מתי מותר לאדם לבטל את דעתו ההלכתית?

בס"ד

מתי אדם רשאי לבטל את דעתו ההלכתית?

שבת דף קיח עמוד ב: ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן – אני עולה.

בבא בתרא דף קל עמוד ב: אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא – הדרנא בי; לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה – דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה – דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

רשב"ם: ואל תגמרו – לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות…

שבת דף נא עמוד א: כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן.

יבמות דף קה עמוד ב: אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה. לבתר דנפק, אמר ליה ר' ישמעאל, כך אמר אבא: איש כתוב בפרשה, אבל אשה – בין גדולה בין קטנה. אמר ליה: תא, לא צריכת, כבר הורה זקן.

סנהדרין דף כט עמוד ב: ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי, כי קא שכיב אמר: פלניא ופלניא מסקו בי זוזי. בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשין. אתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר להו: כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו – הני מילי מחיים. אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. תבעינהו לדינא לאידך פלגא. אתו לקמיה דרבי חייא, אמר להו: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו – כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמרו ליה: ניזיל וניהדר! אמר להו: כבר הורה זקן.

רש"י: כבר הורה זקן – ר' ישמעאל שקיבלתם על פיו, ולא אחלוק על מה שעשה.

רבינו חננאל: אמרו ליה נהדר אמר להו כבר הורה זקן שמעינן מינה דכל מלתא דליתא בהדיא כי האי גוונא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מה שעשה עשוי.

יד רמ"ה: כלומר מה ששילמתם על פי זקן שילמתם ואי אתם יכולים לחזור בכם הואיל ולא טעה בדבר שנאמר בפירוש והוה ליה כמי שטעה בשיקול הדעת…

רי"ף מסכת סנהדרין דפים יא-יב: ושמעינן השתא דהיכא דטעה בדבר משנה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה ול"ש נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד בכולהו חוזר…שיקול הדעת דאיפלגו ביה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבי חייא ליכא ראיה לרבי חייא לברורי בה טעותא דרבי ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדוריה לעובדא דידיה…

הרמב"ן בהקדמה למלחמת ה': ויש אשר אנחנו מלמדים זכות על דברי רבינו עם היותם עדיין רחוקים בפשטי הסוגיא או הסוגיות אבל כוונתנו בזה לגלות אוזן התלמידים במה שיש בהם מן הזכות ואין אנו מעלימים מהגיד לכל מסתכל בספרנו מה שנשאר עליה מן הספק וזה מותר לנו אנחנו מפני שאנו באים ללמד זכות על הרב הגדול ודברי הראשונים. וכן חובותינו עמו כמו שהורו חכמי ישראל ז"ל לתלמידיהם אמרו כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמורין מיניה מקרע לא תקרעוניה דלמא אי הואי אנא אית לי טעמא מגמר לא תגמרון מיניה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ויצא לנו מזה לחוש לדברי רבינו להחמיר ולא להקל. וזה במיעוט המקומות אבל ברובם מחשבתנו נכרת מתוך ספרנו שעיקרי הדברים מוכרעין כדברי רבינו ואפי' בשקולין הרי הדין פסוק עלינו בלי להטות מדבריו ימין ושמאל כמו ששנו חכמים היו שנים א' מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו וכל שכן בהיותו קודם שהמחלוקת מנועה מבעליה שהיה לו לומר כבר הורה זקן.

נימוקי יוסף מסכת בבא בתרא דף נח עמוד ב: אחר מיתה לא תקרעוניה. שמא אם הייתי קיים אמרתי בו טעם או שמא גם אתם תמצאו בו היום או מחר איזה טעם ולאו מדינא היה אומר להם כן אלא משום כבודו שזהו כבודו שהתלמיד חייב לרב שלא יסתור את דבריו וכיון שכן לא תגמרו מינה במעשה אחר אפילו כאותו ממש…

תורה תמימה הערות ויקרא פרק יט הערה ט: ובדבר איסור סתירת דבריו משמע מדברי רש"י וטור יו"ד סי' ר"מ שאפילו בדבר הלכה לא יסתור את דבריו, והש"ך שם כתב דאפי' שלא בפניו אסור. אבל לדעתי הדבר תמוה, דהא התורה אמת כתיב בה ולמה לא יוכיח הבן כדבריו אם האמת כן הוא, ובפירוש מצינו שאמר רבי נראין דברי מדברי אבא (עירובין ל"ב א'), ובקדושין מ"ב א' אמר רב נחמן אמר שמואל וכו' ורב נחמן דידיה אמר וכו' ור"נ היה תלמידו של שמואל, וכבוד אב ורב שוין, ובכ"ז אומר להיפך מדעת רבו, והרמב"ם בפי"א ה"י משחיטה כתב אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין. ולכן נראה דהכונה ולא יסתור את דבריו – כלפי שאמר ולא יכריע את דבריו שפירושו שלא יאמר נראין דברי אבא סתם, דלהביא לו ראיה בודאי שרי, כך לא יסתור סתם שלא יאמר בסתם לא נראה לי, אבל בראיה בודאי שרי ושרי.

ים של שלמה מסכת חולין פרק ג: וכ"כ הטור (שם) בשם הרשב"א (שם) טחול של עוף עגול הוא כענבה… לפיכך יש מי שהורה שאין הנקב פוסל בה, ועליו אנו סומכין, שכבר הורה זקן ע"כ, והוא הרמב"ם, וקולא גדולה היא בעיני להקל באיסורי דאורייתא… ומ"מ מאחר שכתב הרשב"א כבר הורה זקן אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו, אבל חלילה לנו להתירו לכתחילה.

בית יוסף אבן העזר סימן סו: ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל. ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא…

נתיבות עולם נתיב אהבת רע פרק ג: מדה טובה שאין לעבור כלל על דעת חבירו… אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה, ר"ל שכל אדם יודע יחוס עצמו ויודע בעצמו שאינו כהן, ואיך יהיו חביריו יודעים יחוס שלו יותר ממה שהוא יודע יחוס עצמו, מ"מ היה עולה ולא היה עובר על דברי חביריו והיה מבטל דעתו אצל הרוב, מכ"ש ד"א שאפשר שהם יודעים יותר שיש לאדם לבטל דעתו אצל חביריו שהם הרוב ולא יעמוד כנגדם, שבזה אינו בעל מחלוקת שהיא המדה המגונה ביותר, גם הוא מפני מדת הענוה שמבטל דעתו אצל אחרים, והעיקר משום כבוד חביריו.