האם יש בעייה של צניעות בעליית נשים להר הבית?

בס"ד

שמירה על הצניעות בעליית נשים להר הבית

אחד הטיעונים הנאמרים על ידי רבנים המתנגדים לעליית נשים להר הבית הוא, כי יש בכך פגיעה בצניעות הנדרשת, שהרי אם המדובר באשה יראת שמים, בעצם עלייתה כבר ברור לכל כי היא טהורה. בדומה לזה כותב הרב דב ליאור בשו"ת דבר חברון (חלק ג, עמוד רנג ועמוד רס): "אי אפשר לשאול כל אשה באיזה מצב היא נמצאת". אמנם, הדגש המובע בדבריו הוא אחר: יש מקום לחשוש לפגיעה בצניעות במקרה שנרצה לברר אם אכן היא טהורה, וכניסתה להר הבית מותרת. הנחת היסוד, שיש עניין לשאול את האשה באיזה מצב היא, נובעת מהרצון לקיים כהלכה את מצות שילוח הטמאים – אשר נוהגת גם בזמן הזה.

נראה, שיש הבדל משמעותי בין שתי האפשרויות הנזכרות: שהרי אם נאמר, כי אין פגיעה בצניעות בעצם עליית האשה, אלא רק בבירור של אחרים לגבי מצבה – יש מקום לומר, שפגיעה זו היא דווקא כאשר איש שואל את האשה למצבה. אולם האם גם במקרה שהשואלת היא אשה, יש מקום לומר שיש בזה פגיעה בצניעות? האם אשה צריכה להסתיר את טהרתה או טומאתה מפני נשים אחרות?

 

בזמן הבית – נשים עלו להר הבית ולמקדש

דבר ברור הוא, שכאשר בית המקדש היה קיים, נשים עלו להר הבית ולמקדש, ואף אחד לא חשש שיש בכך פגיעה בצניעות. מסתבר, שאם שומרי המקדש היו חוששים שמא אחת הנשים לא נטהרה כהלכה, הם אכן היו שואלים אותה אם היא מודעת להלכות הנוגעות לעניין, ולא היתה בכך פגיעה בצניעות הנדרשת. ובכל אופן, מעיקר הדין האשה עצמה נאמנת על טהרתה (כמבואר בגמרא בכתובות עב,א), ומסתמא אין לשאול אותה אם אין חשש אמיתי.

הרב ליאור בספרו הנ"ל עומד על נקודה זו ומבאר, כי בזמן הבית נשים היו נוהגות לטבול בתדירות גבוהה לקדשים ולטהרות, ועל כן לא היה צריך לחשוש לזה. אולם בימינו, למרות שלא ניתן לומר שיש איסור על אשה טהורה לעלות, מבחינת ההדרכה הציבורית, לדעתו – הדבר אינו מעשי. דוגמה לדבר נותן הרב ליאור מדברי התוספות ביומא (סו,א ד"ה ואין מחרימין) המבארים, כי בזמן הזה אין להקדיש – מחשש שיבואו לידי תקלה, ואילו בזמן הבית שהקדשים היו מצויים, כולם היו בקיאים וזריזים בזה, ולא היה צורך לגזור על כך; או שלא היה צורך להתעכב עם ההקדשות מאחר שהכהנים היו מצויים במקום. כמובן, שדברים אלו נאמרים בתור דוגמה בלבד, ובוודאי שאין מכאן ראיה, שהרי בניגוד לאיסור על הקדשה – אין בדברי חז"ל גזירה על עליית נשים להר הבית.

 

הסתרת ליל הטבילה

במסכת עירובין (נה,ב) נאמר: "יושבי צריפין כיושבי קברים, ועל בנותיהם הוא אומר – ארור שוכב עם בהמה". בטעם הדבר אומר שם רבי יוחנן "מפני שמרגישין זה לזה בטבילה". ניתן להבין מדברים אלו, כי בעצם ההרגשה של האחרים, המודעים לכך שהנשים טובלות, יש פגיעה בצניעות, ועל כך נאמרת האזהרה בגמרא. כך עולה מדברי האגודה שם (מובאים בהגהות אשר"י ובמהרי"ל הלכות נידה), הכותב לגבי גמרא זו: "ונראה לי בשביל זה נהגו הנשים להיות צנועות בליל טבילתן שלא תלך במהומה"; וכך כותב הרמ"א (יורה דעה קצח,מח): "יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם; ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: ארור שוכב עם בהמה" (וגם הגר"א בביאורו מפנה לגמרא זו, וכן כותב הנצי"ב בספרו "רינה של תורה" על שיר השירים פרק ז, בביאור פשט הגמרא: "ולפי הפשט ההרגש לאחרים בזה הוא מעשה בהמה"). משמע מכאן, שאשה צריכה להימנע מכך שטבילתה תתפרסם, בין לאיש ובין לאשה.

אבל רש"י מבאר באופן אחר: "שאין להן מקוואות, והולכות הנשים לטבול במקום רחוק, וקוראה לחברתה – ומרגישין השכנים – ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן, ותנן – לא יתייחד אדם עם שתי נשים". לפי דברי רש"י, הבעיה אינה בכך שהנשים יודעות אחת על טבילתה של חבירתה, וגם לא בכך שגברים מודעים לכך. הבעיה היחידה היא בעצם הייחוד שעלול להתרחש, כאשר אדם רשע יצא בעקבות נשים שתלכנה ביחד בשביל לטבול. ובאמת, בגמרא בברכות (כד,א) אנו מוצאים, שלא תמיד היתה הקפדה על הסתרת ליל הטבילה. לפי האמור שם, רבא שולח את תלמידו להביא לו תפילין, בשביל ללמד אותו הלכה למעשה היכן יש לשים את התפילין בשעת התשמיש, משום שהוא מודע לכך, שתלמידו יודע שזהו יום הטבילה: "והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד".

יש לציין, כי רוב הראשונים אינם מזכירים כלל איסור זה, וגם הרמב"ם והשולחן ערוך אינם כותבים כן – ואף הרמ"א המביא זאת, נוקט כן באופן שמראה, שדין זה אינו מוסכם "יש שכתבו…". על פי דברים אלו נראה לומר להלכה, כי אף שלכתחילה בוודאי צריך להימנע מלפרסם את ליל הטבילה, וזוהי דרך צניעות רצויה, בשעת צורך גדול – אין איסור בכך שהדבר יתגלה. כמובן, שכל הנידון כאן הוא לגבי הטבילה בלבד – לא לגבי זמנים אחרים. מסתבר לומר, כי לפי האפשרות להקל לגבי הטבילה עצמה, על אחת כמה וכמה שניתן להקל בזמנים אחרים – מה שאין כן לפי האפשרות להחמיר בנוגע לטבילה, אין הכרח להחמיר בנוגע לשאר הזמנים (שהרי ניתן לומר, שדווקא לגבי הטבילה החמירו)

 

בגדים מיוחדים לזמן הטומאה

בגמרא בכתובות (עב,א) ובקידושין (פ,א) נאמר: "הוחזקה נדה בשכנותיה – בעלה לוקה עליה משום נידה". למה הכוונה "הוחזקה נדה בשכנותיה"? רש"י במקום מבאר: "שראוה לובשת בגדי נדות" (וכן כותבים עוד רבים מהראשונים: מאירי, ר"ן, ריטב"א, נימוקי יוסף). כלומר, הבעל לוקה על פי החזקה, שבזמן שהיא לבשה בנוכחות השכנות בגדים המיוחדים לזמן הטומאה, היא לא היתה טהורה. דברי רש"י הללו מובאים גם בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ב): "הוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדותה, ואמרה לו: טהורה אני, ובא עליה, יוצאת בלא כתובה".

הטור ביורה דעה (סימן קצה) כותב: "וראוי לה שתייחד בגדים לימי נידותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה" (וכן כותב השולחן ערוך). מניין למד זאת הטור? והרי אם המטרה היא שרק היא ובעלה ידעו על טומאתה, הרי שאין היכר מיוחד בבגדים בה היא לובשת בנוגע לשכנותיה. הבית יוסף במקום מבאר, שהטור למד זאת מדברי הגמרא הנ"ל, "כשהוחזקה נידה בשכנותיה". ואף על פי שעיקר ההיכר הוא בשבילה ובשביל בעלה, יש לומר, שאין פגיעה בצניעות בכך שנשים אחרות מודעות לכך שהאשה אינה טהורה. ובאמת, בגמרא בשבת (סד,א) נזכר, כי זקנים הראשונים היו אומרים "שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים", ובוודאי שבאופן זה יש היכר ברור גם לימי טהרתה – אלא שרבי עקיבא לימד, שאין לאסור דברים אלו, כדי שהאשה לא תתגנה על בעלה (ועומד על כך הרב יוסף חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן ס; המציין כי רק השכנות ידעו מכך אך לא השכנים הגברים. ויש להעיר, שבוודאי שגם גברים יכולים לשים לב לשינויים בלבוש וכדומה, אך אין זה מדרך הצניעות שהם יתנו על כך את דעתם; ואותו דבר נראה כיום, שאין זה צנוע שגברים ישאלו נשים על כך כנ"ל. ואולי בזמן הבית, כשהיו שומרי המקדש ממונים לכך והציבור קבל את סמכותם לא היתה בכך פגיעה בצניעות אם היו מבררים זאת בשעת הצורך, מה שאין כן היום).

 

שמירה על הרחקות בזמן הטהרה

בגמרא בבבא בתרא (נח,א) נאמר על רבי בנאה שציין את קברי האבות, וכאשר הוא הגיע לקבר של אברהם אבינו, אליעזר עבדו עמד בפתח ואמר לו, שאברהם שוכב בחיקה של שרה, אשר מעיינת לו בראשו (לנקות מכינים) – אך למרות זאת הוא רשאי להיכנס, משום שבעולם הבא אין יצר הרע. על פי הדברים הללו כותב הנימוקי יוסף שם, שלא ראוי להתנהג בדברים מעין אלו בנוכחות אחרים. וכך כותב הרמ"א (אבן העזר כא,ה): "יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים".

רוב הראשונים אינם מזכירים דין זה כלל, ואף השולחן ערוך אינו מביא את דברי הנימוקי יוסף. גם מדברי הרמ"א המביאם בשם "יש אומרים", נראה להבין, שהדברים אינם מוסכמים. אולם גם אם נקבל דברים אלו להלכה (ובוודאי לכתחילה יש לחוש לזה), יש ללמוד, שכל החומרה היא דווקא בנוגע להתעוררות היצר, בדברים של חיבה. אבל בנוגע לעצם היוודע הדבר שהאשה טהורה, אין מקום להחמיר – שהרי אם האיש לא יימנע מהושטה וממגע באשתו, הדבר יהיה ברור שהיא טהורה; ובכל זאת לא החמירו בדבר.

דיון בשאלה במקרה הפוך, אנו מוצאים בדברי רבי משה פיינשטיין, שנשאל אם ניתן להקל בדיני ההרחקות בזמן שהאשה טמאה, על מנת שלא ייודע שהיא טמאה. הרב פיינשטיין החמיר ולא הסכים להתיר זאת (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עז): "ומטעם שהוא כבזיון לה ויש בזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כ"כ דידוע לכל שהנשים הן נדות י"ב יום בכל חדש כשאינן זקנות ולא מעוברות, וצריכין להתרחק מבעליהן באיזה דברים, ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה אלמא שלא היו מתביישות בזה". כמובן, שאם היו מחמירים אף בזמן הטהרה על מנת שלא ייודע שהאשה טהורה, לא היה מקום לכל הדיון הזה (והרב פיינשטיין אינו מביא אפשרות זו כפתרון לשאלה).

 

לסיכום:

בזמן שהמקדש היה קיים נשים עלו להר הבית ולמקדש, ואף אחד לא חשש לומר שיש בכך פגיעה בצניעותן בכך שייודע שהן טהורות.

לכתחילה על אשה להסתיר את טבילתה ולמנוע מאחרים לדעת על כך שהיא טובלת, אך בשעת צורך גדולה אין להחמיר בזה. ממילא, אם נאמר, שיש חשיבות גדולה לעלייה להר הבית בימינו, הרי שניתן יהיה להחשיב זאת לשעת צורך גדולה. 

גם אם נאמר, שיש להקפיד שהטבילה לא תתפרסם, הרי שפרט לטבילה עצמה, העובדה שאשה עושה פעולות מהן משתמע שהיא טמאה או שהיא טהורה, אינה נחשבת לפגיעה בצניעות (ורק בפעולות של גילויי חיבה בנוכחות אחרים יש להחמיר לכתחילה), ואין לאסור משום כך את עליית הנשים להר הבית.

אין זה מדרך הצניעות שגבר יתעניין במצב טהרתה של האשה, ובכל אופן – אשה נאמנת על טהרתה. מסתבר לומר, שאם אשה תתעניין במצבה של אשה אחרת בשביל לסייע לה לעלות כהלכה, או בשביל לקיים את מצות שילוח הטמאים במקרה שהיא לא נטהרה כהלכה, הרי שדבר זה רצוי ומבורך, ואין בזה פגיעה בצניעות.