נזירות בזמן הזה

בס"ד

נזירות בימינו

נזיר דף יט עמוד ב: מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו, ואח"כ בא לארץ, בש"א: נזיר שלשים יום, ובית הילל אומרים: נזיר בתחלה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים, ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.

נזיר דף לב עמוד ב: וזו טעות טעה נחום המדי, כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעין שבהמ"ק חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו: לא, והתירן נחום המדי; וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו: כל שנזר עד שלא חרב בהמ"ק – נזיר, ומשחרב בהמ"ק – אינו נזיר.

מפרש: ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר – שיכול לומר לו אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר…

רמב"ם הלכות נזירות פרק ב הלכות כ-כא: נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

השגת הראב"ד: לפיכך מי שנדר בזה"ז בח"ל כופין אותו לעלות לא"י. א"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל ואסור להזיר בכל מקום.

מאירי נזיר דף יט עמוד א: ואף בזמן הזה שאין קרבן אף על פי שאסור לנדור בנזיר אם נדר כל דקדוקי נזירות עליו וגדולי המחברים כתבו שכופין אותו לעלות לארץ ישראל ולנהוג נזירות לשם עד שימות או שיבנה בית המקדש ויביא קרבנותיו ולא יראה כן שבזמן הזה בכל מקום אנו טמאים טומאת מת ואין הפרש ביניהן ומ"מ נזיר הוא לעולם…

כסף משנה: ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא"י שאע"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא"י י"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות.

רדב"ז: אלא דקשיא ליה להראב"ד ז"ל בשלמא בזמן שהיה להם טהרה מטומאת מת כופין אותו לעלות ולמנות בטהרה אבל עתה שכולנו טמאי מת למה יכופו אותו לעלות לארץ ואין כאן הפרש בין א"י לחו"ל. ונ"ל לתרץ דאע"ג דכולנו טמאי מת מ"מ כל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן והואיל וגזרו טומאה על ארץ העמים נמצא כל שעה שהוא בחו"ל מוסיף טומאה על טומאתו וא"כ יש הפרש בין א"י לחו"ל והלא מודה הרב שמי שנדר בנזיר שאסור ליטמא למתים אף על גב דכולנו טמאי מתים וכי מפני שנטמא בטומאה אחת יהיה מותר ליטמא בטומאה אחרת ומשום הכי כופין אותו לעלות לא"י שלא יוסיף טומאה בכל שעה. וזה ברור אצלי.

מור וקציעה סימן א: לענ"ד נתעלמה ממנו גמרא ערוכה [נזיר יז, ב] גבי אי בעינן שהיה למלקות, וכ"כ הראב"ד בפ"ו [ה"ח], שאם התרו בו לא תנזור לא בעינן שהיה, אם כן פשיטא דאסור לכתחלה, דוק. והנוזר בטומאה, אין לו קרבן עד שיזה ויטהר וימנה בטהרה, כדאיתא פ"ג דנזיר מ"ה, ובחבור הי"ד פ"ו מהל' נזירות [ה"ז], והא לא אפשר האידנא, דבעו"ה אין לנו אפר פרה, ולא טהרה. הא ודאי לא שייך חיוב קרבן נזיר אצלנו היום, אפילו עלינו לא"י, כל עוד שאין לנו מי חטאת. ועד כאן לא אפליגו ב"ש וב"ה במי שנדר ועלה לארץ, אלא משום דאיירי שלא נטמא כי אם בטומאת ארץ העמים לחוד, דמדאורייתא טהור הוא, אבל בטמא מת כ"ע מודו דנזיר בתחלה, וכשאי אפשר לו ליטהר הרי הוא נזיר עולם, עד שיבנה הבית ויביא קרבנותיו, וכמ"ש הר"מ ז"ל בספ"ב דנזירות [הכ"א] בפירוש.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רג: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים; או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה; או אסר השכרות לעולם… וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם; ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: נדרים סייג לפרישות; ואף על פי שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר.

ש"ך יורה דעה סימן רלט ס"ק כח: ומ"מ נראה שהרמב"ם והסמ"ג לא קאמרי דכופין אותו לעלות אלא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים וכדמשמע בכסף משנה שם אבל נדר בנזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל ולכך לא כתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דין זה רק קודם דין דנזירות שמשון.

שו"ת מבי"ט חלק ג סימן עה: ומזה כמה שנים נשאלתי כמה פעמים על נזירות שמשון כיוצא בזה בלשון שבועה ומעולם אני המיקל בהתרת שבועות ונזירו' בזמן הזה לא הקלתי בטעם זה שבלשון שבועה… ואף על גב דנ"ש דנ"ד הוי לדבר מצוה לעלות לארץ ישראל אפ"ה אי פתחי ליה ב"ד פתחי שמים דאיכא מצוה טפי ושלום בביתיה עם אשתו ומזונו' רווחין ולא אתדר ליה בא"י אשוו ליה להאי נ"ש טעות ושרו ליה בשיקול דעתם ביראת ה' המבי"ט.

שו"ת דרכי נועם חלק יורה דעה סימן י: וגם יש פתח לשויי נדר טעות דלא חייל גם בנ"ד איכא כמה פתחי לאצטרופי להיכא שהוציאו בלשון שבועה. חדא שהרי כתב הראב"ד ז"ל והביאו הרב בכ"מ ז"ל שאסור לידור בנזיר בזמן הזה משום דלא מצי לאזדרוזי משום טומאה אעפ"י שישנו בשאלה ונראה דכל שכן בנ"ש דליתיה בשאלה שאסור לידור בו משום דלא מצי למיקם אנפשיה ביין ותגלחת וכיון שכן אנן סהדי שאלו ידע הנודר באיסו' זה לא היה נודר…