שלג בשבת

בס"ד

שלג בשבת

שבת דף נא עמוד ב

ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.

רש"י: משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו. אבל נותן לתוך הכוס – של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו, ואינו חושש.

רמב"ן: ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא, ולא דמי למשקין שזבו (ביצה ג' א') משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר, ובעל ספר התרומה כתב שאסורין משום נולד, ואסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד, ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא. וקשה לי בשמן דכיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר, דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה, ואפי' בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר הוא (לקמן קמ"ג ב'), אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס, ומשום חמום לא מתסר דאולודי הפשר הוא.

ר"ן: ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו.

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה יג: כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן מותר ואם להוציא מימיהן אסור, ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס…

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף טז: מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג)  ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.

משנה ברורה: במקום צורך יש לסמוך – היינו דאז אפי' לכתחלה מותר ובדיעבד בכל בכל גווני אין לאסור.

שולחן ערוך שם סימן שכ סעיף ט: השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם (לב) לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, (לה) מותרים.

משנה ברורה סקל"ב: אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד.

שם סקל"ה: ולדעת רמ"א בסימן שי"ח סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר.

 

תוספות (שבת שם): מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה.

שולחן ערוך שם סעיף יא-יד: צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד; ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק… דורס שלג ברגליו ואינו חושש. הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר.

משנה ברורה: ברגליו – ואף אם השלג נימוח וזב עי"ז לית לן בה כיון דהוא אינו מתכוין לזה והט"ז כתב דכיון שהוא דבר שא"א ליזהר בזה לא גזרו ביה… היה נזהר – שע"י השתן ודאי נימוח ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי ועיין בט"ז שפסק להקל וכן הא"ר כתב להקל אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר.

 

שו"ת אגרות משה או"ח חלק ה סימן כב: שלג אסור בטילטול… הוי מוקצה דהוי נולד… וגשם אינו ראיה לסתור, דאינו כגשם.

שו"ת הר צבי ט"ל הרים – סותר סימן א: בשבת קודש ר"ח אדר תשי"ז ירד שלג גדול, ונשאלתי אם השלג מוקצה ואסור בטלטול. הנה בשלג שירד בע"ש בודאי אין בו סרך של מוקצה מצד עצמו כדמוכח בשבת מרסקין את השלג… וכיון שהשלג מצד עצמו אין בו סרך של מוקצה פשוט דגם אם ירד בשבת לא גרע ממטר שירד בשבת דלא הוי מוקצה או נולד אעפ"י דלא היו עבים מבערב…

שמירת שבת כהלכתה פרק טז אות מה: אסור לעשות כדורי שלג או בובות שלג, אבל השלג עצמו אינו מוקצה, גם אם ירד בשבת.

שם הערה קיז: אלא דצ"ע מהא דלעיל… דאיסור בונה הוא רק בדברים שרגילים לעשותו לימים הרבה. ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דאולי מפני שאין זה מאכל אסור לכתחילה.

שו"ת באר משה חלק ו סימן ל: דבשלג הכל יודעים דבן לילה הלך ואזיל לו ואיננו ומה דמות שם בנין אפשר ליתן לו לכדור שלג… ועכ"ז גם אחר כל האריכות, לבן י"ג שנים בוודאי אסור לעשות כדור שלג… דהלא בלא ריסוק א"א לעשות כדור שלג… ולפ"ז מסתבר מאוד שגם מבן ט' וי' יהיה צריך למונעם כדי לחנכם ולא יזלזלו כשיגדלו.