מצות השמחה

בס"ד

מצות השמחה

אבות פרק ד משנה א: איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב.

ברכות דף ס עמוד ב: חייב אדם לברך כו'. מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אילימא: כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב – והתנן: על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת! אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן רכב סעיף ג: חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו.

ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכג: כתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה, וכתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, מהו כן אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לאלוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו, אלא ביראה.

ברכות דף לא עמוד א: תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים – אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

ספר חסידים סימן יח: שורש התפלה שמחת לב בהקב"ה שנאמר התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה' ולפיכך הי' דוד מלך ישראל מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקדוש ברוך הוא.

שבת דף ל עמוד ב: ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה. אמר רבא: וכן לחלום טוב. איני? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר – תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נטפות מור עבר, אל תקרי מור עבר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים! לא קשיא, הא ברבה והא בתלמיד. ואיבעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא, הא מקמי דלפתח, הא לבתר דפתח. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.

רש"י: שמחה של מצוה – כגון הכנסת כלה. שחוק – שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת עליו, ואפילו אינו של לצון – מכל מקום אין בו יישוב. קלות ראש – לצון. קחו לי מנגן – מצוה היא להשרות עליו שכינה. לדבר הלכה – צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא. לחלום טוב – אם בא לישן מתוך שמחה – מראין לו חלום טוב. נוטפות מר – מרירות, מחמת אימה. ובדחי רבנן – נפתח לבם מחמת השמחה.

רשב"ם מסכת פסחים דף קיז עמוד א: שמחה של מצוה. כי הך דקחו לי מנגן שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה. וכן לחלום. אם הולך לישן מתוך שמחה רואה חלום טוב. הא ברבה. צריך ללמוד מתוך דבר שמחה.

תורה תמימה הערות קהלת פרק ב הערות ז-ח: ורש"י פי' שמחה של מצוה כגון הכנסת כלה, ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו שמחה שעם קיום מצוה ומע"ט, ובהיפך ממה שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה… דהמצוה הנעשית בשמחה היא משרה שכינה על העושה, דהיינו רוממות ומעלות הנפש.

רמב"ם הלכות לולב פרק ח הלכה טו: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה… וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה… ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.

פתיחה לפני יהושע: ולענ"ד כמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהיה אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדיחי דמלבד שהוא מוקצה מהדעת, אלא דבלא"ה לא יתכן לפרש כן דהא מייתי להא מילתא אהא דאמרינן לעיל מיניה שאין שכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש… אלא על כרחך צריכין אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצוה דעליה קאי וא"כ יתכן לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דהאי מילי דבדיחותא היינו ג"כ בדברי תורה שהיא שמחה של מצוה שמשמח הלב אלא שהיה אומר לתלמידיו אף שלא אליבא דהילכתא אלא כדי לחדד בו לתלמידים כדאשכחן להדיא בכמה דוכתי ברבה גופיה דאמרינן ורבה לחדודי לאביי הוא דעביד. וכל זה הוי מקמי דפתח בשמעתיה אבל לבתר דפתח הוי יתיב באימתא וקא מגמיר להו אגמורי לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא. או שנאמר דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצוה היינו במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה.

דרך פקודיך מצות עשה א חלק המחשבה: כמו במצוה הגשמיית ישמח את אשתו בדבר מצוה ויפייס ואח"כ יבעול [עירובין ק ב], כמו כן ברוחניות רבה קודם השמעתתא אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן ואח"כ פתח בשמעתתא.

ספר אורחות צדיקים שער השמחה: כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם, והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חפשי מדאגת העולם. גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא! ועתה הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל, כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל… והמידה הזאת בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב"… לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו, היו עסוקים בתורה ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה להם רזים וחידושים של מעלה, לפי שהוא ירא השם, ברוך הוא, וישר, ונכנס הטעם בקרבו.