זמן הקריעה

בס"ד

מתי אדם צריך לקרוע על מתו?

 

אדם של"ע נפטר לו קרוב משפחה, והוא מחויב בקריעה. האם עליו לבצע את הקריעה ברגע הראשון שהוא שומע על הפטירה? פעמים רבות מתעכבים מלקרוע עד לשעת הלויה. האם זה רק מחוסר ידיעה לגבי החיוב או שמא אף לכתחילה יש לנהוג כן?

 

קריעה לחימום

בגמרא במועד קטן (כד,א) מופיעים דברי שמואל, שכל קרע שאינו "בשעת חימום" – אינו קרע. למה מתכוון שמואל במושג זה "שעת חימום"?

נראה להבין בדעתו, שהכוונה היא לצער הגדול של האדם. הרגע הראשון בו נודע לאדם על פטירה של קרובו, הוא בוודאי שעת חימום. וכך מבאר הרא"ש (שם ג,לה) את המסופר על אמימר, שקרע כאשר נכדו נפטר, שלא בנוכחות בנו (ואחר כך כשבנו הגיע הוא שב וקרע, והוא לא המתין להגעתו בשביל לקרוע) – מפני שהוא לא רצה לדחות את הקריעה משעת החימום.

 

שעת החימום – לא רק ברגע הראשון

אמנם, מהמשך הגמרא עולה, שהכוונה לרגע של צער זיכרון מהמת – גם אם אין המדובר בעצם הידיעה על מותו, וגם אם זה מתרחש זמן מה לאחר מכן. כך מסופר שם על שמואל, שקרע שנים עשר בגדים על רב, ועל רבי יוחנן, שקרע שלושה עשר בגדים על רבי יוחנן. זאת, משום שכל שעה שנזכרים בדברי החכמים, נחשבת כשעת חימום.

ברור, ששמואל ורבי יוחנן לא היו לבושים בכל כך הרבה בגדים בפעם אחת, והדגשת הגמרא על כך שכל שעה שנזכרים בדבריהם מהווה שעת חימום, יכולה ללמדנו, ששעת החימום יכולה להיות גם זמן רב אחרי הפטירה (ויכולים להיות כמה שעות חימום על אותו נפטר).

 

קריעה לכבוד אביו ואמו

בהמשך הגמרא שם מובא חילוק בין קריעה על אביו ואמו, שנעשית במהלך ימי השבעה עליהם, גם כאשר האדם מחליף את בגדו, לבין קריעה על שאר הקרובים, שלא מתבצעת כשמחליפים בגדים במהלך ימי השבעה. לדברי הגמרא, חובת הקריעה בשעת ההחלפה היא קריעה לכבוד אביו ואמו – למרות שקריעה זו אינה בשעת החימום.

וכך אנו רואים במקום אחר בגמרא (מועד קטן כ,ב), שמי שאין לו בגד לקרוע, יוכל לקרוע כשיהיה לו בגד אחר – אבל רק במהלך השבעה. אולם על אביו ואמו הוא יכול לקרוע לכבודם, גם אחרי השבעה.

 

האם ימי השבעה הם שעת החימום?

לכאורה נראה, שיש סתירה בין שתי הגמרות הנזכרות. הגמרא הפוטרת את הקריעה בשעת התחלופה של הבגדים בימי השבעה (בשאר הקרובים חוץ מאב ואם), סוברת שימי השבעה אינם נחשבים לשעת החימום. ואילו הגמרא המחייבת קריעה במהלך ימי השבעה למי שלא היה לו בגד קודם לכן, נוקטת שימי השבעה כלולים בשעת החימום.

 

הסברי התוספות

התוספות במועד קטן (כד,א ד"ה וכל קרע) עומדים על סתירת הסוגיות, ומעלים שלוש אפשרויות ליישובן:

  • כשכבר קרע בשעת החימום, צריך לקרוע עוד פעם כשיהיה לו חלוק לקרוע. וכשלא קרע בשעת החימום, לא צריך יותר לקרוע (וראה באחרונים שתמהו על הסבר זה).
  • אם לא היה לו בהתחלה, הוא צריך לקרוע אחר כך, גם אם זה לא שעת חימום.
  • בכל זמן שהאדם יכול להתחמם על מתו כשיזכירו לו אותו, עדיין שייכת אצלו הקריעה (וזהו ההסבר שבעלי התוספות כותבים, שנראה להם כהסבר עיקרי).

לפי שני ההסברים הראשונים, ימי השבעה אינם נחשבים לשעת החימום. אולם לפי ההסבר השלישי, ימים אלו נחשבים כימים פוטנציאליים לשעת חימום, ולכן באופן עקרוני עדיין שייכת בהם הקריעה.

 

סמ"ק – יש לקרוע קודם שיסתום פני המת

בספר המצוות הקצר של רבי יצחק מקורביל כתב (מצוה צז), שצריך לקרוע "קודם שיסתום פני המת"; ומביא דבריו הבית יוסף (יורה דעה תחילת סימן שמ). דברים אלו מובאים גם ברמ"א, אשר מוסיף את המילה "לכתחילה". והיינו, שלכתחילה הקריעה צריכה להיות לפני רגע זה. משמע מדבריו, שכל הזמן עד לסתימת פני המת, הוא זמן הקריעה לכתחילה, ולא רק רגע המיתה.

 

מהי סתימת פני המת?

בציטוט דברי הרמ"א בש"ך נוספה המילה "בקבר" – שיסתום פני המת בקבר. נראה להבין, שהסתימה המדוברת היא המכונה "סתימת הגולל", שאז מתחילה גם האבילות (רמב"ם אבל א,ב; שולחן ערוך שעה,א – וכדברי רבי יהושע על כפיית המיטה במועד קטן כז,א).

באופן זה נראה שהבין בעל החכמת אדם (קנב,א), אשר כותב שגם ימי השבעה הם שעת חימום (שלא כהנחות היסוד של התוספות הנ"ל) – אלא שקודם סתימת פני המת, "חימום צערו גדול"; וכן הם דברי ערוך השולחן דלהלן.

 

חכמת אדם וערוך השולחן: הכי טוב לקרוע ביציאת הנשמה

בעל החכמת אדם כותב, שהמנהג הנכון הוא לקרוע אחרי יציאת הנשמה, באמירת צידוק הדין – כשמגיע למילים דיין אמת; כפי שכותב השולחן ערוך (שלט,ג) על פי דברי הכלבו (סימן קיד), ויבואר להלן. נראה להבין מדבריו, שככל שקרובים לרגע הפטירה החימום הוא גדול, ודברי הרמ"א לקרוע לפני "סתימת פני המת", באו לומר, שגם אז החימום הוא גדול – בניגוד לימי השבעה, שאף הם נחשבים כשעת חימום לדעתו, אך ברמה הרבה יותר נמוכה.

וכך כותב בעל ערוך השולחן (שמ,ג): "עיקר מצות קריעה הוא אחר יציאת נשמה, דאז הוי עיקר שעת חימום, לכל הפחות קודם שיסתום פני המת בקבר בעבר. אמנם אם לא קרע אז קורע כל שבעה, דגם זהו שעת חימום…".

 

סתימת הגולל או סתימת פני המת?

בספר שבט יהודה על השולחן ערוך שם (מאת רבי יהודה עייאש, מרבני איזמיר), תמה על דברי הש"ך. לדעתו, לא ייתכן לבאר בדעת הרמ"א שהכוונה היא לסתימת הגולל, שהרי הוא כתב שהסתימה היא של "פני המת" ולא של הגולל. פרט לכך, לדעתו אין לדחות את הקריעה ולהתעכב מלבצעה זמן רב כל כך אחרי יציאת הנשמה.

לדעתו, סתימת פני המת היא כיסוי פניו. [והיינו, שזמן קצר אחרי פטירת האדם, מכסים את פניו בסדין, ולא משאירים אותם מגולים]. ומה שהרמ"א בא לומר הוא, שאין לדחות את הקריעה עד לאמירת צידוק הדין, כפי שאומר השולחן ערוך, אלא יש לעשות זאת קודם לכן.

בספר גשר החיים (חלק א פרק ד עמוד נז) מעיר על דבריו, שגם פירוש זה אינו מתיישב עם לשון הרמ"א, שהרי כיסוי בסדין אינו סתימה, ולשון סתימה שייך דווקא בארון או בקבר.

 

סתימת עיני המת?

בשו"ת יביע אומר (חלק ב יורה דעה סימן כג אות ה), העלה אפשרות לבאר בכוונת הספר שבט יהודה, שהכוונה היא להעצמת עיניו של המת, כפי שנאמר בגמרא בשבת קנא,ב שמעצימים את עיניו של המת; וכפי שנזכר בזוהר בפרשת שלח לך דף קסט עמוד א על פי הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך", שסותמים את עיני המת. והביא, שכן מובא בהגהות מהריק"ש – בספר 'ערך לחם' על השולחן ערוך (שלט,ג), שיש לקרוע קודם שיסתום "עיני המת".

אמנם, לא מצאנו התייחסות בפוסקים בנוגע לקריעה ביחס לעיני המת או סתימת עיני המת, ולענ"ד המופיע בספר ערך לחם אינו אלא טעות דפוס, וצריך להיות שם "פני המת", כמופיע בכל ספרי הפוסקים בעניין.

 

מתי אומרים צידוק הדין?

השולחן ערוך (שלט,ג) כותב: "אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה, וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל". מקור הדברים הוא ממסכת שמחות, וכפי שמביא הרי"ץ גיאת בהלכות אבל והרמב"ן בספרו תורת האדם (שער בסוף), שאין פותחים בצידוק הדין עד שתצא נפשו (ובגרסאות שונות: "עד שימות המת").

בדברים אלו לא נזכרת הקריעה המובאת בשולחן ערוך. קריעה זו נזכרת בדברי הכלבו (סימן קיד), הכותב שהמנהג הוא, שאחרי מות המת הקהל מתקבצים והולכים לביתו, ואומרים שם צידוק הדין, וכשמגיעים לדיין אמת, האבל קורע.

לדברי הכלבו, האמירה אינה מתבצעת מיד עם הפטירה – וגם דברי הרמב"ן והרי"ץ גיאות אינם צריכים להתפרש כן. העיקר העולה מדבריהם הוא, שאין לומר את צידוק הדין בעוד החולה גוסס, אלא רק אחרי שהוא ימות. וכך מדקדק בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה רמת רחל סימן לב אות א), המציין להמשך דברי הכלבו, שם מובא שיש מקומות שאומרים צידוק הדין בהיכנסם לבית הקברות – ומן הסתם לא מדובר באמירה נוספת של צידוק הדין.

 

דחיית הקריעה לשעה יותר מתאימה

בגמרא במועד קטן (כה,א) מסופר על רב ספרא, שהחכמים לא קרעו בפטירתו, והם חשבו שהם הפסידו את המצוה. אביי העיר להם, שעדיין צריך לקרוע כל זמן שעוסקים בהספד, אך הוא מנע אותם מלקרוע מיד, משום שכבוד החכם הוא לקרוע דווקא בהספד עצמו. דברים אלו נפסקו ברמב"ם (אבלות ט,יג) ובשולחן ערוך (שמ,ז; ולפי דבריו בבית יוסף שם על פי הרא"ש, יש לקרוע לכתחילה בשעת השמועה, ואם לא קרע בשעת השמועה ימתין ויקרע בשעת ההספד; ולפי הרמב"ם רק בשעת ההספד קורעים).

על פי הדברים הללו יש לומר, כי גם בשעה שניתן לקרוע בה, אין הכרח להקדים תמיד את הקריעה, ויש מקום להעדיף לדחות את הקריעה לשעה יותר מתאימה. על פי הדברים הללו מבוארים דברי הכלבו על ההמתנה להתקבצות הציבור לבית הנפטר או לבית הקברות, שיש מקום לראות מעמד זה כשעת חימום יותר גדולה.

 

קריעה על אביו ואמו – בחוץ בפני העם

הדגשה של הקריעה שצריכה להיות במקום ציבורי אנו מוצאים לגבי הקריעה על אביו ואמו, עליה נאמר בגמרא (מועד קטן כב,ב) שהיא צריכה להיות דווקא מבחוץ, בניגוד לקריעה על שאר קרובים, שצריכה להיות מבפנים.

פירוש המילה "מבפנים" מבוארת ברש"י כתב יד, שהיא "בחדר – שאין צריך לקרוע בפני העם" (וכן הוא בריטב"א בשם רש"י ותוספות), וכן היא פסיקת הרמב"ם (אבלות ח,ג). ואמנם, ישנו פירוש נוסף המופיע במפרש על מועד קטן, שהוא "תחת המקטורן" (וכן מביאים הריטב"א והטור בשם הרי"צ גיאות), ולזה הסכימו הרמב"ן והטור (על פי הלשון "מבפנים" ולא "בפנים").

אמנם, המפרש עצמו מדגיש, שהקריעה אינה צריכה להיות מול כולם, וכפי שהוא כותב בהמשך דבריו "שאינו קורע מחוץ לעיני הכל". ומשמע, שהקריעה בחוץ מתבצעת בנוכחות קהל רב. ואם כן, שני הפירושים נכונים לדעתו (וכן מבאר הבית יוסף בדעת הרמב"ם, וכך הם דבריו בשולחן ערוך שמ,יג).

כך גם נראה מהמשך דברי הגמרא (כפי שמעיר הריטב"א), שבפטירת הנשיא (שדינו שווה לאב ואם בעניין זה), רב חסדא הורה לרב חנן בר רבא לעמוד על גבי מכתשת כפויה, ולהראות לציבור שהוא קורע (אם כי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן לג העלה אפשרות, שמעשה זה נבע מהרצון לבאר לעם את ההלכה שצריך לקרוע, ולא מההלכה שיש לקרוע בחוץ).

 

גשר החיים – כיצד יש להבין את המנהג כיום?

בספר גשר החיים (שם עמוד נו) כותב, כי הזמן הנבחר לקריעה הוא מיד כשרואה את המיתה או שומע עליה. להבנתו, כל מה שנאמר שיש לעשות זאת עד לקבורה, היינו שניתן להתעכב גם עד אז – אבל ברור שעדיף להקדים, כפשט לשון השולחן ערוך (וכפי שמשתמע גם מדברי החכמת אדם וערוך השולחן בביאור דברי הרמ"א הנ"ל, ובוודאי לדברי השבט יהודה הנ"ל).

אמנם, הוא מעיר, שהמנהג אינו כן, והוא טרח וחקר לברר את הנושא. בקהילות רבות ממתינים וקורעים רק בסמוך להוצאת המת מהבית לקבורה, ויש מהספרדים שקורעים רק אחרי הקבורה. שלושה טעמים מובאים בדבריו בהסבר המנהג:

  1. ייתכן שלא הכל בקיאים בדיני הקריעה, ועל כן מעדיפים להמתין לנוכחות אנשי החברא קדישא, שיוכלו להדריך את כולם לקרוע כראוי.
  2. יש מנהג שאחרים קורעים לאבל את הבגד, ובקטנים יש לנהוג כן מעיקר הדין, ועל כן מחכים להגעתם של אחרים.
  3. מאחר שבמעמד זה כל האבלים מגיעים למקום, רצו שיקרעו כולם יחד (ולדבריו, לפי מנהג ארץ ישראל הבנים לא יוצאים אחר מיטת אביהם, ובמקום שנוהגים כך, יש חשיבות שכולם ייפגשו יחד לקרוע – ואז גם החימום גדול יותר).

 

המנהג כיום – קריעה בשעת חימום

נראה, כי טעמים אלו של גשר החיים, יכולים להסביר את המנהג שלא לקרוע ברגע הראשון – ומאחר שעד הקבורה הכל מוגדר כשעת חימום, יש היתר להתעכב מלקרוע (וייתכן שהמנהג של הספרדים הנזכר בדבריו, לקרוע אחרי הקבורה, מבוסס על הנחה שכל זמן שהאנשים מקובצים שם, עדיין הדבר נחשב לשעת חימום).

היתר להתעכב מלקרוע אנו מוצאים בדברי המהרי"ל (שו"ת סימן קצח), המתיר להחליף את הבגד שלובשים לבגד אחר אותו האבל מעדיף לקרוע (וראה בספר זכרון בצלאל מאת הרב שריה דבליצקי עמוד ג, שאין הכוונה דווקא אם הוא מחליף מיד, אלא אפילו אם הוא מחליף לאחר זמן רב).

אמנם, נראה שיש מקום לראות את המנהג בימינו כדרך ראויה לקיום מצות הקריעה לכתחילה, ולא רק כהיתר בדלית ברירה. זאת, על פי מה שכותב בגשר החיים בסוף הטעם השלישי בסוגריים – "ואז גם החימום יותר". כלומר: הנוכחות הציבורית מעוררת את רגשות הצער הגדולים, וממילא זו שעת חימום משמעותית, בגללה נראה, שיש להעדיף לקרוע דווקא בשעה זו ולא קודם לכן. בפרט בקריעה לגבי אב ואם, שמן הדין יש לעשותה בפני הציבור, ולא במקום מוצנע.

 

לסיכום

למרות שממקורות מסוימים עולה, כי יש עדיפות לקריעה בשעת יציאת הנשמה, ונראה לכאורה, שעדיף להקדים כמה שיותר, כפי שמופיע בדברי כמה מהאחרונים – מנהג נפוץ כיום לקרוע בשעת התקבצות הציבור לקראת הלויה, ולא קודם לכן.

מנהג זה מתאים למבואר בדברי חז"ל שיש להעדיף לקרוע בשעת החימום, ויש מקום לראות דווקא את המנהג המקובל כיום, כדרך הקריעה הראויה לכתחילה.