תגובה לדברי הרב הראשי הרב יצחק יוסף

תגובה למכתבו של הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף

 

הרב הראשי הרב יצחק יוסף ידוע בהתנגדותו לעלייה להר הבית.

בפרסום שהיה לאחרונה הוא כינה את הרבנים הגדולים המתירים ומעודדים את העלייה –

רבנים מליגה ד'.

לפי הדברים האלו היינו מצפים, שבתשובה שכותב רב כמוהו,

שבוודאי בעיני עצמו הוא שולט היטב בתורה ומן הסתם גם בנושא המדובר,

נראה דברים משמעותיים ומשכנעים, המבוססים בצורה משמעותית.

 

אולם לאחר העיון בדבריו נראה,

כי ישנה בעייתיות לא קטנה בדברים הכתובים על ידו,

ועל אף צעירותי ואולי עלי הכינוי הזה היה יכול להיות מתאים,

בכל אופן אני חושב שיש על דברי הרב הראשי ולדחות אותם מכל וכל.

 

אני אדלג על הקטע הראשון בו הוא מאריך לשלול את הלגיטימציה של החולקים על דעתו,

ורק אתייחס לכמה מהציטוטים שבדבריו, בנוגע לעצם האיסור.

 

  1. מצטט מדברי הרב קוק על כניסת הברון רוטשילד למקום המקדש:

"לבי נמחץ מאוד מפני חילול ה' של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר אסור".

 

כמובן, שיש חילוק ברור בין "מקום המקדש" הנזכר בדברי הרב קוק,

לבין שאר שטח הר הבית, שלגביו הכניסה בטהרה מותרת.

ותמוה מאוד שהרב הראשי לישראל אינו עומד על חלוקה כזו.

 

  1. עוד ציטוטים מהרב קוק בשו"ת משפט כהן סימן צו, ותשובת הרב קוק המופיעה בספר מלכי בקודש.

 

גם תשובות אלו עוסקות בכניסה אל מקום המקדש – ולא בכניסה אל יתר שטח הר הבית.

כי הרב חיים הירשנזון מחבר ספר מלכי בקודש,

סבר שיש להכריע כדעת הראב"ד ולהתיר את הכניסה אף למקום המקדש עצמו,

כמו שהוא מבאר בספרו בהרחבה,

ועל רקע דברים אלו באה אליו תשובת הרב קוק,

שיש לאסור את הכניסה למקום המקדש,

ובשו"ת משפט כהן הוא מאריך לבאר את ההכרעה כדעת הרמב"ם,

ולומר שאף לפי הראב"ד יש לומר, שאין היתר כניסה למקום.

אבל שוב – המדובר על מקום המקדש,

שהוא שטח קטן ביותר משטח הר הבית כיום,

והעולים להר הבית כיום אינם נכנסים לשם,

ואינם מקילים כדעת הרב הירשנזון, אלא באמת הולכים לפי דברי הרב קוק,

ומקיפים את מקום המקדש מסביב.

 

  1. "וכבר מאות בשנים שלא העז שום אדם להיכנס לכל שטח הר הבית, וכמבואר בספר חסידים (סימן תר"ל)".

 

כאשר אנו רואים ציטוט כזה, הרי שעלינו מאוד לתמוה.

כי יש עדויות לא מעטות על כניסות בתקופות שונות –

והמאירי (שבועות טז,א) אף כתב בנוגע למקום המקדש,

שהמנהג פשוט להיכנס לשם – על פי שיטת הראב"ד.

ועל כן חשוב להבין, לאלו דברים מכוון הרב הראשי בדברים אלו.

ובמהדורות הרגילות של ספר חסידים סימן תרל עוסק באדם שגנב מחבירו,

ובוודאי שלא לזאת היתה כוונתו.

ואמנם, במהדורת "מקיצי נרדמים", מופיע במקור המצוין,

כי רב האי גאון (שכמובן אינו בתקופה האחרונה של "כבר מאות בשנים")

היה נוהג בכל שנה לעלות מבבל לירושלים בחג הסוכות,

ובהושענא רבה הם היו נוהגים לעלות להר הזיתים ולהקיפו שבע פעמים.

אולי הרב הראשי הבין מעליית רב האי להר הזיתים,

כי להר הבית הוא לא היה עולה.

אבל האמת היא כי משם דווקא ראיה לסתור לדבריו.

כי לא כתוב לאן היה עולה רב האי בירושלים,

ומסתבר מאוד לומר,

שעלייתו היתה לכיוון מקום השכינה,

עד המקום הכי קרוב שאליו ניתן היה להגיע לפי ההלכה,

או לחילופין, עד למקום הכי קרוב שאליו השלטונות היו מרשים,

אם היתה מניעה לכך מצד השלטונות.

מסתבר מאוד שרב האי היה עולה להר הבית

בימים הראשונים של חג הסוכות,

ורק בהושענא רבה הוא היה עולה להר הזיתים.

כי ירושלים של תקופת רב האי גאון לא היתה דומה לירושלים של היום.

ולא כתוב שהוא הלך לכותל של הר הבית.

אז אם הוא היה יכול – לא מסתבר שהוא היה נמנע מלעלות.

ובכל אופן, ברור שאין מכאן ראיה בנוגע לאיסור כניסה,

ותמוה מאוד שמקור זה מצוטט על ידי הרב הראשי לישראל.

 

  1. "וכן בדברי הראב"ד בסדר הקבלה, שהיו ישראל נזהרים מכניסה לכל שטח הר הבית".

 

הרב הראשי אינו מציין מקור לדבריו, ועל כן יש קושי להפריכם.

אולם לטובת הציבור אספר, כי עברתי על ספר הקבלה של הראב"ד,

שהוא ספר עם תיאורים הסטוריים,

וזו באמת היתה טרחה גדולה –

עד שלקראת סוף הספר (עמוד 79 במהדורה שבתוך ספר "סדר החכמים וקורות הימים")

הגעתי לקטע הבא:

"וכשהיו ישראל חוגגים את חג הסוכות בהר הזיתים –

היו חונים בהר מחנות מחנות,

אוהבים אלו את אלו ומברכים אלו את אלו".

 

על פי המקור הקודם הנזכר בדבריו אני מניח,

שגם כאן זו ראייתו,

שהיו חוגגים בהר הזיתים ולא בהר הבית.

כמובן, שאין לדעת אם בתיאור המדובר

היתה מניעה מצד השלטונות בכניסה להר הבית,

או שהוא התכוון לחגיגה המיוחדת שנעשתה בהושענא רבה –

ושוב, תמוה שהרב הראשי מביא מקור כזה,

שאינו עוסק בעניין העלייה כלל, כראייה לאיסור שלדעתו קיים.

 

 

  1. "וכן במאות השנים האחרונות, בזמנים ששכנו כבוד בירושלים גדולי גאוני הספרדים,

נהגו הכל לאסור הכניסה לשטחי הר הבית, כדמוכח במישור מדבריהם בכמה מקומות, לא עת האסף".

 

איני יודע מתי יהיה עת האסף.

מתי נוכל לראות מקורות ברורים המצביעים על איסור שיהיה תקף בימינו.

גם אם היו חכמים שכתבו שאסור מספק, הרי ברגע שהספק ייפתר, הכניסה תהיה מותרת.

ממילא, גם אם נמצא חכם שאסר בתקופה מסוימת מחוסר ידיעה,

לא תהיה בכך ראיה לאסור – בהתחשב בידיעות על המקום שנוספו לנו מאז ועד היום.

אולם בכל אופן, מאחר ששנים רבות

כניסת היהודים להר הבית היתה אסורה –

בגלל שהשלטונות לא נתנו להיכנס,

לא שייך לומר שיש כאן מנהג.

 

  1. "ועל דבר מה שהעלת על דל שפתך האפשרות להקמת בית המקדש בזה"ז, הנה הדברים נדחו לגמרי מן ההלכה, ואין לזה שייכות ללשונות הרמב"ם שהזכרת, ומוטב שלא לישא וליתן עוד בדבר זה, לבל יאמרו שמא יש איזה צד להקל בדבר, רק מצוה לפרסם כי הסכמת הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים מקנקנם וכדם, שאל לנו לפעול בענין זה מאומה עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".

קשה לראות דברים כאלו יוצאים מפי רב ראשי בישראל.

התנגדות לשאת ולתת בדבר הלכה כל כך חשוב כמו בנין בית המקדש,

רק משום שמישהו עלול לומר כצד מסוים?

גם אם הצד הזה הוא הצד הטועה, הרי שמתוך הבנת הצד הטועה,

גם הצד הצודק יתברר.

אבל אם הצד הזה הוא הצד הצודק?

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין,

בעל המשנה ברורה והחפץ חיים, שכל כך קרא לעיסוק בקדשים,

ואמר שבזה תלויה הגאולה – בוודאי כבר מתהפך בקברו.

 

ואיך אפשר לפרסם את "הסכמת הפוסקים" –

כאשר מסרבים לשאת ולתת בדבר?

"מצוה לפרסם"?

אלו פוסקים אמרו כן?

האם הפרסום הזה הוא אמת?

 

דומני, שבחיפוש אחר האמת,

בבירור אחר דרכה של תורה,

עלינו לעשות את כל הניתן בשביל לברר מה ה' רוצה,

מה צריך לעשות,

וגם אם יש רבנים חשובים ביותר שאינם רוצים לדון בכך,

הרי שאין לה' מעצור להושיע ברב או במעט,

ואם גם בצלאל בר המצוה יכול היה לבנות את המשכן,

אז גם רבנים שהרב הראשי מכנה אותם כרבנים מליגה ד',

יוכלו לבנות את בית המקדש.