מצות שמירת המקדש

מצות שמירת המקדש

 

מבוא: לאחר ערעורם של קורח ועדתו על הכהונה, נאמרה מצוה מיוחדת לכהנים לשמור ולהקפיד שזר לא יקרב אליהם בעבודתם, ואף הלויים נמסרו לכהנים לסייעם בשמירה זו – "ונלוו עליך, ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם"[1]. ומבארים חז"ל, כי ישנה מעלה גדולה בקיומה של השמירה, שהרי אינו דומה פלטין (ארמון) של מלך שיש לו שומרים, לפלטין שאין לו שומרים[2]. ויש שהדגישו, כי גם כאשר אין כל סכנה לבית, חובה לקיים את השמירה, לכבודו של המקום[3].

 

עשה או גם לאו: יש מי שסובר, כי פרט למצות העשה של השמירה, ישנה גם מצות לא תעשה בביטול השמירה[4]; אולם הגישה המקובלת אינה כדבריו, אלא יש בזה מצות עשה בלבד ולא לאו[5]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים כלל את מצות שמירת המקדש, לא כלאו ולא כעשה[6].

אופן השמירה: השומר צריך להיות עירני בכל זמן שמירתו, ולהשתדל לבצע את תפקידו באופן הטוב ביותר. על השומרים ממנים ממונה מיוחד הנקרא 'איש הר הבית', שמפקח על אופן השמירה ומוודא שאיש מהשומרים לא נרדם. במקרה שאחד השומרים נרדם, איש הר הבית מלקהו במקלו, ואף יש לו רשות לשרוף את הבגד שבו הוא התכסה[7]. ויש הסוברים, כי איסור השינה הוא רק על הלויים, אבל הכהנים רשאים לישון בשמירתם[8].

 

השמירה במשכן: כאשר היו ישראל במדבר, בני קהת היו שומרים בצד הדרומי, בני גרשון בצד המערבי, בני מררי בצד הצפוני, ומשה ואהרן ובניו היו שומרים בפתח המשכן בצד המזרחי[9]. השמירה היתה מתקיימת בכל ימי נדודי המשכן בכל המקומות[10].

מקומות השמירה במקדש: בבית המקדש הכהנים היו שומרים בשלושה מקומות: בית-אבטינס*, בית-הניצוץ* ובית-המוקד*. הלויים היו שומרים שם בעשרים ואחד מקומות: חמישה על חמישה שערי-העזרה*, ארבעה על ארבע פינות העזרה מבחוץ; חמישה על חמישה שערי-הר-הבית*, וארבעה על ארבע פינותיו מתוכו. אחד בלשכת-הקרבן*, ואחד בלשכת-הפרוכת* ואחד לאחורי-בית-הכפורת*[11].

 

מספר מקומות השמירה: השמירה צריכה להתקיים בעשרים וארבעה מקומות שונים[12]. יש הסוברים, כי שלושת מקומות השמירה של הכהנים סמוכים לשלושה מקומות שמירה של לויים, ועל כן היו רק עשרים ואחד מקומות שמירה[13]. מאידך יש מי שסובר, כי התקיימה שמירת כהנים יחד עם שמירת הלויים פרט לשמירת הכהנים בשלושת מקומותיהם, ועל כן בסך הכל היו עשרים ושבע מקומות שמירה[14].

מספר השומרים: בכל אחד ממקומות השמירה צריך להיות שומר אחד[15]. ויש מי שסובר, שצריכה להיות קבוצת שומרים בכל אחד מהמקומות[16]; או עשרה אנשים בכל אחד מהם[17].

 

שמירה בשטח העזרה: שמירת הלויים בפינות העזרה היתה מתבצעת מבחוץ, בניגוד לשמירת פינות הר הבית המתבצעת על ידם, כדי לאפשר לשומר המתעייף לשבת באמצע שמירתו – דבר האסור בעזרה (שהרי אין-ישיבה-בעזרה*)[18]. אמנם, חלק ממקומות השמירה היו בתוך העזרה, כמו השמירה לאחורי בית הכפורת, וכן מקומות השמירה של הכהנים, והיה צורך להחליף את השומרים שם בתדירות גבוהה, על מנת שיוכלו לשבת[19]. יש מי שסובר, שלכהנים היה היתר מיוחד לשבת בעזרה, משום ששם זה מקום שמירתם מן הדין[20]. ויש סוברים, כי מקום שמירתם של הכהנים לא היה מקודש, מאחר שהם היו שומרים בעליות, והגגים והעליות לא נתקדשו[21]; ואף שמירת הלויים להבנה זו היתה בלשכה הסמוכה לאחורי הכפורת מחוץ לעזרה, ולא היתה שמירה בשטח העזרה כלל[22].

 

הכהנים השומרים: השמירה היתה מתקיימת על ידי 'רובים'[23], דהיינו, אנשים מיומנים לירות בקשת, והיו אלו כהנים הכשרים לעבודה (והיינו בגיל עשרים)[24]. ויש המבארים, כי הרובים היו ילדים קטנים פחות מגיל מצוות[25], או על כל פנים מעל גיל מצוות אך פחות מגיל עשרים[26].

הלויים השומרים: הלויים השומרים היו גדולים, והם הנקראים 'שוערים', אשר במשכן היו נמנים מגיל שלושים ועד גיל חמישים, ובבית המקדש הם היו מגיל עשרים ומעלה[27]. ויש מי שמחלק בין השומרים לבין השוערים (ומשמע מדבריו שכל הלויים היו שומרים, הן השוערים והן המשוררים)[28].

זמן השמירה: השמירה היתה מתקיימת בין ביום ובין בלילה[29]. ויש סוברים, כי מצות השמירה מתייחסת לשמירה בלילה בלבד[30].

 

חידוש השמירה בימינו: יש מי שרצה לומר, כי מצות שמירת המקדש נוהגת אף בזמן הזה שהמקדש חרב, ועל כן חובה להעמיד שומרים בסמוך להר הבית לשם קיום המצוה, ועשה פעולות לקיום הדבר בפועל[31]. לעומתו, היה מי שרצה לומר, כי השמירה נחשבת לעבודה, ועל כן אסור לקיימה בטומאה, ואין להעמיד שומרים בזמן הזה[32]. הגישה המקובלת היא, כי מצות השמירה אינה נוהגת בזמן שהמקדש חרב[33]; אולם למרות שהמצוה אינה נוהגת אין איסור בהעמדת שומרים, משום שהשמירה אינה נחשבת לעבודה[34]. ואדרבה, יש עניין גדול בחידוש השמירה כיום, על מנת להיות זכר ומבוא למקדש, מתוך קיום מצות דרישת המקדש[35]. ובכל אופן ישנו חיוב להעמדת שומרים בזמן הזה לעודד את הבאים להר הבית להיכנס על פי ההלכה (וחיוב זה אינו מוטל דווקא על כהנים או לויים אלא אף על ישראלים), שהרי מצות שילוח הטמאים אינה תלויה במצות שמירת המקדש, והיא נוהגת גם בזמן החורבן[36].

[1] במדבר יח, ד. ונתבארה מצוה זו באריכות לפרטיה בספר שכתבתי 'שמירת המקדש'.

[2] ספרי זוטא שם.

[3] רמב"ם בית הבחירה ח, א.

[4] רמב"ם שם ח, ב, על פי גרסתו לספרי זוטא הנ"ל, בדבריו בספר המצוות עשה כב ולא תעשה סז.

[5] סמ"ג מצוה קסה, וכגרסתנו בספרי זוטא, וראה בספר שמירת המקדש פרק ג.

[6] רס"ג, בה"ג, יראים.

[7] משנה שם א, ב.

[8] ראה לשון הרמב"ם בית הבחירה ח, ו – וכן מבארים בספר שלטי הגיבורים פרק לו ובפירוש מהר"ם קזיס למידות א, ב. ולא כמעשה רוקח על הרמב"ם שם.

[9] ברייתא דמלאכת המשכן פרק יג.

[10] רמב"ם בפירושו לתמיד א, א.

[11] משנה מידות א, א.

[12] רמב"ם בית הבחירה ח, ד; מפרש לתמיד כה, ב ד"ה היו עליות.

[13] ראב"ד תמיד כו,ב ורא"ש שם כז, א ורבינו גרשום שם כו, ב.

[14] סמ"ג שם; רא"ש שם בשם רבינו תם.

[15] פשטות הפסוקים בדברי הימים והמשנה במידות שם, וכפי שכותב בערוך השולחן העתיד טו, ה.

[16] משנה למלך בית הבחירה ח, ד – ונראה שהתבסס על לשון הרמב"ם שם "וארבע ועשרים עדה שומרין אותו". ובחינוך מצוה שפח בחלק מהדפוסים במקום 'עדה' כתוב 'אדם'.

[17] שלטי הגיבורים פרק יז, וראה תפארת ישראל לתמיד בועז אות א.

[18] תמיד כז, א.

[19] פירוש תפארת ישראל למידות שם.

[20] ראב"ד בפירושו לתמיד כה, ב.

[21] מפרש לתמיד שם ד"ה היו עליות.

[22] רמב"ם בפירושו למידות א, א.

[23] משנה תמיד א, א.

[24] פירוש הרמב"ם למשנה שם.

[25] מפרש לתמיד וראב"ד ורא"ש בפירושיהם בתחילת תמיד.

[26] משנה למלך בית הבחירה ח, ה, וכן נראה מפסקי התוספות לתמיד אות ו.

[27] ראה בדברי הימים א פרקים כג-כו, ורמב"ן במדבר ח, כד.

[28] רמב"ם כלי המקדש ג, ב – אך גם לשיטתו מדובר בגדולים.

[29] מפרש לתמיד כה, ב ד"ה היו; ראב"ד שם כז, א ד"ה לצפונה – וזו הגישה המקובלת באחרונים (ליקוטי הלכות לתמיד שם, ערוך השולחן העתיד טו,ג ועוד).

[30] רמב"ם בית הבחירה ח, ב; רמב"ן במדבר א, נג ועוד.

[31] ספר משכנות לאביר יעקב.

[32] שו"ת אבני נזר יו"ד סימן תמט.

[33] ראה בספר עולת תמיד על מסכת תמיד לאדמו"ר ממונקאטש.

[34] עיר הקודש והמקדש חלק ד פרק ד.

[35] שו"ת באהלה של תורה חלק ד סימן כב.

[36] ספר שמירת המקדש על פי הרמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג.