מתי מנענעים את ארבעת המינים

בס"ד

מתי בתפילה מנענעים את ארבעת המינים?

סוכה דף לז עמוד ב: משנה. והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל, ובית שמאי אומרין: אף באנא ה' הצליחה נא. אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא. גמרא. נענוע מאן דכר שמיה? – התם קאי: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו – כשר. וקאמר: היכן מנענעין.

רש"י: תחלה וסוף – הודו שבתחלת הפרק, והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל, מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשתא במנין פרשיות של ספר תהלים. גמרא. נענוע מאן דכר שמיה – שיהא אדם חייב לנענע, דפשיטא ליה לתנא, וקבעי: היכן היו מנענעים? כדי לנענע בו – אלמא, מצוה לנענע, כדלקמן, לעצור רוחות רעות וטללים רעים.

תוספות: ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אף על פי שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דה"א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי"מ דאף שליח צבור מנענע אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין (דף מב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אף על פי שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (דף ל.) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל.

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה י: והיכן מוליך ומביא? בשעת קריאת ההלל בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא.

הגהות מיימוניות: ירושלמי תניא צריך לנענע שלש פעמים רבי זירא בעי הכין חד והכין חד פירוש הולכה חד והבאה חד וחוזר ומוליך הרי שלש פעמים או דילמא הולכה חד והבאה חד וצריך להוליך ולהביא ג"פ שהן ג' הולכות וג' הבאות… כתב רבינו אבי"ה ונראה בעיני דכל אלו הנענועים בשעת ברכה אבל נענוע דמתני' דהודו תחילה וסוף ואנא ה' הושיעה נא נענוע בעלמא נינהו. אבל רבינו שמחה כתב דנענוע שלאחר נטילה לא מצינו לא בגמרא דידן ולא בירושלמי ולא בתוספתא רק בהלל רק הא דמייתי בשילהי פרק תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביא שופר ותוקע לולב ומנענע ושמא מכאן נהגו לנענע אחר נטילה אף על גב דאיכא למדחי דשאני התם דלית ליה לולב בשעת קריאת הלל. ופוק חזי מה עמא דבר שמנענעין בשעת נטילת לולב וגם מנענעים בשעת קריאת הלל אבל תימה דמתניתין דקתני היכן מנענע אמאי לא קאמר נמי אחר נטילתו, ע"כ:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרנא סעיף ח: ינענע בשעה שמברך. וכן ינענע בהודו לה', פעם אחת (ומנענעים בכל הודו שיאמרו) (טור והרא"ש); ובהודו לה' שבסוף, שכופלים אותו שליח ציבור והצבור, מנענעין שני פעמים; וכן באנא ה' הושיעה נא מנענע שני פעמים, לפי שכופלים אותו. הגה: וי"א שהש"צ מנענע ג"כ כשיאמר: יאמר נא ישראל כו', אבל לא ביאמרו נא, וכן נהגו (הגהות אשיר"י פ' לולב הגזול ומהרי"ל ומנהגים).

משנה ברורה: (לז) בשעה שמברך – אפילו נוטל שלא בשעת ההלל מנענע לכל הרוחות ואף על פי שיחזור ויטלנו בשעת ההלל ויחלק הנענועים בהודו לד' כי טוב קצת וקצת בכל"ח וכן באנא ולא ינענע בשעה שאומר השם וא"כ בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחת ובאנא בכל תיבה שתי נענועים. ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה [מ"א בשם כתבים] ובא"ר הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים רק הפך ידיו נגד הרוחות ונגד מערב הרים את הלולב על כתפו מאחוריו. וכן משמע לשון השו"ע שכתב ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע משמע דהוא עומד על עמדו [מאמר מרדכי]:

(לט) פעם אחת – עיין בב"י שדעתו כהר"ן שאין מנענעים אלא בהודו הראשון שאומרים אבל לא בהודו שאומרין הקהל אחר שאמר הש"ץ יאמר נא ישראל או יאמרו נא וגו' אבל הרמ"א כתב ומנענעים בכל הודו שיאמרו וכדעת הרא"ש וכן הוא מנהגינו [ד"מ]: (מ) ומנענעים בכל הודו – ר"ל הקהל אבל הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו הראשון:

(מא) שהש"ץ וכו' – היינו שהש"ץ מנענע בהודו ויאמר נא אבל ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ד' לא מנענע (דכשאומר יאמר נא ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על כלל ישראל) והקהל מנענעים בכל פעם שעונים הודו הרי ד"פ בהודו ובאנא הושיעה נא הש"ץ והקהל מנענעים ב"פ ובהודו שבסוף ג"כ הקהל והש"ץ מנענעים ב"פ ואם מתפלל ביחידי אינו מנענע אלא בהודו שבתחלת ההלל ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה נא. אם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך עליו בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור [ח"א]:

שו"ת להורות נתן חלק יג סימן נא: הא דלא נכתב במשנה חיוב נענוע בשעת ברכת הלולב, דהנה כתב העיטור (ה' לולב דף צ"ג ע"א) שכן קבלו דור אחר דור מאבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע עכ"ל. וכעי"ז בס' רי"צ גיאת הנקרא מאה שערים (עמוד ק"י ה' לולב), דרב פלטואי ורב מתתיה הורו לברך ולנענע… ומבואר דכן היה מנהג קדמונים פשוט לנענע בשעת הברכה. וע"כ לא היה צורך במשנה להשמיענו חיוב נענוע בשעת הברכה, כי הוא פשוט ומקובל לכל שכך היה המנהג, והזכירו רק נענוע בשעת הלל דבזה איכא פלוגתא בין ב"ש וב"ה.

רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף לז עמוד ב: והנה, מנהג החסידים – וכ"ה בכתבי האר"י ז"ל – לנענע בהודו הראשון ובהודו שבסוף בלבד, שהם סוברים שהמחייב של נענועים הוא תחלת הפרשה וסופה בלבד; וצ"ע למה לשיטתם מנענעים פעמיים באנא ה'.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרנא סעיפים כא-כב: צוו חכמים לנענע בשעת הברכה ובשעת הלל… והיכן הם הנענועים בהלל בהודו לד' תחלה וסוף… נמצא שמנענעין בהלל שמנה פעמים ששה בהודו ושנים באנא וי"א שהש"ץ ג"כ מנענע כשאומר יאמר נא ישראל לפי שזהו כמדבר עם הציבור לכן מנענע עמהם [ט"ז סק"ט] וכך הוא מנהג האשכנזים אבל הספרדים מנענעים רק כדיעה ראשונה ויראה לי דאם אחד רוצה שלא לנענע ככל הציבור הרשות בידו ואין בזה משום לא תתגודדו וראיה ממשנה דשם [פ"ג מ"ט] דאמר ר"ע צופה הייתי בר"ג ור"י שכל העם היו מנענעין והם לא נענעו אלא באנא ע"ש ואם היה שייך בזה לא תתגודדו לא היו עושין כן אלא וודאי דכיון שאין זה חוב גמור יכול לעשות כפי הנראה לו…