קול באשה ערוה

בס"ד

"קול באשה ערוה" – רק זמר או גם דבור?

קידושין דף ע עמוד א: נשדר ליה מר שלמא לילתא, א"ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח! א"ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

רש"י: קול באשה ערוה – שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני.

ירושלמי חלה פרק ב: שמואל אמר קול באשה ערוה מה טעם [ירמי' ג ט] והיה מקול זנותה ותחנף הארץ וגומר.

ברכות דף כד עמוד א: א"ר יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולק"ש. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים.

רש"י: שוק – באשת איש. ערוה – להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע. גלי שוק – וכתיב בתריה תגל ערותך. קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה היא.

רשב"א: והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה ובשערה ואסור לשמוע אפי' קול דבורה כדאמרינן בקדושין [ע' א'] לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת, והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה סבור הרב ז"ל דכ"ש טפח ושוק ושערה וקול, וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן עה סעיף ג: יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. הגה: ואפי' באשתו, אבל קול הרגיל בו אינו ערוה (ב"י בשם אהל מועד והגהות מיימוני).

משנה ברורה: זמר אשה – אפילו פנויה אבל שלא בשעת ק"ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה ואסור לשמוע בין כהן ובין ישראל. ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר. הרגיל בו – ר"ל כיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות.

גור אריה בראשית פרק יח: והרא"ם הקשה דהא אמרינן בפרק קמא דברכות קול באשה ערוה, ואם כן אין לשאול לאשה על האיש, ודבר זה אין קשיא כלל, [ד] דוקא כי מכוין להשמעת קול אז אסור, אבל היכי דלא מכוין להשמעת קול, וכן האשה אינו מכוונת להשמעת קול, אין אסור כאן כלל. ולא אמרו חכמים ז"ל (אבות פ"א מ"ה) רק 'אל תרבה שיחה עם האשה', ולא בשמע קול דבריה, (וזה) [דזה] לא אמרו חכמים ז"ל שיהיה אסור לדבר עם האשה. [ו] הא דסוף קדושין (סוף ע.) (והא) דקאמר רב נחמן לרב יהודה לישדר שלמא לילתא, ואמר הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, דמשמע משום כך אסור לשאול בשלומה, התם הכי פירושו – דירחק האדם שלא ידבר עם האשה במקום שאין צריך לו, אבל במקום שהוא מן הראוי לעשות, כגון זה, דדרך ארץ לשאול בשלום האיש, אינו אסור, דשלא לצורך אל יעשה.

דברי דוד בראשית פרק יח: וא"כ היאך שאלו כאן לשרה על אברהם. והרא"ם הקשה כן ואמר שאני גבי אברהם דמלאכים היו ולית בהו יצה"ר, והא דאמרינן בגמרא ש'לימדה תורה דרך ארץ' היינו בענין שאלה לאיש על אשתו שנכתב בפירוש בפסוק, אבל בשאלה לאשה על בעלה שלא נרמז רק ברמז אי"ו לא למדה תורה ד"א דלא ילפינן משם דמלאכים היו, ומחק מדברי רש"י הך 'ולאשה על האיש'. ואין דברים אלו ראויים להרב הגדול כמוהו, דהא בגמרא מביא בהדיא דמדנקוד על אי"ו ילפינן ששאל לשרה על אברהם כדמסיק שם, ועל זה אמר ש'למדה תורה ד"א'. ותו כיון דתרווייהו אסירי, לאשה על האיש משום קול באשה ערוה, ובאיש על האשה משום חיבה, וכיון שיש צווי משום ד"א בלאיש על האשה הכי נמי באשה על האיש. ונראה דהגירסא שלפנינו ברש"י ודאי ניחא דחזינן תרי מימרי דשמואל, חדא דקול באשה ערוה, ואידך דאין שואלין בשלום אשה, וצריך לתרץ ל"ל מימרא דקול באשה ערוה כיון דאפי' על ידי בעלה אסור בלי שמיעת קולה. ונראה דאפי' למאן דמחמיר בדרישת שלומה מ"מ אין בכלל זה כשבא לאושפיזא ומצאה שם דודאי הוא דרך ארץ לשאול אחר בעלה האושפיזא איה הוא ואז אין איסור אלא בדרישת שלום, ממילא הו"א דאפילו אם לא מצאה באושפיזא אלא היא בחדר אחר מותר ג"כ לילך לשם ולשאול איה האושפיזא, קמ"ל אידך דשמואל דקול באשה ערוה ולא ילך כלל לשם אפי' לומר איה הוא…

שו"ע אה"ע סי' כא סע' א: ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות.

בית שמואל: ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר וא"ל מש"ס קידושין דף ע' דאיתא שם קול ערוה אפילו בשאלת שלומ' אסור תירץ הרשב"א קול דבור מה שהוא משיב על שאלת שלומה גרע טפי ב"ה.

עירובין דף נג עמוד ב: רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד.

נדרים דף כ עמוד א: ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך לבא לידי ניאוף.

אבות פרק א משנה ה: ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום.