עלייה לתורה של אבל במציאות חריגה

בס"ד

 עלייה לתורה של סב אבל בשבת בר מצוה

הסיפור – סב ניצול שואה אבל על אחיו.

נכדו בשבת בר מצוה. הסב נזכר שזו פרשת הבר מצוה שלו, שהיה אמור לקרוא את ההפטרה, אך במקום זה לא זכה ונשלח לאושוויץ. הנכד הציע לסבו לעלות לתורה להפטרה במקומו. אולם במפתיע אחיו נפטר. הסב בן תשעים.

האם הסב יכול לעלות לתורה ולקרוא את ההפטרה?

דבר ברור הוא, שהימנעות השתתפות הסב תגרום לעוגמת נפש מרובה לכל הצדדים.

ממילא, על פי מידת האפשר יש לחפש את הצדדים להקל.

וכלל ידוע הוא, שהלכה כמיקל באבל.

ואכן נראה לענ"ד כפי שיתבאר להלן, שבמקרה כזה מצוה גדולה היא לומר לסב לבוא ולהשתתף בשמחת בר המצוה, ולעלות לתורה ולקרוא את ההפטרה, כמתוכנן.

 

השתתפות אבל בשמחה בשעת הצורך

נאמר בגמרא במועד קטן (כב,ב): "על כל המתים כולן – נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו – לאחר שנים עשר חדש". אולם הגמרא מוסיפה להדגיש (לפי הלשון השניה, שנראה שהיא מסקנת הגמרא שם), שלשמחת מריעות מותר להיכנס "לאלתר", ומבואר שם שהכוונה היא ב"פורענותא", בניגוד ל"אריסותא", שאז צריך להמתין שלושים יום. ומבאר רש"י, ש"אריסותא", היינו התחלה שאחד מלווה לכולם סעודה על מנת שגם הם יעשו לו כן, ואילו "פורענותא", היא כאשר אחד כבר עשה, והוא צריך להחזיר ולעשות זאת.

משמע מכאן, שכאשר יש צורך דחוף בהשתתפות האבל בסעודה – והיינו מכיוון שיש צד ממוני של חיוב בהחזר, האבל אינו מתחשב בימי אבלותו, והוא יכול ואף צריך – לעשות זאת לאלתר. מפשטות לשון הגמרא "לאלתר" משתמע, שאף בתוך שבעת ימי אבלותו עליו לעשות כן. כך היא פשטות לשון רש"י המזכיר לשון זו בלא הסתייגות, כך היא פשטות לשון הרא"ש שם, וכך היא פשטות לשון הטור (יורה דעה סימן שצא); ועומד על כך הב"ח שם המעיר, שדברים אלו הם בניגוד למה שכותבים הרמב"ם (אבל ו,ו) והשולחן ערוך שם (סעיף ב), שרק לאחר שבעה האבל יכול לפרוע את הסעודה שהוא מחויב לה.

ייתכן לומר, שאף הרמב"ם והשולחן ערוך מתייחסים למקרה הרגיל, שתהיה לו אפשרות להשלים את הסעודה אחרי שבעה ימים. אולם אם ישנו צורך דחוף לעשות זאת בתוך שבעת הימים הללו, הם יודו לדברי רש"י והרא"ש והטור להלכה ולמעשה.

 

היתר השתתפות בשמחה לצורך מצוה

מקור הברייתא העוסקת בכניסה לבית השמחה הנ"ל בגמרא במועד קטן, הוא ממסכת שמחות (ט,טו), שם הנוסח הוא כדלהלן: "על כל המתים כולן, אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלשים יום, על אביו ועל אמו כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה". הגמרא שינתה מלשון מסכת שמחות שלפנינו ונקטה אפשרות של כניסה לבית השמחה, וכן היתר לכניסה לצורך פורענות של סעודה. לשון מסכת שמחות "משתה של מצוה" מרחיבה את הדבר גם לצורכי מצוה נוספים, והרמ"א (שצא,ב) מביא כמה דעות בנושא אם מותר לאבל להשתתף בסעודות מצוה או לא – אך הוא מסכם, כי המנהג הוא שלא לאכול בשום סעודה בכל הי"ב חודש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילים שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכל שכן בשאר סעודות שאין בהם שמחה, אבל בסעודת נישואין יש להחמיר. ההגדרה של סעודה שיש בה שמחה מתבארת מדבריו בסעיף הבא שם (סעיף ג), שם הוא מזכיר איסור להיכנס לבית שיש בו מזמוטי חתן וכלה, אבל הוא מתיר להיכנס לבית הכנסת שעושים שם חופה ומברכים שם ברכת אירוסין ונישואין "ואין שם שמחה כלל", והיינו, שאין אוירה קלילה הכוללת ריקודים וכדומה. בפשטות, סעודת בר מצוה אינה נכללת בזה, ואין צורך להחמיר בה.

יש לציין, שבמקום צורך מצוה של החתן, כמו להשלים עבורו מניין, פוסקים כותבים להתיר לאבל להשתתף (הגהות אשר"י מובא בבית יוסף שם ובחידושי רבי עקיבא איגר על השו"ע שם). גם עצם ההנהגה של הרמ"א מבטאת את המסורת המקובלת, אך אינה בהכרח מתייחסת לשעת דחק או צורך שיש לחפש מקום להקל, שאז בפשטות יש ללכת אחרי הדיעה המקילה, שהיא דעת תרומת הדשן, המתיר לאכול בסעודות מצוה (וכפי שמביא בפתחי תשובה שם, שהוא הדין בבר מצוה כשהחתן דורש, או כשזה יום הגעתו למצוות – ואולי יש מקום להשוות לכך את השבת המשותפת).

 

עלייה לתורה של אבל

אבל אסור בלימוד תורה בימי אבלותו – וגם בזה נמצאו היתרים מסוימים. בירושלמי (מועד קטן ג,ה) נזכר היתר למי שלהוט בזה – וייתכן לדון אם רגישות גבוהה בעניין גם כן יכולה להיכלל בהיתר (ואמנם, הבית יוסף סימן שפד כתב, שלא כתבוהו הפוסקים, אך ראיתי בילקוט יוסף על אבלות, שהיו שהסתמכו על היתר זה). היתר נוסף נזכר, למי שהרבים צריכים לו (ולכאורה יש לדון בנוגע להשתתפות הסב בשבת זו ואף בעלייתו לתורה, שהיא בוודאי משמעותית לגביו, אך נראה שהיא בוודאי משמעותית גם לכלל משפחתו וסובביו, ויש לזה השפעה חינוכית גדולה).

בנוגע לעלייה לתורה כתב הרא"ש ובעקבותיו הטור והשו"ע (ת,א), כי תלמוד תורה נחשב דבר שבצינעא ועל כן אין לו ללמוד תורה באופן אישי, אבל אם קראו לו לעלות לתורה הוא צריך לעלות, משום שאם הוא יימנע, הרי שהדבר נחשב לדבר של פרהסיא. ברמ"א הוסיף על פי הגהות מיימוניות, שאם הכהן אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת, מותר לקרותו, אבל בעניין אחר, אסור. בפתחי תשובה מביא בשם תשובת דת אש החולק עליו וכותב, כי אם אירע לאבל בשבת בתוך השבעה חיוב לעלות לתורה, כגון אם אשתו יולדת או שהוא יארצייט, מותר לעלות לתורה, משום שאם הוא אינו עולה, הרי זו אבלות בפרהסיא. [וצירפתי כאן מספר 'אבני דרך' המצטט פוסקים רבים שקבלו את דברי הדת אש להלכה, וכתבו שבשעת הצורך יש להעלות אבל לתורה].

ברור הוא, שכאשר לאדם יש יארצייט, לא כולם יודעים זאת. בכל זאת, הדבר מעצם העובדה שיהיו אנשים שידעו על כך שהוא נמנע מעלייה לתורה בגלל האבלות, הרי שזו נחשבת אבלות בפרהסיא, גם אם היודעים הם בודדים. מסתבר לומר שהוא הדין בנידון דידן, שאע"פ שהקהילה כולה לא היתה יודעת על הסיבה להימנעותו מלעלות לתורה, עצם זה שבני משפחתו וחברים קרובים נוספים יודעים, הרי שיש בכך פגיעה בכבוד השבת.

ויש להוסיף, שבשו"ת דת אש הנ"ל מערער בכלל על הקביעה שתלמוד תורה הוא דבר שבצנעא (וראה בערוך השולחן ת,ו שגם כן תמה בזה, והביא שהרמב"ם לא הזכיר איסור ללמוד בשבת ושר"י התיר, ועל כן נטה שלא לאסור בזה יותר מרגילותו בכל שבת), ולדעתו רק התשמיש נחשב לדבר שבצינעא, ואילו התורה אינה אסורה אלא בגלל השמחה שבה, ובאופן עקרוני יש לו לעסוק התורה יומם ולילה, ועל כן אין לו להיבטל מהתורה בשבת כלל.

כמובן, שהצורך של הסב ומשפחתו בעלייתו לתורה בשבת זו, אינה גרועה מחיוב רגיל של בעל היולדת או יארצייט, ולענ"ד פשוט שאף יש להקדימו להם, שהרי המדובר באדם מבוגר ובדבר נדיר, שגם לא ברור עד כמה ניתן יהיה להשלים את הדבר בעתיד.