קיום מצוות כשיש הפסד מרובה

בס"ד

קיום מצוות – בכל מחיר?

בבא קמא דף ט עמודים א-ב

במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא? אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה… עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא.

רש"י: שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור.

תוספות: פירוש שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו.

ביאור הלכה סימן תרנו: לפי שיטה זו אם גדול יותר מכשיעור אף על פי ששניהם באים לפניו כאחד לקנות מ"מ א"צ לקנות ההדר. ומדסתם השו"ע כסברא זו משמע דהכי ס"ל להלכה… והגר"א בביאורו משמע דנוטה להיש אומרים דהוא שיטת רש"י משום דבירושלמי מפורש כן… ובענין הקושיא שהקשו שהרי לעולם ימצא נאה ונאה יש לומר דלא הטריחו עליו אלא בפעם ראשונה בלבד דאל"כ אין לדבר סוף…

 

רש"י: מכאן ואילך – מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו.

רשב"א:  עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקדוש ברוך הוא שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה.

 

קידושין דף כט עמוד ב: כל היכא דליכא אלא חמש סלעים – הוא קודם לבנו…

יומא דף לה עמוד ב: אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

כתובות דף נ עמוד א: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. רש"י: המבזבז – לעניים.

תוספות: מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח.

תוספות (בבבא קמא): משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב ואמרינן נמי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובסוכה חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז.

רשב"א (שם): וזה תימה האיך נתנו דמים למצוה עוברת, וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה, ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

משנה ברורה סימן תרנו: אבל אפשר דבעניננו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו.

 

רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ח הלכה יג: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב… ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש…

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א: שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה…

רמ"א: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות… ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה… ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים.

אהבת חסד חלק ב פרק כ: דווקא כשמבזבז נכסי ביתו על ידי זה הפיזור… אבל בדבר מועט כגון שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע, שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט, מותר לו לפזר היותר לצדקה… ודע עוד, דכל עיקר התקנה הוא לסתם צדקה, אבל להחזקת התורה… שיש לו  ע"י ההחזקה בשכר תורתו, אין שייך על זה שיעור…