תשעים ושלושה כלי המקדש

בס"ד

תשעים ושלושה כלים

    המשנה בתמיד (ג,ד) המתארת את עבודת היום מציינת, כי הכהנים "נכנסו ללשכת הכלים, והוציאו משם תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב". האומנם היו כל כך הרבה כלים בהם היה צורך להשתמש במקדש?

 

האם המספר "תשעים ושלושה" הוא בדווקא?

   בירושלמי בסוף חגיגה (פ"ג ה"ח) מצוטטת משנתנו, ומסביר שם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, כי מספר זה הוא כנגד תשעים ושלושה אזכרות "שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי". ר' חונה משיב לו – חישבתים ואינן אלא שמונים ושלוש; והוא מסביר, כי האזכרות הן כנגד החתומים על האמנה בספר עזרא (נחמיה פרק י). הגמרא מוסיפה "אית דבעי מימר, כיום מרובה של תמיד – כנגד שלושה עשר פרים, וארבעה עשר כבשים, ואילים שנים ושעיר אחד".    לכאורה יש ללמוד מגמרא זו, כי מספר הכלים הנשנה הוא בדווקא, והשאלה היא רק – כנגד מה נאמר מספר זה: כנגד מספר האזכרות, או כנגד היום בו קרבים הכי הרבה קרבנות (יום טוב ראשון של סוכות). נראה, כי ההעמדה הראשונה, לגבי מספר האזכרות, נדחית; והמסקנה היא, כי מספר כלים זה, הוא מספר הכלים הנצרך, לעבודת היום בו ישנם הכי הרבה קרבנות.

הרמב"ם בפירושו למשנה כותב לגבי מספר זה "יתכן שהוא כדי מה שהיו צריכין מן הכלים לכל תשמישיהם באותו היום", ומשמע מדבריו, כי מספר זה אינו בדווקא. וכך כותב הרמב"ם בהלכותיו (תמידין ומוספין ו,א) "ואחר כך נכנסין ללשכת הכלים, ומוציאין כל כלי השרת שצריכין להן כל היום" (וכן הוא בסמ"ג עשה קצא). בדבריו, לא נזכר המספר האמור, כלל. דברי הרמב"ם אינם מתבססים על הגמרא בירושלמי, והוא עצמו בפירושו מביא את הגמרא הירושלמית האומרת כי מספר זה הוא כנגד האזכרות הכתובות בפרשת חגי, זכריה ומלאכי; ואינו כותב כי הסבר זה נדחה. בנוגע למספר האזכרות, יש מקום לעיין כיצד הגיעו למספר האמור, וראה בהערה[1].

 

מניין הכלים הנדרשים

המשנה אינה מציינת כיצד מגיעים לחשבון הכלים הנזכר, ופשטות הדברים היא, כי בכל יום היו מוציאים מספר זה של כלים. כך גם מבין הגר"א, הכותב בביאורו (אדרת אליהו) לדברי הימים א (ט,כח), על הפסוק "ומהם על כלי העבודה, כי במספר יביאום ובמספר יוציאום": "היינו צ"ג כלי שרת שהיו מוציאין בכל יום", וכך עולה מדברי רע"ב למשנתנו. אמנם, מהירושלמי הנזכר ניתן להבין, כי רק ביום בו היו קרבנות מרובים היה צורך במספר זה של כלים.

יש מהפרשנים המנסים למנות את הכלים הדרושים לעבודה: בקרבן העדה על הירושלמי שם כותב, כי באותו יום היו שלושים מוספים (על פי הפירוט הנזכר), ונוסף על כך היה תמיד של שחר, ולכל קרבן היה צורך בשלשה כלים.[2] הרמ"ע מפאנו (סימן כ) מונה את תשעים ושלושה הכלים הדרושים באותו יום, ולדבריו, המדובר ביום טוב ראשון של סוכות שחל להיות בשבת.[3] בפירוש עזרת כהנים (מידות ה,ג ד"ה ואני) מונה שלושים ואחד כלים בהם משתמשים בכל יום[4]. לדבריו, מאחר שלכל הכלים שהיו במקדש, היו שניים ושלישים, כדברי המשנה בחגיגה (כו,ב), בסה"כ היו תשעים ושלושה כלים. אמנם, פשטות דברי המשנה היא, שבאוצר המקדש היה מספר כזה של כלים "יש להם שניים ושלישים – שאם נטמאו הראשונים, יביאו אחרים תחתיהם", ואין הכוונה שהוציאו משם את כל הכלים הנזכרים בכל יום. ר' מאיר שפירא מלובלין, במכתב הנדפס בקובץ "זרע ברך" (דף נו; מופיע באוצר החכמה), מונה 43 כלים שהיו משתמשים בהם כל יום.[5] לדבריו, יש מי שסובר שבשבת היו עוד 40 כלים[6], ועל כן ר' חונא אמר שחישב ואינן אלא פ"ג. תשובת הגמרא היא, כי הכוונה היא ליו"ט של סוכות שחל בשבת, ואז ישנם עשרה כלים נוספים.[7] הרמב"ם, שאינו מביא את המספר האמור, אינו סובר כדעת התנאים הנזכרת לגבי הכלים הנוספים.

 

סיכום

   לדברי המשנה, היו מוציאים בבוקר, בכל יום תשעים ושלושה כלי כסף וכלי זהב. ההבנה הפשוטה היא, כי זה המספר שהיה דרוש לעבודה במקדש בכל יום; אם כי מהירושלמי נראה, כי מספר זה הוא הדרוש דווקא ביום בו מוקרבים הכי הרבה קרבנות. בירושלמי מובאת דרשה המסמיכה מספר זה למספר האזכרות שבחגי, זכריה ומלאכי. ישנו קושי ליישב את דרשת הירושלמי; וכן ישנו קושי להגיע למניין האמור של הכלים בעבודת המקדש, ויש שהביא אפשרויות שנות לדבר. מכל מקום, אין כל עיכוב בדבר, ויש להוציא את הכלים הדרושים לעבודת היום.

[1] בחיפוש בפרויקט השו"ת, נמצא שם הוי"ה 214 פעמים, בספרי חגי, זכריה ומלאכי. בספר זכריה עצמו, השם מופיע 133 פעמים. עוד 35 פעמים הוא מופיע בספר חגי, ועוד 46 פעמים בספר מלאכי. התוספות יום טוב על משנתנו כותב, כי יש לומר כי חלה טעות סופר בירושלמי שם, וצ"ל חגי ומלאכי – ללא זכריה, ויחד עם הפסוק "הנה אנוכי", אותו נוהגים לכפול, יש בסך הכל 83 אזכרות (וכן מגיה בקרבן העדה על הירושלמי שם. ולכאורה צ"ע על דבריהם, שהרי בסה"כ יש 82 אזכרות). לדבריו, לא היה צורך להוציא מספר כזה של כלים, אלא שמאחר שהיה פעם צורך במספר זה, הסמיכו את המספר למספר האזכרות. בשו"ת רמ"ע מפאנו (סימן כ) מסביר, כי מכיוון ששם "צב-אות" מופיע בשלוש הספרים תשעים ואחד פעם, ופעמיים מופיעים שלוש שמות ברצף "ה' צב-אות א-להיהם". לדבריו, עיקר ההנהגה בבית שני, היתה בשם "צב-אות". באופן אחר מסביר בשושנים לדוד, כי "פרשת חגי, זכריה ומלאכי", אינה הספרים שלהם, אלא ספר עזרא, שלדברי חז"ל הוא מלאכי, ובו מופיע (ה,א) כי חגי וזכריה התנבאו. לדבריו, בעזרא פרק ז פסוק כז, מסתיימים ענייני הנבואה על בניין הבית, ועד לפסוק זה (כולל אותו), יש 93 אזכרות, של שם הוי"ה ושם אלקו"ת. ר' חונה שהקשה, ספר כשם אחד את כל הפעמים ששם הוי"ה סמוך לשם אלקו"ת, וישנם עשרה כאלו. אמנם, לפי חשבוננו יש 94 אזכרות כאלו בסה"כ, ושמונה מקומות שהשמות סמוכים. כמו כן, נראה לכאורה שיש דוחק למנות עד פסוק כז, כאשר ישנו עוד פסוק אחד אחריו עד לסיום הפרשיה (והיא פרשה פתוחה), מה גם שבפסוק הנוסף יש עוד שתי אזכרות. בספר נזיר שמשון כתב השם מהרש"ח, כי אין הכוונה לכל הפעמים בהם נזכר שם ה', אלא לכל הפעמים בהם ה' נזכר ביחס לבית שני – 35 פעמים בחגי, 20 פעמים בתחילת מלאכי – אך לא בסופו, אשר עוסק לעתיד לבוא; ועוד 38 מפוזרים בזכריה. לדבריו ר' חונא חולק עליו במה שהוא סובר, כי חלק מהנבואות האמורות בזכריה היו לימי בית שני, ולדעתו הם נאמרו לעתיד לבוא, ועל כן אין למנות את השמות האמורים בהם. יש לציין, כי בניגוד להבנה הפשוטה, שהחישוב האמור בדבריו הוא בנוגע למספר השמות, הרמ"ע מפאנו (שם) מסביר, כי הכוונה היא לחישוב הכלים הנזקקים לעבודת היום במקדש, וייתכן שנחלקו בנוגע למכשירי קרבן שאינם לצורך ישיר של העבודה. יש מהאחרונים המבארים מספר זה על דרך הסוד: בחק נתן לתמיד שם כותב, כי מספר הכלים האמור, הוא צירוף שם הוי"ה ואדנו"ת, יחד עם התכללותם והתאחדותם. בהקדמה לספר נחלת צבי (גוטמאכר) כותב, כי מספר זה הוא כנגד שלוש פעמים "א-ל". וראה בירחון מוריה ק – סודות התפילה לבעל הרוקח.

[2] הק"ע אינו מציין מהם שלושת הכלים, ואולי כוונתו לסכין שחיטה, מזרק לקבלת הדם וזריקתו, ובזך להעלאת הקרביים למזבח. ייתכן, שהסיבה לכך שאין הוא (וגם לא הרמ"ע מפאנו) מונה את הכלים שאינם שייכים לקרבנות (כמו למנורה, לקטורת ולנסכים), היא מכיוון שהמשנה בשקלים (ו,ד) אומרת, כי על שולחן הכסף שהיה ליד המזבח, היו מניחים את כלי השרת – ולהבנתו (שקלים פ"ו ה"ג ד"ה ועל), הכוונה היא לתשעים ושלושה הכלים הנזכרים, ויש מהראשונים הכותבים כן (רא"ש לתמיד לא,ב ד"ה ועל, ובפרישת הרא"ש לשקלים שם; שיטה לרשב"י על תמיד; רע"ב שקלים שם); וראה ב'יוסף דעת' על תמיד מה שהקשה על זה.

אולם יש כמה קושיות על חשבונו, כגון, מדוע אין הוא מונה את התמיד של בין הערביים. החק נתן (תמיד שם) מסביר בדעתו, כי מכיוון שאין מקריבין באותו זמן עוד קרבן, הכלים פנויים, ואין צורך בכלים נוספים. אולם אף בזמן הקרבת התמיד של שחר, לא היו מוקרבים קרבנות נוספים, ובכל זאת הוא מונה את התמיד של שחר. יש לציין, כי הרמ"ע מפאנו שאינו מונה את התמיד של בין הערביים מסביר, כי חילוף המשמרות באמצע מפסיק – והיינו, לשיטתו, שהוא מעמיד מספר זה ביו"ט של סוכות שחל בשבת. אולם הקרבן עדה אינו מעמיד כן, ומסיבה זו מקשה עליו החק נתן, שכאשר יחול יו"ט של סוכות בשבת, הרי שיהיה צורך לשיטתו בתשעים ותשע כלים – עוד ששה עבור שני כבשי מוסף שבת.

[3] במניין הכלים המופיע בדבריו, אנו מוצאים התייחסות רק לעשרונים: "י"ג פרים ול"ט עשרונים דידהו. י"ד כבשים וי"ד עשרונים. שני אילים וארבעה עשרונים ושעיר אחד לחודיה, הרי אלה פ"ז…". נראה להסביר בכוונתו, כי יחד עם כלי אחד לכל קרבן (אולי מזרק), אנו מגיעים לסכום הנזכר, וכפי שהוא מוסיף: "הוסף עליהם תמיד של שחר ועישרון אחד, שני כבשים למוסף שבת ושני עשרונים, הרי אלה צ"ג בדקדוק".

[4] שתי מידות יבש – עישרון למדידת המנחות, וחצי עישרון לחלוקת חביתי הכהן הגדול. שש מידות לח (בהין, שהיה במקדש מימי משה לא היה צורך) – חצי הין, שלישית הין, רביעית הין – למדידת הנסכים; לוג – לשמן למנחות; חצי לוג – לשמן למנורה, למי סוטה ולשמן לתודה; רביעית – לשמן ללחם נזיר, ולמים לטהרת מצורע (יחד שמונה). שלושה סכינים – אחד לשחיטה, אחד לחתוך בשר, ואחד לחתוך חלבים (יחד אחד עשר). 12. מזרק לקבלת הדם. 13. כוס של זהב להשקאת התמיד. 14. טני. 15. כוז. 16. קופיץ לשבירת צלעות והפרדת דפנות. 17. בזך להבאת הקרביים למזבח. 18. כף לקטורת. 19. כיסוי הכף של הקטורת. 20. בזך לקטורת. 21. מחתת כסף לקטורת. 22. מחתת זהב לקטורת. 23. פסכתר. 24. מגרפה. 25. קערה לבלילת המנחה (ביסא). 26. קערה ליציקת שמן למנחה. 27. מחבת. 28. מרחשת. 29. מזלג למנורה להגבהת הפתילות. 30. מחתה למנורה, לדשן הפתילות. 31. כלי לשאיבת היין מהחביות, לנסכים.

[5] המכתב הוא משנת תר"ץ, 57 שנים לאחר שיצא לאור הספר עזרת כהנים. הכותב ראה את דברי הרמ"ע מפאנו, וכתב עליהם כי הם דחוקים. ניכר מדבריו, כי הוא לא ראה את דברי העז"כ, למרות שבמניינו מובאים רוב הכלים המצוינים בעז"כ, והוא מוסיף על דבריו 20 כלים: שבעה מלקטים ושבעה צבתים – אחד לכל אחד מנרות המנורה (במקום מזלג ומחתה למנורה). שתי חצוצרות הכסף, שתי מגרפות (ולא מגרפה אחת) ומחתה לתרומת הדשן, מגס לחלבים, שני צינורות או מזלגות להיפוך האיברים. רביעית הין נפרדת ליין ולשמן. אין הוא מזכיר שמונה כלים המוזכרים בדברי העז"כ: חצי ההין, שלישית ההין, לוג, את שלושת הסכינים, הקופיץ, קערה ליציקת שמן למנחה. חצי ההין ושלישית ההין, מוזכרים בדבריו להלן, וייתכן שלדעתו הסכינים והקופיץ לא היו מכסף.

[6] לשיטת רבי יהודה במנחות (צה,ב), שהיו אופים את לחם הפנים בשבת – שלושה דפוסים לכל לחם; ועוד שני בזיכי לבונה, ועוד כלי מדידה של שני עשרונים. ועוד קיתון של זהב לקידוש ידים ורגלים של הכהן הגדול (לשיטת ר' יהודה, והדבר מבוסס על הבנה בירושלמי, שבשבת כה"ג היה מקריב תמיד של שחר).

[7] צלוחית של זהב, שתי חצוצרות נוספות, הין יין והין שמן, חצי ההין יין וחצי ההין שמן, שלישית ההין ליין ושלישית ההין לשמן, מזרק של כסף עבור הפר.