עבודת יום הכיפורים בטומאה

בס"ד

עבודת יום הכיפורים בטומאה

יומא דף ז עמוד ב

ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו – מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו – מרצה, אין עודהו על מצחו – אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר – טומאה דחויה היא בציבור.

ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה ד: ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' יהושע בן לוי בכל יום כ"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך ואוכל בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין ר' עוקבה בשם ר' יהושע בן לוי לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפי' בזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו [שמות כח לח] והיה על מצחו תמיד מ"ד אפי' בזוית מהדא דיום הכיפורים מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר' יוסי בי ר' בון מאן דאמר אפי' בזוית מסייע לר' עוקבה.

תוספות מסכת חגיגה דף יז עמוד א: אין כהן מתלבש בכליו – פרש"י בכלים נאים שלו ובביתו ובשוק שלא בשעת עבודה ולא בבגדי כהונה קאמר אלא שלא יתנאה באותו יום טבוח שיבינו הכל שאינו יום טוב וקשה למורי חדא דלישנא לא משמע ליה דה"ל למינקט בכלים נאין ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי ונראה לו דבח' בגדים איירי שבימים טובים היה רגיל כהן גדול לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא היה לובשן כדי לעבוד שלא יתראה להיות יום טוב וראיה לדבריו בירושלמי בפירקין… לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר שלא היה רגיל ומתלבש בכליו ולעבוד אלא אז מפני כבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אות נפשו כדתנן ביומא (דף יד.) מקריב בראש וביום טבוח אף לכולי עלמא לא היה מתלבש שלא יכירו שהוא יום טוב.

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ח-י: ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני י"י. כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה, שאם לא יקריב היום יקרב למחר ולמחרת מחר, וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ודוחה את הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת.

כסף משנה: פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר"י קורקוס ז"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן.

אור שמח: פירוש דהכי דריש והיה על מצח אהרן ונשא את עון הקדשים, כשנושא עון הקדשים, לא המקדישים, כמו דדייק בזבחים  אז אינו נושא רק כשהיא על מצח אהרן, אבל בדברים דגלי קרא במועדו אפילו בטומאה, דחזינא גבי קרבנות צבור מרצה ציץ על טומאת המקדישים, דכיון דטומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי, כדאמר בפסחים (דף ע"ז ע"א) סברוה דלכו"ע טומאה דחויה כו' ובעי ציץ לרצויי, אם כן מרצה ציץ בציבור גם עון המקדישים, בזה מרצה גם אף אם אינו על מצח אהרן, וזה נאות בפשט הכתוב.

כתר המלך: נמצא דהירושלמי יליף מקרא דתמיד דאינו מרצה רק כשעודו על מצחו ואפ"ל דרבינו נקיט דרשת הירושלמי.

מאירי פסחים דף עז עמוד א: כבר ביארנו בראשון של יומא שהטומאה אפילו בצבור דחויה היא ולא שמותרת לגמרי והילכך כל שאפשר בטהרה אין עושין בטומאה כמו שביארנו שם וכן מאחר שלא הותרה לגמרי צריך שיהא הציץ מרצה עליה ומעתה צריך שיהא הציץ על מצחו של כה"ג שאין הציץ מרצה אלא כשהוא באותה שעה על מצחו של כה"ג ואפילו היה מונח לפניו ומוכן להניחו כל זמן שירצה אינו כלום וא"צ לומר בנשבר הציץ ומעתה יום הכפורים בעבודת פנים שאין שם ציץ שהרי אינו נכנס לפנים בבגדי זהב אם אירעה שם טומאה לא נרצה וי"א שביום הכפורים מיהא הלכה כר' יהודה שלא להצריך בה רצוי ציץ הואיל ואי אפשר…

ערוך לנר מסכת סוכה דף נ עמוד ב: והנה הרמב"ם הל' ביאת מקדש פסק כר"י דדווקא עודהו על מצחו מרצה… ע"ש שכתב בשם ר"י קורקוס תירוץ דחוק. ונלע"ד דהנה התוס' ביומא הקשו מה ראי' מייתי ר"ש מכה"ג ביוה"כ דשם אי אפשר הוא להיות על מצחו ע"ש אכן לענ"ד י"ל כיון דאמרינן ביבמות בגר שבא לפנינו דסבר ר' יהודה דטובלין אותו ומה בכך ומפרש שם הטעם דר"י ס"ל או הא או הא סגי ע"ש ולפ"ז דס"ל ר"י טבל ולא מל ה"ז גר ע"כ ס"ל דנין אפשר מאי אפשר ולכן מתורץ קושית התוס' דלר' יהודה לשיטתו מייתי ר"ש שפיר ראי' מכה"ג ביוה"כ דא"ל דשם אי אפשר דהרי ר"י ע"כ ס"ל דנין אפשר מאי אפשר. אמנם הרמב"ם פסק בהל' איסורי ביאה דאינו גר עד שימול ויטבול וא"כ ע"כ פסק כמ"ד דאין דנין אפשר מאי אפשר לכן א"ש דפסק אין עודהו על מצחו אינו מרצה דאע"ג דפסק דטומאה דחוי' בצבור מ"מ אין ראי' מכה"ג ביוה"כ די"ל דהתם שאני דאי אפשר הוא וכקושית התוס'…

שו"ת שאגת אריה סימן לח: וכיון דקי"ל טומאה דחויה היא בציבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש וכן פי' הרשב"א בתשובה וכ"נ עיקר וכמו שאוכיח לקמן. וכיון שטומאה דחויה היא בציבור וצריך ריצוי ציץ ע"כ הא דכה"ג ביוה"כ מרצה ש"מ אף על גב דאינו על מצחו מרצה כר"ש.

שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה: ובגוף קושית ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה תימה לפע"ד דקשה ולטעמיך דגם לר"ש מי ניחא הא גם לר"ש דס"ל דתמיד מרצה הא אמרו… דבנשבר הציץ אינו מרצה לכ"ע והיינו משום דבעינן שיהא ראוי על מצחו וזה אינו ראוי על מצחו כיון שנשבר ולפ"ז כה"ג ביוה"כ בעבודות לפנים שהיה אסור לכנוס כ"א בד' בגדי לבן ואם היה לובש הציץ היה פוסל היתר בגדים פוסל ומחלל עבודה מחייב מיתה ביד"ש וא"כ אינו ראוי להיות על מצחו ולמה יהיה מרצה והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דהרי מפרש התם טעמא דר"ש דכתיב תמיד לרצון לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו ומי לא בעי מינם ולמיעל לבית הכסא אלא תמיד מרצה ולפ"ז ע"כ שמרצה אף בשעה שאין הכה"ג לובש הציץ ואינו ראוי לציץ דאל"כ יקשה היאך יהיה מרצה הציץ אם יארע טומאה בקדש בשעה שהכ"ג מינם או הוא בבה"כ שאינו ראוי ללבישה וע"כ דתמיד מרצה ולא ממעט רק אם המניעה מציץ שאינו ראוי להיות על מצחו שנשבר אבל אם הציץ בעצמותו ראוי רק שהכה"ג אינו ראוי הוא מרצה… וא"כ ר"ש לשיטתו שפיר מקשה מכה"ג ביוה"כ דלר"ש בעצמו בודאי ניחא וזהו דמקשה לר"י דס"ל דכל שאינו על מצחו אינו מרצה א"כ מכ"ש כה"ג ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו דודאי אינו ראוי לרצות…