מצות קידוש ידים ורגלים

בס"ד

מצות קידוש ידים ורגלים

שמות פרק ל פסוקים יט-כ

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'.

רמב"ן: הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים.

החינוך מצוה קו: שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם צריך לרחוץ…

מורה הנבוכים חלק ג פרק מה: ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו לא שכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו…

 

יומא דף כט עמוד ב – ל עמוד א: זה הכלל היה במקדש [כל המיסך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים]. בשלמא רגלים – משום ניצוצות, אלא ידים מאי טעמא? אמר רבי אבא: זאת אומרת מצוה לשפשף…

רש"י: מצוה לשפשף בידו – ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו, שלא יצא בהן חוץ, ונראה ככרות שפכה…

חידושי הריטב"א: ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהנכנס להשתין מים קטנים אינו צריך ליטול ידיו אם לא שיפשף, ואפילו לתפלה ודברי תורה דלא עדיפי מכניסה לבית המקדש דלא בעיא קידוש, ואפשר לדחות ראיה זו דדילמא קידוש ידים ורגלים בכיור לא בעי, אבל נטילת ידים לנקיות בעי…

יומא דף פח עמוד א: לערב? מאי דהוה הוה! – אלא אימא: מבערב ישפשף, (קא סבר מצוה לשפשף).

רמב"ם הלכות מקוואות פרק יא הלכה ב: כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים בין בטבילתן בין בנטילתן, וכל העולה למדת המקוה כטיט הנרוק עולה לשיעור הרביעית שנוטלין בהן הידים, וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף.

זבחים דף יט עמוד ב: היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה – לאורה טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי; רבי אלעזר בר"ש אומר: כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.

רמב"ם ביאת המקדש ה,ח: קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה.

 

מידות פרק ג משנה ו: הכיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי הדרום…

כלים פרק א משנה ט: בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים… אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם…

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז: ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים.

פסקי תוספות תמיד אות טז: אין ליכנס בין אולם ולמזבח בלא ריחוץ ידים ורגלים.

 

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סט: וכן נראה לי עוד מלשונם שלא אסרו עליו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה לפני ההיכל אבל כנגד מזבח עצמו שלשים ושתים אמה בעזרת הכהנים הוא…

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה א: כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים…

משנה למלך שם ו,א: לא ידעתי אם פי' מן המזבח ולפנים הוא מסוף המזבח דהיינו ממקום שמתחיל הכ"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אבל מקום המזבח שהיה ל"ב אמה אינו בכלל האיסור או דלמא מתחילת המזבח היה האיסור ובפ"א דכלים תנן בין האולם ולמזבח כו' שאין בעלי מומין נכנסין לשם ופשטן של דברים משמע דהיינו כ"ב אמה שהיו בין האולם ולמזבח אך כפי סברת רבינו דיליף דין זה מקרא דכתיב ואל המזבח לא יגש וקי"ל דהגשה זו היא אפי' בלא עבודה א"כ ע"כ לומר דאף המזבח עצמו בכלל האיסור ומאי דתנן בין האולם ולמזבח המזבח עצמו הוא בכלל…נמצא שדין זה הוא מחלוקת בין רבינו והרמב"ן.