צום עשרה בטבת

בס"ד

צום עשרה בטבת

ראש השנה דף יח עמוד ב

צום העשירי – זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים… ואני איני אומר כן, אלא: צום העשירי – זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר: ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.

רד"ק יחזקאל פרק כד פסוק ב: הנבואה באה לו בעשרה בטבת שבאותו יום סמך מלך בבל על ירושלם ואמר לו שיכתוב אותו היום ויראה לבני הגולה כי באותו היום סמך מלך בבל וכשישמעו אחר כן מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם ואמת הם דבריו שאומר להם בשם ה' ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר, ומה שאמר שם היום ועצם היום רוצה לומר שם היום באחד בשבת או בשני בשבת או איזה יום שהיה כי אין שמות לימים בלשון הקדש אלא למספר ימי השבוע ולא לחדשים אלא ראשון שני ושלישי ועצם היום רוצה לומר בעשור לחדש העשירי.

שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רעא: אין ספק שתקנת נביאים בארבעה צומות לא היתה על זמן גלות בבל בלבד אלא תקנה קבועה היתה כל זמן שהי' בית המקדש חרב אפי' יבנה ויחרב אח"כ הצומות הללו קבועים הם לעולם שלא לגרוע מהם אפילו אחד מהם ולהוסיף עליהם גם כן מפני צרות כיוצא באלו לא ראה ב"ד בישראל לקבוע צומות אחרים והראיה לזה שהרי בלא ספק בזמן בית שני היו לששון ולשמחה וכשחרב הבית בשניה חזרו הצומות ההם כלם כמו שמוכיח לשון התלמוד באחרון מתענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) ולמה והלא בבית שני לא אירע כלום בטבת ובתשרי. וזאת ראיה שתקנת נביאים קבועה היתה לעולם. וכן לא מצינו שתקנו תענית על סמיכת יד רומיים על ירושלם כמו שתקנו נביאים על סמיכת יד מלך בבל על ירושלי' וזאת ראיה שלא ראה ב"ד בישראל לקבוע צומות אחרים ונראה הטעם בזה שחורבן ראשון היתה צרתו קשה לישראל יותר מחרבן שני שהרי בבית שני היו חסרים חמשה דברים כמו שהוא מוזכר בגמרא יומא והביאו סמך לזה וארצה בו ואכבדה חסר ה"א. וגם בבית שני לא היתה חזרה שלמה. ואף על פי שהיו ששון ושמחה כל זמן שהי' הבית בנוי. כשנחרב חזרו הצומות למקומן מכח תקנתן של נביאים…

 

רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ה: אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת…

רש"י מגילה דף ה עמוד א ד"ה אבל: אם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן תשעה באב שחל להיות בשבת והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת…

טור אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנ: הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבע"י חוץ מתשעה באב ואם חלו בשבת נדחין עד אחר שבת.

בית יוסף: וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד) שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ולא ידעתי מנין לו זה. וכתב עוד דעשרה בטבת חל לפעמים בששי ומתענין בו ביום ושאר צומות לעולם אין חלים בששי.

מנחת חינוך מצוה שא אות ב: והנלע"ד ונ"מ לדידן ג"כ דד' צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י' טבת או ט"ב וכדומה רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחויבים להתענות בהם יום אחד אבל לא נתייחד יום מיוחד רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים וראיה לדבר דבפסוק אינו מבואר איזה יום כלל רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום. ואביא לך עוד ראיות ברורות בעזה"י דהנה שם בר"ה פליגי ר"ע ור"ש דר"ע סובר צום העשירי היינו עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל ורשב"י אומר זה חמשה בטבת שבאה שמועה לגולה כו' וקשה דהם היו תיכף לאחר חורבן כידוע ומאי פליגי פוק חזי מה עמא דבר ומה היו עושין בב"ש דאז היה ששון ושמחה באיזה יום היו עושין ובב"ש הי' תנאים ב"ש וב"ה ויתר מקבלי התורה והיאך שכחו הדבר…

אמרי דוד חלק ב סימן מד: ומעתה נראה דבעשרה בטבת יש חוץ מהד"ק שנאמר בקרא בצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי עוד ד"ק מקרא דיחזקאל…

 

אור שמח הלכות תעניות פרק ה הלכה ו: וזה משום דתענית יום לבד אינו אסור דבר תורה, ולכן היו יכולים להתענות בשבת ודו"ק [ובדברי האבודרהם הנ"ל יש לישב מה דבעי בגמרא בסוף בכל מערבין (עירובין מ, ב) בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי. ולא בעי בתענית צבור שחל בע"ש, משום דכל הד' צומות לא מצי לחול בע"ש רק בעשרה בטבת, ואיהו גופיה דחי שבת, מכש"כ שמשלים בערב שבת התענית. ומזה לקח האבודרהם].

חת"ם סופר (ויקרא) – דרוש לז' אדר: רק הטעם הוא דמה שהיתה העיר בטרדת המצור שתי שנים ומחצה זו מחמת שבאותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלים כמו כן ישבו בית דין שלמעלה אלו מיימינים אלו משמאילים עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית והנה אין שנה שאין קללתה מרובה מחברתה וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת שהתחיל אז למעלה משפט החורבן כמו כן בכל דור ודור יושבים בית דין שלמעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה וכו' וידוע דעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו ואמו אין אנו מתענין בשבת אבל תענית חלום מותר להתענות דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו לא מעונה הוא וכו' אבל תענית י' טבת זהו על בטל צרה העתידה עונג הוא והיה דחי שבת.