מצות ביעור חמץ

בס"ד

מצות ביעור חמץ

במשנה בפסחים מובאת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים: רבי יהודה אומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואילו חכמים אומרים, שיכול לפורר ולזרות לרוח או להטיל לים. להלן תתבאר הכרעת ההלכה, וההנהגה הראויה למעשה.

 

ראשונים: ביעור חמץ – דווקא בשריפה

לכאורה נראה לומר, כי דעת רבי יהודה היא דעת יחיד מול החכמים החולקים עליו, ואין לפסוק כמותו להלכה. ממילא, ביעור החמץ יכול להתבצע בדרכים אחרות פרט לשריפה. אולם במשנה בתמורה (לג,ב) מופיע בפשטות – ללא כל דעה חולקת: "ואלו הן הנשרפין – חמץ בפסח יישרף…", ודברים אלו מתאימים לדברי רבי יהודה, כפי שמפורש בגמרא שם (לד,א): "סתם לן תנא כרבי יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה".

כדעת רבי יהודה בעניין ביעור החמץ שהוא דווקא בשריפה, סובר רבי עקיבא בגמרא בפסחים ה,ב; וכך גם נראה מדברי רבי מאיר החולק עליו בנוגע לזמן הביעור בפרק הראשון בפסחים (משנה ד): "רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש. ורבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש". משמע, שבנוגע לאופן הביעור אף רבי מאיר נוקט, שהוא נעשה בשריפה (וגם במשנה בסוף הפרק מופיעים דברי רבי מאיר: "מדבריהם למדנו, ששורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח"). גם רבן גמליאל במשנה שם מזכיר, ששורפים בתחילת שש, ונראה שאף הוא הולך בשיטתו.

גם בגמרא (פסחים כא,ב) אנו מוצאים, שתחילת המשנה המובאת לפני מחלוקת רבי יהודה וחכמים, ואומרת לגבי החמץ "עבר זמנו אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכיריים", מוסברת דווקא לפי שיטת רבי יהודה, הסובר שחיוב הביעור הוא דווקא בשריפה; שהייתי חושב שיוכל ליהנות ממנו בשעת השריפה, ועל כן צריך לומר לנו, שאין לו היתר הנאה בו.

אמנם, במהלך הדיון בין רבי יהודה וחכמים המופיע בגמרא (כח,א), נראה כי דעת רבי יהודה נדחית. רבי יהודה רוצה ללמוד מדין הנותר של הקרבנות, שהוא בשריפה, שאף ביעור חמץ צריך להיות בשריפה; ואילו החכמים מעירים לו משיטתו שלו עצמו, לגבי אשם תלוי שארע בו פסול או נותר, ולגבי חטאת העוף הבאה על הספק (שאסורה באכילה שמא אלו חולין בעזרה), שחכמים אמנם סבורים שדינם בשריפה, אך דווקא רבי יהודה סובר, שדינם בקבורה. מאחר שבסוף הסוגיה שם נאמר: "שתק רבי יהודה", יש מקום להבין, שאין הלכה כמותו. מכל מקום, מאחר שבנוגע להכרעת ההלכה בדין אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק אנו נוקטים כחכמים, הרי שגם שתיקתו של רבי יהודה יכולה להיות מוסברת לפי שיטתו בנושא זה בלבד, וממילא, יש מקום ללימוד שלו מהנותר לחמץ, שדינו בשריפה. כדעה זו של רבי יהודה שיש לשרוף את החמץ הכריעו כמה מהראשונים: רש"י (סידור רש"י סימן שנו; מחזור ויטרי הלכות פסח סימן ב) ותוספות (כז,ב ד"ה אין ביעור) וסמ"ג (עשין לט) ורבי יהודה אלברצלוני (נזכר ברא"ש).

 

הכרעה הלכתית: לא רק בשריפה

למרות כל האמור, כמה מהראשונים פוסקים להלכה בביעור חמץ כדעת חכמים (כך כותב הרא"ש בשם הגאונים ובעל העיטור ורבינו יונה, וכך עולה מדברי הרז"ה והראב"ד). חיזוק להכרעה זו מתקבלת מדברי האמוראים בגמרא (רבה ורב יוסף) אשר נחלקים בביאור דעת חכמים אם צריך לפרר את החמץ רק כשזורה אותו לרוח, אבל אם מטיל את החמץ לים אין צורך לפורר אותו, או שאף בהטלת החמץ לים צריך לפורר; וניתן להבין, שאמוראים אלו נוקטים להלכה כדעת חכמים. מאחר שהגמרא בפסחים – שהוא עיקר המקום בו מופיעה המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים – דוחה את דעת רבי יהודה, הרי שהלכה שלא כמותו, ואין להתחשב במה שמשתמע במקומות אחרים, שאכן הולכים לשיטת רבי יהודה, אך אין ללמוד משם, ששם אין זה עיקר הנושא (ואין להתייחס לזה כאל מחלוקת ואחר כך סתם, משום שאין לומר כן בשתי מסכתות שונות – כך כותב הרא"ש, המוסיף, כי אף לפי חכמים יש גם מקום לפרוך את הלימוד מנותר, משום שהנותר הוא קודש ויש להחמיר בו יותר מאשר בחמץ שהוא חולין).

הרמב"ם בפירושו למשנה בפסחים ובתמורה מדגיש, כי אין הלכה כרבי יהודה. באופן זה יש להבין את דבריו בהלכות חמץ ומצה (ג,יא): "כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים…"; וכך כותב השו"ע (או"ח תמה,א). אמנם, הרמ"א במקום מוסיף, שהמנהג לשורפו; ומבאר המשנה ברורה, שאנו חוששים לדעת הפוסקים כרבי יהודה (כתב כן על פי הט"ז והגר"א ושאר פוסקים; אם כי יש מקום לומר כי דווקא לדעת רבי יהודה אין הדבר כן, וכפי שיתבאר).

 

שריפת חמץ לדעת חכמים – איסור או עדיפות?

בנוסח המשנה שלפנינו, וכפי שמופיע במשנה הנדפסת בגמרא (כא,א), לאחר דברי רבי יהודה האומר כי אין ביעור חמץ אלא שריפה, חכמים אומרים "אף מפורר וזורה לרוח…", ומשמע מכאן, כי החכמים מסכימים לדברי רבי יהודה שניתן לשרוף את החמץ – וייתכן גם לומר בדעתם שיש העדפה לשריפת החמץ, אלא שהם גם מתירים לבער את החמץ באופן האחר של זרייה לרוח והטלה לים.

אולם בציטוט דברי חכמים בגמרא (כח,א) וכן במשנה הנדפסת בתלמוד הירושלמי – וכפי שמופיע גם ברי"ף וברא"ש וברבינו חננאל מופיע "וחכמים אומרים מפרר וזורה", ללא המילה "אף", וניתן להבין לפי גרסה זו, שלדעת חכמים אין לשרוף את החמץ, אלא דווקא לבערו באופן שהוא לא יישאר ברשותו, אפילו לא הפחמין שלו (ועומד על כך המגן אברהם הכותב, כי יש איסור לשרוף את הנקברים, שמא יבוא ליהנות מהם, והביא מהמהרי"ל הכותב, שיקבור את הפחמין אחרי השריפה).

מכל מקום, בדברי הירושלמי מופיעה ברייתא ממנה מוכח, כי אף לחכמים ניתן לשרוף את החמץ, ולא זו בלבד, אלא שייתכן לומר בדעתם, כי יש עדיפות בשריפת החמץ – ועל כל פנים לפני זמן האיסור, יש לשורפו: "עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר". ישנה סברה להעדיף את השריפה על פני האפשרויות האחרות (גם אם נאמר שהן מותרות), משום שאז החמץ אינו קיים עוד בעולם כלל. לפי הדברים הללו יש לומר, כי דברי רבי מאיר ורבן גמליאל הנ"ל על השריפה בתחילת שש מתאימים דווקא לדעת חכמים, ולא לדעת רבי יהודה (אכן לפי רש"י נראה שיש להפוך את הגרסה בירושלמי, ולהעמיד דברים אלו כרבי יהודה, וכפי שיתבאר להלן, וממילא הדבר מתאים לפסיקתו הנ"ל כרבי יהודה).

 

שריפת החמץ – מתי?

בברייתא מובאת בגמרא דף יב,ב אומר רבי יהודה בנוגע לשריפת החמץ: "אימתי? שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו – השבתתו בכל דבר". כלומר, גם רבי יהודה מודה, שבשעת הביעור ניתן לבער את החמץ גם בדברים אחרים פרט לשריפה. אולם למה כוונתו "שעת הביעור"?

רש"י במקום מבאר, כי דברי רבי יהודה "שלא בשעת ביעורו" נסובים על השעה הששית, שאז מדרבנן החמץ אסור בהנאה, ועליו לשרוף אותו כמו הנותר, ואילו "שעת הביעור" היא השעה השביעית, שמתחילתה החמץ אסור בהנאה מן התורה, ועל כן עליו להשבית את החמץ בכל דרך שיש לו. אבל רבינו תם בתוספות שם מבאר באופן הפוך: "שעת הביעור" היא השעה הששית, שאז כולם מבערים את החמץ, ובשעה זו עליו להשביתו בכל אופן שהוא יכול. ואילו "שלא בשעת ביעורו", היינו אם נשאר לו חמץ לשעה השביעית, עליו לבער חמץ זה כדין נותר.

המושג "שעת הביעור" נזכר בדברי רבי יהודה במשנה (י,ב) בה נחלקו רבי יהודה וחכמים, על חיוב בדיקת חמץ במקרה שלא בדק בערב: "רבי יהודה אומר – בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור". החכמים לעומתו סוברים, כי אף לאחר מכן ניתן לבדוק: "לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד". בטעם מחלוקתם מבואר בגמרא, כי רבי יהודה אוסר לבדוק בזמן האיסור, כדי שלא יבוא לאכול ממנו. משמע מכאן, כי "שעת הביעור" הנזכרת בדברי רבי יהודה, היא שעה שאין איסור מן התורה לאכול חמץ, והיינו בשעה ששית, כפי שפירש רבינו תם. לפי רש"י צריך להשיב בדוחק, כי הכוונה היא לסוף השעה הששית, שהיא סמוכה לשעה בה החמץ יהיה אסור באכילה, אבל לא ניתן לפרש שהכוונה היא לתחילת השעה השביעית, כפי שרש"י פירש בנוגע למצות השבתת החמץ (ודברים אלו מתאימים גם לפירושו של רש"י בדעת חכמים "בתוך המועד", שלהבנתו הכוונה היא לשעה הששית, שהיא שעת הביעור – ובניגוד להבנה הפשוטה שהכוונה היא לימי הפסח עצמם, כהבנת התוספות והרמב"ם והשו"ע).

ובאמת, בירושלמי הנ"ל מבואר בדעת רבי יהודה, כפי שאומר רבינו תם: "עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה". רבינו תם מחזק את דבריו גם בעצם ראייתו של רבי יהודה מנותר, שדינו בשריפה אחרי זמן איסורו, וממילא הוא הדין לחמץ. כך גם נראה מלשון המשנה בתמורה הנ"ל לגבי "חמץ בפסח" שיישרף, שהכוונה היא לחמץ בזמן איסורו, ולפי רש"י, שהכוונה היא קודם לזמן איסורו, הכינוי "חמץ בפסח" אינו כל כך מתאים, וצריך לומר שלשון "בפסח" אינו בדווקא.

מהדברים הללו עולה, כי מנהג השריפה הנזכר ברמ"א אינו מוכרח להיות מוסבר כדעת רבי יהודה, אלא אדרבה, דווקא לדעת חכמים השריפה היתה קודם לכן; ולא כפי שהסבירו כמה אחרונים, שהרמ"א חושש לפוסקים כרבי יהודה – אם כי הבנתם יכולה להיות מתאימה לשיטת רש"י, וניתן לומר בדעתו, כי מחלוקת רבי יהודה וחכמים לא נאמרה רק על השעה הששית אלא גם קודם לכן.

 

סיכום: נחלקו התנאים בנוגע לביעור חמץ אם דינו דווקא בשריפה או לא, ונחלקו הראשונים בנוגע לפסיקת ההלכה במחלוקת זו. מדברי הירושלמי עולה, כי המחלוקת נאמרה דווקא על שעת ביעור החמץ, שהיא השעה השישית, אבל קודם לכן הדבר מוסכם, שניתן לבערו בשריפה – וכפי שכותב הרמ"א שהוא המנהג (והשו"ע כותב שניתן גם באפשרויות אחרות). אמנם, לפי רש"י ההסכמה היא על השעה השביעית שאז ביעורו בכל דבר; ולפי דבריו, ניתן ליישב גם את המנהג לשרוף קודם לשעה הששית, כדעה המחייבת לעשות כן.