מנהג הכאת המן

בס"ד

מנהג הכאת המן

המנהיג הלכות מגילה עמודים רמב-רמג: ומה שנהגו בצרפ' אחר קרי' המגי' לומ' ארור המן וארורים בניו, ברוך מרדכי וברוכה אסתר, בירוש' דמגילה… רב אמ' צריך שיאמ' ארור המן וארורי' בניו, וא"ר פנחס וצרי' שיאמ' חרבונא ז"ל וכי מטי להאי פסוק אשר הגלה נבוכדנצ' בשם ר' יוחנן צריך לומ' נבוכדנצ' שחוק עצמות, למה שכל נבוכדנצ' שבירמיה חי הוה ברם הכא מת הוה. ויש קצת סמך במגילת בבליתא, ומחייב אניש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, נמצ' שכך היה מנהגם משום זכר צדיק לברכה ושם רשעי' ירקב. ועל כן מנהג התינוקו' בצרפ' ופרובינצ' לקחת חלוקי הנחל ולכתו' עליהם המן ומקישין זו על זו כשהקורא מזכי' המן ורשעו ושם רשעים ירקב ושלום.

ספר אבודרהם פורים: וכתב אבן הירחי שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא את המגלה המן הם מקישים זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב. וכן אומר במדרש (עי' רש"י סוף תצא) תמחה את זכר עמלק אפילו מעל העצים ומעל האבנים. כתוב בערוך שמנהג בבל ועילם כל הבחורים עושים צורה בדמות המן קודם פורים ותולין אותה על גגותיהם כמה ימים ובימי הפורים עושים מדורה ותולין אותה הצורה לתוכה. ועומדים סביבה ומזמרים, ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שתולין בה הצורה, וקופצין מצד האש לצד האחר. וטבעת זו נקראת משוורתא כדאיתא בסנהדרין בפ' ארבע מיתות (ס"ד, ב) הנותן מזרעו למולך אמר ר' יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי אמר אביי שירגא דליבני בי מיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר כי משוורתא דפורייא.

שבולי הלקט ענין פורים סימן ר: מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט נאה כגון אשר הניא ואומר ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארור המן ארורה זרש ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש ולאחר זה עומדין הצבור ומשבחין לבורא אשר הציל את עמו ישראל ואומר מי כמוכה ג' פעמים עזי וזמרת יה ג' פעמים. ה' איש מלחמה ג"פ ה' ימלוך ג"פ וכל זה אינו חובה אלא מנהג טוב וכן מה שאמרו בשעת קריאת המגילה איש יהודי וגו' ויתלו את המן ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי שנהגו העם לאומרם בפה אחד אינו חובה ולא מנהג אלא שמחת תינוקות וקולות לפניהן כדי שישמחו וגם בראותם שינוי כזה שואלין מה זה ומתוך כך אתה בא לספר ולהגיד גבורותיו של בורא למען ישמעו ולמען ילמדו ליראה אותו כל הימים.

ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים פורים: והא דנוהגין להקיש כשזוכרין המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעין לומר שם רשעים ירקב (משלי י, ז) כי הוא חיוב לומר כשמזכירין רשע.

רמ"א או"ח סימן תרצ סעיף יז: עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב"י בשם א"ח).

משנה ברורה: שמכים המן – מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם  שמבלבלין הרבה.

שו"ת בן ימין סימן א: דעיקר המנהג הקדום לא היה אלא במחיקת שם המן או צורתו. ואם כן במנהג זה להכות על העצים וספסלי בית הכנסת בגרזניהם וברגליהם מבלי המחק שום צורה או שם המן מאין הרגלים לכנות דבר מכוער כזה בשם מנהג ישראל, ולדידי אינו אלא גהנם דהרי ה' אבות נזיקין גורמין על ידי זה. זה יצא ראשונה שמבזים בכבוד השכינה הנצבת בעדת אל, מקדש מעט, דכיון דהעיקר חסר ממה שגבלו ראשונים, אם כן כל מעשינו תהו, בלי שורש ויסוד ולא נשאר בידינו אלא שחוק וקלות ראש לפני אלהינו דאינו אלא מנהג בטעות, וזאת רעה חולה שגם הגדולים והזקנים מרבים להכות, והמנהג הקדום לא הוסד אלא לתינוקות דלאו בני דעת נינהו, זאת שנית דיש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובדידן הוה עובדא זה שנתים ימים שחלינו פני הדיס'פוט איפינדי [שופט עליון] לבטל מנהגם שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם ולעשות בו משפטי נקמות על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותן הימים היו דורשים בבית תפלתם שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל בקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם אם אבותם חטאו ואינם, מה לנו עם בניהם ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו שלכם רעה משלנו כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקם נקם מכם יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם וכהנה דבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. על ג' פשעי דע"י זה הננו ללעג וקלס וכשוטים בעיני העמים, ובושנו וגם נכלמנו משמוע מה שמדברים יום יום עם גדולי אומתינו, ותמהים הם דמה נקמה היא זאת ומאי איכפת להו להמן ובניו אם יכו על העצים ועל האבנים ימים ולילות ולא זו אף זו דאנו עושים השטות הזה בבית אלהינו ובשעת עבודתינו הפך מנהגם, שהם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה ובכבוד, וקולם לא ישמע כמי שעומד לפני המלך, היש חילול ה' ושפלות האומה גדול מזה? ואת רביע שהם עוברים בבל תשחית בשב'ר אשר הם שוב'רים הקטנים עם הגדולים בספסלי הקהילת קודש. ובפרט בשבתות ה' דהוא איסור מוסיף ואת חמשיתו דחוטאים ומחטיאים למנוע שמיעת מקרא מגילה וכיוצא.

וכבר מצינו לגדולי הראשונים ז"ל שלא היו חוששין לזה כמו שכתב הבאר היטב ז"ל דמוהרי"ל לא היה חושש להכות המן והיינו אף כמנהג הקדום במחיקת שמו או צורתו וכל שכן וקל וחומר למנהג עירנו זאת דאין כאן שום מחיקה ואוחזין מעשה אבותיהם ברגליהם דודאי אין בזה אפילו סרך מצוה ונהפוך הוא דהוא זילותא רבה לגבי קודשא בריך הוא ושכינתיה והגאון המפורסם כמוהרח"פ זלה"ה בספרו הבהיר רוח חיים ח"א בסימן זה כתב וז"ל. אם לא ישתוק בשעה שמכין המן הפסיד השומע, שאין לו מגילה, ואם ישתוק הוא הפסק דאסור לכתחילה להפסיק יותר מכדי נשימה כו' באופן דהוא רחוק לשכר וקרוב להפסד.

ושוב בא לידי ספר יפה ללב לרבין חסידא כמהורי"פ נר"ו וראיתי לו בסימן זה שהאריך הרחיב בגנות מנהג זה וכתב דבשנת תרל"ה כה עשו מעשה באיזמיר יע"א עיר ואם בישראל בהסכמת ממוני ורבני העירה יע"א לבטלו מכל וכל ותעלוזנה כליותי ואם כן גם אנחנו למה נגרע להיות עדיין נבזים ונכלמים בעיני האומות, כאנשי תהו ונחלל שמו יתברך בעיניהם במנהג שאין בו שום שורש ויסוד, אלא דזה עומד לנגדנו מה שכתב הרב כהנא רבה ז"ל בספר מדרש אליהו דח"ן סע"ד וז"ל. גם יובן עם זה מנהגם של ישראל כשמזכירים המן בקריאת המגילה מכים ברגל בארץ והוא לרמוז שמכה ומשפיל בעקבותיו להמן שהוא מהקליפה עבה שבעקבים וע"י כך מגיע חולשא ותשות כח להקליפה ונמצא שמנהגם של ישראל יש להם שורש ועל כן כתב הרב בעל המפה ז"ל שאין להלעיג על שום מנהג של פורים יען כי לכל מנהג יש לו שורש וענף עכ"ל. אולם גם לזה יש לדון ולומר דהוא דוקא בדורות ראשונים דאכשור דרי וכל כונתם לשם מצוה וביראת ה' על פניהם לא כן עתה דאחסור דרי והשיאו הענין לדבר אחר להנהיג שחוק והיתול בבית ה' הא ודאי אמינא ולא מסתפינא דאם היה רואה הרב ז"ל מנהג דורינו זה ורוב חרפתינו הוא היה נאזר בגבורה לבטלו משום כל הני חורבי דנפקי מיניה כמ"ש בעניותין. ועל זה נאמר אין לנו עסק בנסתרות ומקבלין שכר על ביטולו שהכל לפי הזמן והמקום. הנלע"ד כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי אדוני נר"ו יען רבים מאנשי עירנו מתיהדים לאסור לבטל המנהג הזה…