סמיכה לרבנות – מהי?

בס"ד

סמיכה לרבנות – מהי?

סוטה דף כב עמוד א: דא"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב: כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה? כי רבים חללים הפילה – זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה? עד ארבעין שנין. איני? והא רבה אורי! בשוין.

רש"י: ועד כמה – הוי ראוי להוראה. והא רבה אורי – וכל שנותיו אינן אלא מ' כדאמרי' בר"ה (דף יח) רבה ואביי מדבית עלי קאתו כו'. בשוין – אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות או שאין זקן ממנו בעיר.

רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב: הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר זה תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חללים רבים הם חלליו שממהר להורות וטועה ומטעה אחרים בהוראותו, ועצומים משמע המתעצמים ומחרישים ומתאפקין מלהורות ויודעין לעשות הורגין את דורן שרואין אותן טועין במצות ואינן מוחין בידן, עצומים מלשון עוצם את עיניו, ועד כמה אינו ראוי להוראה עד ארבעין שנין כלו' משנולד ולא משמתחיל ללמוד כדאמרי' [אבות פ"ה מכ"א] בן ארבעים [לבינה] שמאותו הזמן ואילך יש לו לב להבין וללמוד דבר מתוך דבר.

עירובין דף סג עמוד א: רבינא סר סכינא בבבל. אמר ליה רב אשי: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא. אמר ליה: לאו אורי אתמר. אמר ליה: אתמר אורי, ואתמר לא אורי. בשני דרב הונא רביה – הוא דלא אורי, ואורי בשני דרב חסדא, דתלמיד חבר דיליה הוה. ואנא נמי, תלמיד חבר דמר אנא.

סנהדרין דף ה עמוד ב: יורה? – יורה. אי גמיר – רשותא למה לי למישקל? – משום מעשה שהיה. דתניא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן, והורה לנו מי בצעים אין מכשירין. והוא – מי ביצים דרש להו. ואינהו סבור: מי בצעים קאמר… תנא: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו. תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח. אמרו לו: לאו רבי מני דמן צור איכא הכא, ותניא: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל! אמר להו: לאו אדעתאי.

רש"י: נוטל רשות מרבו – וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח, ולא יטעו השומעין את דבריו.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ג-ד: ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות, כיצד כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו יש לו להפרישו ולומר לו דבר זה אסור ואפילו בפני רבו ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, במה דברים אמורים בדבר שנקרה מקרה אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו, ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה. וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה…

שו"ת הריב"ש סימן רעא: ומ"מ לדברי הכל אסור לתלמיד ואף אם הגיע להוראה לקבוע לו ישיבה ולדרוש ולהורות לכל שואל בחיי רבו אפילו שלא במקום רבו ואפילו רחוק כמה מילין כל שהוא רבו מובהק אא"כ נטל רשות ממנו. ולפי זה י"ל שהסמיכה שנהגו בה בצרפת ובאשכנז היא בדרך זו. שהתלמיד כשהגיע להוראה ומדינא מותר להורות חוץ לשלש פרסאות. ואף חייב להורות כמו שדרשו ז"ל בפ"ק דע"ז (י"ט:) ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה. אלא דמשום גזרה אסור לו אא"כ נטל רשות מרבו אז רבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום ולדרוש ולהורות לכל הבא לשאול. וזה בשקוראין לו רב, כלומר הרי זה מעתה כאלו אינו תלמיד אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום ולהקרא רב. ואם לא בדרך זה איני רואה לסמיכה ההיא סמך כלל. ומ"מ נראה דכל שלא בחיי רבו אינו צריך נטילת רשות משום רב. ואף על פי שהגזרה היתה כדי להשמר מן הטעות ושיבדק התלמיד שיהיה מדקדק בדבריו ושומר פיו ולשונו, וא"כ מה לי בחיי רבו מה לי לאחר מיתת רבו, יש לומר דמעשה כי הוה הכי הוה ר"ל בחיי רבו. דמסתמא אותו תלמיד תלמידו של רבי הוה ומשום הכי לא גזרו אלא כמעשה שהיה… ועוד שכיון שהתלמיד שהגיע להוראה ומשום הכי אסור למנוע עצמו מהוראה אלא שמחמת מעשה שהיה ראו לגזור שתפו בזה כבוד רבו. כדי שתהיה המניעה מהוראה לכבוד רבו שהוא כבוד התורה. וגם שרבו מובהק שרוב חכמתו ממנו ורגיל בו ידע ויכיר בו אם ראוי ליתן לו רשות. ואם הוא שומר פיו ולשונו שלא יכשלו בני אדם בדבריו. אבל לאחר מיתת רבו לא ראו למונעו מהוראה שיש בזה צד אסור… לפי שאף אם גלוי ומפורסם כי מהר"ם הלוי מופלג בחכמה ומופלג בזקנה. מכ"מ איננו נשיא שהוא הגדול שבסנהדרי גדולה העומד על בני עמנו תחת מרע"ה וגוזר גזרות על ישראל לאסור דברים המותרין. וגם הנשיא לא היה גוזר מדעתו אלא בהסכמת הסנהדרין כלם או רובם.

בית יוסף יורה דעה סימן רמב: וההוא עובדא דתנחום בריה דר' אמי אקראי בעלמא הוה כדמוכח לישנא דדרש להו ולישנא דאיקלע לאתר. ואותבוהו מדתניא אל יורה אלא אם כן היה רחוק שלש פרסאות דמשמע דאי הוה חוץ לג' פרסאות שפיר דמי משום דאקראי בעלמא הוה. והתוספות והרא"ש תירצו דהא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות אסור איירי בתלמיד גמור והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות שרי איירי בתלמיד חבר… ומדברי המרדכי בפרק הדר (סי' תקי) נראה שמתרץ בענין אחר דהא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות אסור דהיינו דוקא במקום שרבו רגיל לבוא שם לקיצים כמו ביום השוק או בשני וחמישי והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו בשאינו רגיל לבוא לקיצים שם כי אם באקראי בעלמא: ומשמע מדברי התוספות בפרק קמא דסנהדרין (ה: ד"ה אלא) דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור… וכתב הר"ן (ה: ד"ה ושמעינן) ושמעינן מינה שאין תלמיד חכם רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אף על פי שלא הגיע לארבעים ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתבה לזו בפרק חמישי מהלכות ת"ת (ה"ד) ולא חילק בין ארבעים לפחות מהן ובין שוין לשיש גדול ממנו… עכ"ל. כלומר שהרי"ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין והרמב"ם לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהן תמה. ואפשר שהרי"ף והרמב"ם מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים שנה רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי…

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף יד:  כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים, ועליו נאמר: ועצומים כל הרוגיה. הגה: ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות. וכן בתלמיד חבר, כדרך שנתבאר לעיל, במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות. (ריב"ש סימן רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים).