תנו לכלה להיכנס לחופה!

בס"ד

תנו לכלה להיכנס לחופה!!

הרב הלל בן שלמה

תגובה למאמרו של הרב דוד דרוקמן "על השידוך…"

   מעשה בבחור ובחורה, אשר החליטו להקים בית בישראל, אולם מחמת קשיים כלכליים, החליט הבחור להפליג הרחק אל מדינת הים, על מנת להרויח סכום כסף אשר יוכל לסייע לכלכלת המשפחה אותה הוא מתעתד להקים. בינתיים, צפתה לו כלתו בקוצר רוח, ובכל עת שהיה מגיע ממנו מכתב, היא היתה משתעשעת בו וקוראת אותו שוב ושוב, תוך ציפיה, שהנה בקרוב, חתנה המיועד יגיע, והם יזכו לבנות את ביתם. למרבה הצער, הבחור לא כל כך הצליח בעסקיו בתחילה, והפרידה ביניהם הלכה והתארכה, מכמה חודשים, עד לכמה שנים. למרות הזמן שחלף, ולמרות שהוצעו לה הצעות נכבדות אחרות, הכלה שמרה לו אמונים. כעבור שנים ספורות, סייע הקב"ה ביד הבחור, והוא זכה והתעשר בעושר רב, וחזר ארצה, בכבוד רב.

כעת לכאורה, כבר לא היו ספקות בנוגע לקיום החתונה. הורי הכלה המליצו לה על בית גדול ויפה שהם יכולים לקנות ולתכנן בו את חייהם העתידיים, והכלה הזמינה את החתן המיועד לפגוש את הוריה, ולהתארגן יחד לקראת החתונה. אולם הכלה לא ציפתה להלם שאחז בהוריה, כאשר הם פגשו את חתנה, אשר שב מן הניכר. הבחור הצעיר שהם ראו כמה שנים קודם לכן, היה נראה הרבה יותר בוגר, ובמקום הבגדים הפשוטים שלבש, הוא כבר היה לבוש בחליפה מהודרת. אבי הכלה הזדעזע ואמר – זה לא החתן שלך – זה נראה כמו פריץ!!

לפעמים, המפגש עם המציאות, אינו מתאים לציפיותינו. האם אבי הכלה ינסה למנוע מהכלה להיכנס לחופה, רק משום שהחתן אינו דומה לחתן שהוא חושב שהוא אמור להיות? לפעמים, אנו רואים אנשים שמוכנים למסור את הנפש למען עם ישראל ולמען ארץ ישראל. הם יודעים שלחתן ולכלה, לקב"ה ולכנסת ישראל, צריך להיות בית גדול ויפה, והם מוכנים להשקיע בשביל זה. אולם כאשר מתחילים לדבר על הר הבית, מתחילים פתאום לשקוע בדמיונות על הרצוי והמצוי, על כך שלא אנחנו צריכים לעשות, על כך שלא הגיע הזמן, ועוד. החופה עצמה, בלעדיה הבית לא יכול להתקיים, אינה אופציה עבורם. במקום להבין שמה שאנו אומרים בתפילה "רחם על ציון כי היא בית חיינו", שבלי ציון אין את חיינו, הם מדמיינים שבית חיינו נמצא במקום אחר.

מסירותו של הרב דוד דרוקמן למען עם ישראל וארץ ישראל ידועה. ועל כן קשים דבריו כנגד העיקר והבסיס – העלייה להר הבית. הרב דרוקמן מצטט מן התפילה את הסיבה שאנו לא יכולים לעלות: "מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות…", והוא מפרש שהכוונה כביכול לחטאים שאינם קשורים להזנחת המקום, אולם הוא אינו מביא את המשך הציטוט, האומר בפירוש כי הסיבה לכך שאין אנו יכולים לעלות, היא "מפני היד שנשתלחה במקדשך". מהי היד הזאת? אם אכן נפרש כפי שמבאר הרב דרוקמן שאלו החטאים שלנו, הרי שהחטא המעכב את עלייתנו למקדש לעשות את קרבנות חובותינו, היא העובדה שאנו לא פועלים להסרת היד השלוחה במקום זה.

הרב דרוקמן מדקדק מדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, כי המלך המשיח הוא אשר יבנה את המקדש, ולדעתו דברים אלו נאמרו בדווקא, והוא אף כותב שלא ידוע שיש בראשונים מי שחולק על כך. חבל שהרב דרוקמן כותב את דבריו כמתנבא בשם הגבורה, אולם ממקורות רבים דווקא יש ללמוד אחרת: כך מסבירה הגמרא במגילה יז,ב, שברכת בונה ירושלים קודמת לברכת את צמח דוד, משום שסדר הגאולה כך הוא (וראה שם ברש"י: "אחר ישובו לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם"); וכך מופיע בירושלמי למעשר שני (ה,ב) שבנין המקדש קודם למלכות בית דוד. גם הרמב"ם עצמו בהלכות בית הבחירה, אינו מזכיר תנאי כזה בכל ההלכות, ונראה פשוט, שדבריו בסיום הלכות מלכים לא נאמרו כדבר מעכב, כמו שכל התיאורים המופיעים שם כמתבצעים על ידי המשיח (ביניהם: קבוץ נדחים, כפייה על קיום התורה והמצוות), בוודאי שאינם תלויים במינוי המשיח קודם (ואם יבוא חסיד חב"ד ויאמר שכבר נתמנה המשיח, הרי שגם את המקדש לשיטתו כבר ניתן לבנות).

הרב דרוקמן מוסיף חילוק תמוה, בין קרבן הפסח שלא צריך להקריב במקום המדויק של המזבח, לבין שאר הקרבנות שניתן להקריב רק במקום המדויק, אלא שלדבריו אין אנו יודעים מהו מקום זה. כמובן, שלחלוקה זו בין קרבן הפסח לשאר הקרבנות בנוגע להקרבה על המזבח אין שום מקור. גם את הפסח צריך להקריב על המזבח, במקומו. אולם תמיהתו על "המקום המדויק", והטענה על העדר המידע, אינה יכולה להוות הצדקה לביטול כל מצוות הקרבנות. בגמרא בזבחים (ס,א) נאמר, כי ישנו שטח של ששים אמה שעליו ניתן לבנות את המזבח, וכך כותבים רבים מהפוסקים. שטח זה הוא גדול מאוד, וניתן לבנות בתוכו מזבח – שבשעת הדחק אף בגודל אמה על אמה ברום שלוש אמות יהיה כשר (והרחיב בזה הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש חלק ה, וראה עוד במאמר שפרסמתי במעלין בקודש גליון כא). הטענות שרק נביא יוכל לגלות את המקום אינן מבוססות, ובספרי לפרשת ראה (פסקה סב) נאמר להיפך: "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא". אין לנו לצפות לגילויי נבואה, בלי שנפעל לדרישת המקדש בעצמנו.

חרדתו של הרב דרוקמן מהרצון לכבוש את מקום המקדש, מזכיר את חרדתו של אבי הכלה, מחתונתה עם בעלה המיועד. גם בין העולים להר הבית – מהם מסתייג הרב דרוקמן – הגישה המקובלת היא שלא להיכנס למקום המקדש. הסתייגות זו נובעת משיקולים הלכתיים מעשיים, שרוב הרבנים העוסקים בעניין סוברים, כי כרגע פעולה זו אינה הפעולה הנכונה לשם כיבוש המקום. אולם הלכה פשוטה שאינה שנויה במחלוקת היא, כי לשם בנין המקדש ולשם הוצאת הטומאה מהמקום, אכן ניתן להיכנס גם בטומאה (עירובין קה,א; רמב"ם בית הבחירה ז,כא). ייתכן שהלכה זו נעלמה מעיני הרב דרוקמן, כמו הטעויות האחרות הנזכרות בדבריו, בגלל חוסר תשומת הלב לדברים מפורשים בהלכות בית הבחירה – שאף על פי שהוא מעודד בדבריו את לימודם של ההלכות הללו – הרי שהוא מסתייג מלימודם להלכה ולמעשה, וממילא הלימוד הוא פגום.

אני לא יודע כמה נשים לומדות לפני חתונתם את סימן קצ"ח. הרבנים הפוסקים עבורם בוודאי לומדים סימן זה, כמו שלומדים זאת הרבנים הפוסקים עבור העולים להר הבית. אולם אני יכול להניח, שהרבנים הפוסקים עבור העולים להר הבית, בקיאים בהלכות בית הבחירה להלכה ולמעשה, הרבה יותר מאשר הרבנים הכותבים נגד העלייה, שפעמים רבות טועים בדברים מפורשים, ובמקום להביא טענות המבוססים על מקורות מסודרים, ממציאים משלים מתמיהים ומגייסים לצידם כביכול את כל "גדולי הדורות".

גדולי הדורות, כמו עם ישראל בכל הדורות, התפללו בכל אחת מתפילותיהם על בנין המקדש, ולא שיערו בנפשם שייעשה בהם שימוש על מנת לעכב זאת. דווקא בימים אלו של בין המצרים, ראוי לנו להתעורר כמה וכמה באהבת ישראל, ואהבת ישראל כפשוטו כוללת בראש ובראשונה את האחריות לכלל ישראל, ואת הרצון של הכנסת הכלה – כנסת ישראל – אל החופה – בית המקדש, במהרה בימינו.