האיסור לקלל אדם מישראל

בס"ד

האיסור לקלל אדם מישראל

שבועות דף לה עמוד א

המקלל עצמו וחבירו בכולן – עובר בלא תעשה.

מועד קטן דף טז עמוד א: ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן – דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם.

רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח: אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שיז: והמצוה השי"ז היא שהזהירנו מקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו (קדושים יט יד) לא תקלל חרש. והבין ממני ענין אמרו חרש מה הוא. וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מן המזיק לפי צורת ההזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מתנועתה עד שתגמול למזיק לפי צורת ההזק הרשומה בדמיון, וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרת אותה הצורה מן הדמיון. ופעמים תשלמהו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתה בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק באותם המאמרים והחרוף. ופעמים יהיה הענין יותר קשה…

ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. וכן מצינו בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש שיהיה מישראל מאמרו לא תקלל חרש. 

בבא בתרא דף ד עמוד א: …ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: ונשיא בעמך לא תאור. א"ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה…

יבמות דף כב עמוד ב: וחייב על מכתו. אמאי? קרי כאן: ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך! כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא: בעושה תשובה, הכא נמי כשעשה תשובה.

תוספות: כשעשה תשובה – והא דאמר בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פה: ושם) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' התם כשעשה תשובה וא"ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אף על פי שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר ויש לומר דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נדוי אף על פי שעשה תשובה חייב ולא מיפטר.

סנהדרין דף פה עמוד ב: לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה ולא תחמול ולא תכסה עליו.

רמב"ם הלכות ממרים פרק ה הלכה יב: מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות, אפילו נגמר דינן להריגה והם יוצאים ליהרג אסור להכותן ולקללם, ואם קלל או חבל בהן פטור, ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהן.

ביאור הגר"א יורה דעה סימן רמא ס"ק ו: היו כו'. כ"כ הרי"ף בפ"ב דיבמות מהא דסנהדרין אבל תוס' ביבמות שם ד"ה בשעשה כו' פי' ההיא דסנהדרין ג"כ בעשה תשובה וכ"כ המרדכי ביבמות שם בשם ר"ת דבעיא דשם בעשה תשובה דאל"כ לא היה אומר רב ששת ואחר מי התירו כיון דלאו עושה מעשה עמך וברייתא היוצא ליהרג דמחייב בעשה תשובה כבר מוקי לה התם בשאין מסרבין לצאת אבל בלא עשה תשובה אין לחלק בין איסור לחיוב דהא עושה מעשה עמך לא כתיב אצל חיוב דפריך גמ' מינה אלא אצל איסור וקושית הגמ' באמת דאפי' לכתחלה מותר (ע"כ).

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה א: כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה (הרי הוא כחרש).

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג: המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות… או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי.

השגת הראב"ד: ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל.

רד"ק בראשית פרק כז: עלי קללתך – אם יקלל לא תנוח הקללה עליך כי אם עלי כי אני גרמתי לך, אבל אני רוצה שתשמע קולי ותלך על זה הספק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן כז סעיפים א-ב: המקלל אחד מישראל ( ואפילו מקלל עצמו) (טור), בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד) ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז).  וארור הוי לשון קללה.

אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה. ( וה"ה המקלל את המת, פטור) (טור), אבל איסורא מיהא איכא. ואם חרף תלמיד חכם, מנדין אותו; ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות, מכין ועונשין אותו במה שיראו. ואם חרף ע"ה, עונשין אותו כפי שהשעה צריכה. ( אפילו מחל (המתקלל), עונשין אותו, שכבר חטא ונתחייב) (טור).