עשיית דין לעצמו

בס"ד

מתי אדם יכול לעשות דין לעצמו?

בבא קמא דף כז עמוד ב: שלח ליה רב חסדא לר"נ… דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה… היכא דאיכא פסידא – כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי – היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח.  

שם כח עמוד א: ת"ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת"ל: לא תקחו כופר… לשוב, לא תקחו כופר לשב! הכא במאי עסקינן – בעבדא גנבא. עד האידנא לא גנב, והשתא גנב? עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה, השתא לית ליה אימתא דרביה עליה. ר"נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא.

בבא קמא דף מח עמוד א: ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו – חייב, הזיקו בעל הבית – פטור. א"ר פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה, הזיקו בעל הבית – חייב; מ"ט? משום דאמר ליה: נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.

בבא מציעא דף קיג עמוד א: המלוה את חבירו – לא ימשכננו אלא בבית דין.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב: יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו.

רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה ה: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ד: יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, ( אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין; מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו.

הגה: מטעם שיתבאר לקמן סימן צ"ז סעיף ו'. וי"א דווקא בחובו ממש, אבל אם חייב לו בלא הלוואה,  או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצו). וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח). ודווקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה, אבל אסור לעשות על ידי עובדי כוכבים (ת"ה סי' ש"ד), מיהו אם עבר ועשה על ידי העו"ג, אם לא היה יכול להציל שלו בענין אחר, מה שעשה עשוי (עיין במהרי"ק שורש קס"א).

בית יוסף חושן משפט סימן תכא: ואף על גב דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמאן דאמר לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיימא לן כמאן דאמר עביד אינש דינא לנפשיה כמו שנתבאר (לעיל סי' ד) הילכך ברייתא מיתוקמא כפשטה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן תכא סעיף ו: בכל מקום שחובל בחבירו בכוונה חייב בה' דברים, אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות, וחבל בו והוציאו, חייב; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות לחבול בו. אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת, י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו. הגה: וכן מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות; ואם מסרב, יוכל להכותו עד שיצא (מרדכי פרק המניח).

משנה למלך הלכות עבדים שם:  והקשה הרב מוהרש"ך… דעד כאן לא אוקמה ר"נ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית אלא אליבא דרב יהודה דס"ל דאין עושה דין לעצמו במקום דליכא פסידא אבל לר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אתיא ברייתא כפשטה ואין אנו צריכין לאוקימתא דר"נ וא"כ רבינו שפסק בהלכות סנהדרין כר"נ למה כתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה רשאי לחבול בו הא לאו הכי אינו רשאי ותירץ דס"ל לרבינו דאף דקי"ל כר"נ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא אפילו הכי אינו רשאי לחבול בו אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא ומש"ה כתב לאוקימתא דר"נ דמיירי במסר לו רבו שפחה דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא…

אבל הריב"ה ס"ל דאין חילוק בין מילתא דליכא פסידא לאחר שיבא לב"ד למילתא דליכא פסידא אפילו קודם שיבא לב"ד כיון דלפי פירושו באותה סוגיא דפרק שור שנגח את הפרה אין הכרח לחילוק זה ומש"ה כתב בסימן תכ"א דאם הוא מסרב דרשאי להכותו והשתא א"ש דברי מרן שאף שבסימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא דרשאי להכותו אפ"ה בסימן תכ"א לא כתב בפשיטות שאם הוא מסרב דרשאי להכותו אלא כתב הדבר בשם י"א משום דס"ל דלא דמי לדבר דליכא פסידא וכמו שחילק רבינו.

נתיבות המשפט ביאורים סימן ד ס"ק א: ולזה נלפענ"ד דלא מיבעיא במקום שיש לאחר טענה עליו וטוען שבדין הוא מחזיק בו ודינא בעינא ואציית למאמר בית דין, והוי כאפשר להציל בענין אחר, דאסור להכותו כמבואר בב"ק כ"ח [ע"א] גבי אפשר לשומטו, אלא אפילו אינו אומר שום טענה, מ"מ קשה הדבר שיהיה מותר להכותו לכתחילה במקום דליכא פסידא, דהא אפילו הבית דין גופיה אין שולחין יד בגופו של המסרב תיכף, רק שולחין שליח בית דין ומוציא בעל כרחו, וכשאינו מניח לשליח בית דין, אז מנדין להמסרב, רק באינו משגיח על הנידוי ודאי דמותרין להכותו עד שתצא נפשו, וא"כ מהיכי תיתי יהיה הוא בעצמו מותר להכותו, הא הוי כאפשר להצילו בענין אחר, דהיינו שילך לבית דין, ואם לא יציית דין הבית דין ינדוהו, ולא חשידי ישראל לעבור אנידוי, וגם הבית דין אפשר שישלחו שלוחם להוציאו מהבית בלי הכאה כלל. ועוד, שמא יש לו טענה שאינו רוצה לגלות רק לבית דין ויציית למאמר בי"ד, ועיין בנימוקי יוסף [ב"ק י"ב ע"ב מדפי הרי"ף] דלא עדיף הוא משליח בית דין. אכן כשכבר היכהו שהבי"ד מסופקין שאפשר שלא היה אפשר אפילו להם להציל רק בהכאה, הוא ג"כ פטור על הכאתו, אבל לכתחילה קשה להתיר הכאה.

לכן נראה דדעת הרמב"ם והשו"ע להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא, אפילו לכתחילה מותר להכותו, אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחילה, ויש חילוק בין לכתחילה בין דיעבד. דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכו"ע עביד איניש דינא לנפשיה, היינו הפסד ברור, כגון בהאי גרגותא דקאמר התם דלא נשאר לחבירו מים לדלות, ואיכא הפסד ברור ויהיה לו היזק בשדהו, והבי"ד לא יגבו לו היזקו עפ"י הדין, כי הוא רק גורם דפטור, אז ודאי מותר לעשות על פי [עצמו] הכאה, דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו היזקו על ידי בית דין, אבל שלא במקום הפסד ברור, אבל מכל מקום איכא חשש הפסד, כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזילה, אף דהבית דין יגבו ממנו, אך מכל מקום איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם, בהא פליגי בבבא קמא שם, וקיימא לן דאפילו בכהאי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה. אבל במקום דודאי יכול להציל שלו על פי בי"ד בלי שום חשש כלל, כגון בהאי גוונא המבואר בסימן תכ"א, דהא בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לבי"ד…