מלאכת אוכל נפש

בס"ד

מלאכות לצורך אכילה ביום טוב

נאמר בתורה לגבי היום הראשון והשביעי של פסח: "מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם, אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז). מפסוק זה למדים חכמינו, כי ישנו היתר מיוחד ביום טוב לעשות מלאכות לצורך אכילה, בניגוד לשבת: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (משנה ביצה ה,ב ומגילה א,ז). אמנם, בכמה מקומות בדברי חז"ל אנו מוצאים לגבי מלאכות המיועדות לצרכי אכילה, כי הן אסורות ביום טוב. להלן נבאר, מהי הגדרת המלאכה המותרת ביום טוב, ומהי המלאכה האסורה – ואם איסורה הוא מן התורה או מדברי חכמים.

 

מלאכות אכילה אסורות

הגמרא בתחילת מסכת ביצה עוסקת בביצה שנולדה ביום טוב, שבית הלל אוסרים את אכילתה. יש מהאמוראים המבארים, כי איסור זה נכלל בגזירה אחרת של חכמים, שנועדה להרחיק את האדם מלעבור על איסור תורה ביום טוב: א. גזירה משום "פירות הנושרים", שאסור לאכול פירות שנשרו מן העץ, כדי שלא יבוא לעלות לעץ ולתלוש פירות ולעבור על איסור "קוצר" (וגם הביצה שנולדה ביום טוב, היא כמו פרי שנשר מהעץ) – כך דעת רב יוסף. ב. גזירה משום "משקין שזבו" מפרי, שהם אסורים בשתייה, כדי שאדם לא יבוא לסחוט את הפירות ביום טוב (וגם הביצה היא כמו משקה שזב מהפרי) – דעת רבי יצחק ורבי יוחנן. מדברים אלו עולה, כי קצירה וסחיטה אסורות מן התורה ביום טוב. כך גם מופיע כדבר פשוט לגבי קצירה בגמרא בחגיגה (יז,ב-יח,א), שהיא אסורה ביום טוב (ופשטות הדברים גם שם, שהכוונה היא מן התורה).

מלאכה נוספת האסורה ביום טוב, כנזכר בתחילת פרק שלישי בביצה, היא מלאכת הצידה. המשנה אוסרת לצוד דגים מן הביברים (בריכות מים) ביום טוב, בניגוד לחיה ועוף אותן היא מתירה לצוד; ולדברי רשב"ג כמותו מכריעה הגמרא, כל המחוסר צידה אסור לצוד אותו, ושאין מחוסר צידה מותר. בירושלמי בביצה (פ"א ה"י) מובאים כמה לימודים מפסוקים למלאכות נוספות האסורות ביום טוב: ברירה, טחינה, הרקדה, קצירה. בתחילת הסוגיה שם אף נזכר חיוב ארבעים מלקות למי שעובר על איסור המלאכה במזיד.

בגמרא בשבת (צה,א) מופיעה מחלוקת בברייתא בין רבי אליעזר לחכמים בנוגע לכמה מלאכות בשבת וביום טוב – החולב, המגבן, המחבץ, הרודה חלות דבש – שלדעת רבי אליעזר איסורם מן התורה, ואילו חכמים סוברים, שאיסורם אינו אלא מדרבנן (והמחלוקת נסובה בין על שבת ובין על יום טוב).

 

הרמב"ם: חכמים אסרו לעשות מלאכה שיכולה להתבצע לפני יום טוב

הרמב"ם בפתיחת הלכות שביתת יום טוב כותב לגבי הימים הטובים: "ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה – חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה…"; ובהמשך דבריו (א,ד) הוא מפרט: "כל שיש בו צורך אכילה – מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה – אסור, כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן". ובהלכה הבאה (א,ה) מפרט הרמב"ם אלו מלאכות שהן לצורך אכילה בכל זאת אסורות: "כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב – ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב – אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות". משמע מדבריו, כי מדין התורה אין כל מלאכה לצורך האכילה האסורה ביום טוב, וכל מה שנאסר אינו אלא מדברי חכמים.

הראב"ד בהשגה שם כותב ביחס לטעמו של הרמב"ם "וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פני לאכול ולשתות", בגללו הוא אוסר מלאכות שניתן לעשותם קודם לכן – "אין לזה טעם, אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש". מדבריו עולה, כי לגבי עצם הדין הוא מסכים לדבריו של הרמב"ם, שחכמים אסרו את הפעולות הללו.

בהמשך דבריו (א,ז) הרמב"ם נותן דוגמאות לכלל אותו הוא מזכיר: "כיצד? אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון". למרות שבירושלמי ישנו לימוד מפסוקים לאיסורים הנזכרים כאן, מדברי הרמב"ם עולה, כי אין בזה כל איסור מן התורה (ולימודים אלו אינן אלא אסמכתא – כך עולה מלשון הטור "ובירושלמי מסמיך להו אקראי", אם כי יש בזה דוחק; או שאין הלכה כמותם).

ומפרט הרמב"ם (שם א,ח) מדוע מלאכות אחרות מותרות ביום טוב: "אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן".

בדעת הרמב"ם צריך לומר, כי דברי האמוראים ביצה הלמדים על איסורי קצירה וסחיטה מן התורה – אינם מוסכמים; ובאמת, בגמרא שם מופיעים טעמים אחרים לאיסור ביצה שנולדה ביום טוב, וכמותם באמת מכריע הרמב"ם (שם א,יז-יט): לדעת רב נחמן, מדובר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, וביצים אלו הן מוקצה ביום טוב, ולדעתו בנוגע למוקצה יש להחמיר ביום טוב אפילו יותר מאשר בשבת; ואילו לדעת רבה, המדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, ויש לאסור את הביצה הנולדת ביום טוב, משום שהביצה הוכנה ביום הקודם בתוך התרנגולת, וגזרו לאסור בכל יום טוב, משום יום טוב שחל אחר השבת, שיש איסור תורה לבצע פעולות הכנה משבת ליום טוב ולהיפך (וגזרו גם בביצה שנולדה משבת, משום שבת שאחר יום טוב).

גזירות אלו של "פירות הנושרים" ו"משקין שזבו" מופיעים בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (כא,ו-ז, יב-טו) ולא בהלכות יום טוב, והדברים מתאימים לשיטתו, שאיסורי התורה של קצירה וסחיטה נאמרו רק לגבי שבת ולא לגבי יום טוב. אמנם, נראה לומר גם בדעת הרמב"ם, כי הפירות הנושרים והמשקים שיזובו ביום טוב יהיו אסורים, אך לא בגלל גזירת החכמים אגב איסור התורה, אלא בגלל איסור המוקצה, שישנו ביום טוב ואינו בשבת – ופירות ומשקים אלו, אינם מוכנים מבעוד יום, בגלל איסור החכמים של הקצירה או הסחיטה. באופן זה מבאר הרמב"ם (שם ב,ו) את האיסור לצוד דגים או חיה ועוף מן הביברים ביום טוב – בגלל איסור מוקצה.

 

אפשרות בדעת הרמב"ם: האיסור הוא מן התורה

לכאורה קשה על דברי הרמב"ם מהגמרא בחגיגה, שם נזכר איסור הקצירה ביום טוב כדבר פשוט, ועל פיו מופיעות דרשות מפסוקים שם. אמנם, בסוגיה שם גם מבואר אף לגבי איסורי המלאכה בחול המועד שהם נלמדים מפסוק, והתורה מסרה לחכמים להגדיר אלו מלאכות אסורות, ובכל זאת דעת הרמב"ם (שם ז,א) היא, שאיסורים אלו אינם אלא מדברי סופרים, וחייבים עליהם מכת מרדות בלבד (וכדעת התוספות שם יח,א ד"ה חולו של מועד). ממילא ניתן לומר בדעתו, כי אף האמור שם לגבי הקצירה ביום טוב, אינו בדווקא מן התורה, והלימודים הנזכרים שם הם בדרך רמז ואסמכתא (ויש בכך דוחק רב, וראה בשער הציון סימן תצה אות יח שנשאר בזה בצריך עיון).

אמנם, הגדרת "דברי סופרים" הננקטת בדברי הרמב"ם מבוארת בהקדמתו לספר המצוות (השורש השני), כי הכוונה היא לכל דבר שלא נאמר בפירוש בסיני; ועל כן ייתכן לומר גם לגבי דברים שהם מן התורה אלא שפירושם נמסר לחכמים, כמו איסורי המלאכה בחול המועד, כי הם מדברי סופרים – למרות שמקור האיסור הוא מדברי התורה. זאת, כפי שסובר הרי"ף רבו של הרמב"ם, וכפי שסוברים עוד ראשונים רבים, כמובא בביאור הלכה בסימן תקל.

ובאמת, גם בדברי הרמב"ם בנוגע למלאכות האסורות ביום טוב, יש מי שכותב לבאר, כי בלשונו "אסרו חכמים", אין כוונתו לאיסור מדרבנן, אלא שהכתוב מסר לחכמים להגדיר אלו מלאכות אסורות (אליה רבה תצה אות ז). הגדרה זו לגבי מלאכות אוכל נפש ביום טוב, כי הכתוב מסר לחכמים להגדיר את המותר והאסור, נזכרת כבר בדברי המרדכי לביצה (דף ג,א), וכך כותב הרשב"א בספרו עבודת הקודש (בית מועד שאר א), המבאר על פי לימוד הנזכר בירושלמי, שלאחר שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש היא מיעטה מלאכות מסוימות מהיתר זה, בכתוב "אך… הוא לבדו…", והכתוב מסר לחכמים את ההגדרה המדויקת אלו מלאכות נתרבו ואלו נתמעטו (אלא שהרשב"א נוקט טעם אחר מהרמב"ם בנוגע לאלו מלאכות יש לרבות, כפי שיבואר).

 

ראשונים: מלאכה שניתן לעשותה קודם יום טוב – אסורה מן התורה

גם בדברי רש"י (כג,ב ד"ה אין צדין) אנו מוצאים את הסברה, לחלק בין דבר שניתן לעשותו מבעוד יום לדבר שלא ניתן היה לעשותו קודם לכן – ולדעתו דווקא זו הסיבה בגללה אסור לצוד דגים מן הביברים ביום טוב (שניתן לצוד מבעוד יום את הדגים ולשומרם ניצודים ועומדים בתוך כלי). רש"י אינו יכול לבאר כמו הרמב"ם, שצידת הדגים אסורה משום מוקצה, משום שלדעתו (ביצה לג,א ד"ה והלכתא) ההלכה היא כדעת רבי שמעון המקל בדיני מוקצה – גם ביום טוב ולא רק בשבת, ובניגוד לדברי הרמב"ם.

מפשטות לשון רש"י, שאינו מזכיר שישנה תקנה או גזירה של חכמים בנוגע לצידה, משמע שלדעתו איסור הצידה הוא מן התורה, שהרי זהו אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת, ובמקרה כזה דין יום טוב שווה לדין השבת (וכן כותב הרא"ש בדעתו; וכפי שרש"י מזכיר בנוגע לתלישת הפירות ג,א ד"ה ויתלוש, שיש בזה אב מלאכה של "קוצר"). ממילא, הטעם האמור בדבריו, לחלק בין מלאכות שניתן לעשותן קודם יום טוב למלאכות שלא ניתן לעשותן אז, מהווה הגדרה לציווי התורה: "אך אשר ייאכל לכל נפש" – דבר שיש בו צורך והכרח לכל נפש לעשותו באותו היום דווקא, "הוא לבדו ייעשה לכם". יש לציין, כי מפשטות דבריו של רש"י בחגיגה עולה, כי גם איסורי המלאכה בחול המועד הם מן התורה.

כדברי רש"י שנאמרו לגבי מלאכת צידה, אנו מוצאים בדבריו גם בנוגע למלאכת הטחינה (ביצה יד,ב), שאין שולחים ביום טוב תבואה לדעת חכמים, משום שהיא מחוסרת טחינה והוא היה יכול לטחון לפני יום טוב, ולא יהיה בזה חיסרון, שלא תפוג טעמה (ורבי שמעון מתיר, שיכול לבשלם בקדרה ולכותשם במכתשת קטנה, כמבואר בגמרא שם, שבמכתשת קטנה מותר לכתוש).

מקור לדברי רש"י נראה ללמוד מדברי הגמרא בשבת (קלד,א) המתירה ביום טוב למתק חרדל בגחלת של מתכת אבל לא בגחלת של עץ (שיש בה בעיה של כיבוי ועשיית פחמין); ומבארת שהדבר שונה מצליית בשר על גחלים, שמותר ביום טוב, משום שבשר על גחלים "לא אפשר", ואילו בגחלת אפשר. ומבאר שם רש"י, כי אי אפשר לצלות את הבשר על הגחלים מאתמול, משום שאז הוא לא יהיה משובח כמו הבשר הצלוי היום, אבל את החרדל אפשר למתק מאתמול. וכן מופיע שם בגמרא בסמוך, כי אסור להכין גבינה ביום טוב ('לגבן'), משום שאפשר לגבן קודם לכן, ולמרות שגבינה בת יומא היא משובחת, היא תהיה עוד יותר משובחת אם יכינו אותה קודם לכן.

בדברי התוספות (מגילה ז,ב ד"ה כאן) אנו מוצאים חלוקה זו באופן ברור בנוגע לכל אבות המלאכה של האכילה, שכאשר יש אפשרות לבצע אותם קודם יום טוב, ולא יהיה בכך כל הפסד (ואולי אפילו יהיה יתרון בכך שיקדימו את עשייתם), אסור לעשות אותם ביום טוב (וכן כותב הסמ"ג לאוין עה בשם ר"י בן שמואל). לדבריהם, החכמים החולקים על רבי אליעזר בנוגע למלאכות הנזכרות על ידו (חולב, מגבן וכו'), אוסרים אותם מדרבנן בלבד, משום שאין הם נחשבים למלאכות גמורות (ולכן מחלוקתם היא גם על שבת ולא רק על יום טוב). אולם אם המדובר היה במלאכות גמורות, אף חכמים היו מודים שהן אסורות מן התורה.

סברה זו לאיסור נזכרת גם במרדכי על ביצה (דף יא, רמז תרנז), המביא בשם הראבי"ה את דברי רבינו אפרים, האוסר לקנות בשר מערב יום טוב ולמולחו ביום טוב, משום שאפשר לבצע את המליחה קודם יום טוב; ומסכם המרדכי, שנראה לאסור גם עשיית שאור לעיסה ביום טוב, משום שניתן לעשותה קודם לכן.

 

ראשונים: מלאכות אכילה מותרות אף אם ניתן לעשותם קודם יום טוב

בגמרא בביצה (כח,ב) מובאת מחלוקת רבי יהודה וחכמים, בנוגע ל"מכשירי אוכל נפש" – כלומר, מלאכות שאינן נצרכות באופן ישיר בשביל האכילה, אלא רק בשביל תיקון הכלים המיועדים להכנת המאכלים. רבי יהודה סובר, שאף מלאכות למכשירי אוכל נפש ניתן לעשות ביום טוב, ואילו חכמים אוסרים.

בביאור מחלוקתם אומרת הגמרא, כי חכמים ממעטים מהפסוק "הוא לבדו ייעשה לכם", שדווקא 'הוא' – מלאכת אוכל נפש עצמה ניתן לעשות ביום טוב, אבל לא מכשיריו. לעומתם רבי יהודה מרבה מהמילה 'לכם', שניתן לעשות את המלאכות 'לכל צרכיכם', ובכלל זה מלאכת מכשירי אוכל נפש. מיעוט הפסוק 'הוא' בא לדעת רבי יהודה לומר, כי מכשירים שאפשר לעשותם קודם יום טוב לא עושים ביום טוב, ואילו מכשירים שאי אפשר לעשותם, עושים (ולפי רבי אליעזר במשנה בשבת קלז,ב גם מכשירים שניתן היה לעשותם קודם יום טוב מותר לעשות ביום טוב). לפי דברים אלו יש לומר, כי החלוקה בין דברים שניתן לעשותם קודם יום טוב לדברים שלא ניתן לעשותם קודם לכן, נאמרה רק לגבי מכשירי האוכל נפש – בדעת רבי יהודה, ואילו לגבי האוכל נפש עצמו, לא נאמרה כל חלוקה בדבר (כך כותבים התוספות עצמם בביצה ג,א ד"ה גזירה). ובאמת, רבים מהראשונים תמהו על דברי הרמב"ם (ביניהם: הרמב"ן במלחמות ביצה יג,ב; הרשב"א בחידושיו לשבת קיז,ב ולביצה כג,ב; הרא"ש ביצה ג,א, הר"ן על הרי"ף ביצה יב,ב).

בדעת הרמב"ם נראה לומר, כי חלוקתו של רבי יהודה בין מכשירין שניתן לעשותם קודם יום טוב למכשירים שניתן לעשותם אחר יום טוב, אינה מתייחסת בהכרח למכשירין בלבד, אלא נאמרו אגב המחלוקת העקרונית בינו לבין חכמים בנוגע למכשירי אוכל נפש ביום טוב, אך הוא הדין שהוא סובר, כי חלוקה זו נכונה גם לגבי מלאכת אוכל נפש עצמה. וכך אנו מוצאים בדברי האור זרוע (הלכות פסחים סימן רמח) כי הוא מבאר בדעת רבי יהודה, שדין המכשירים כדין האוכל נפש עצמו, במקרה שלא ניתן היה לעשותם קודם יום טוב (והוא הדין שדין האוכל נפש עצמו כדין המכשירים במקרה שניתן לעשותו קודם לכן). ייתכן גם לומר, שאף אם רבי יהודה עצמו סובר, שחלוקה זו נאמרה רק בנוגע למכשירי אוכל נפש ולא בנוגע למלאכת אוכל נפש עצמה, הרמב"ם עצמו מקבל חלוקה זו גם בנוגע למלאכת אוכל נפש, משום שבניגוד לדעת ראשונים אחרים, הוא עצמו אינו פוסק לגמרי כדעת רבי יהודה (וכפי שעוד יתבאר על ידינו).

בביאור הגמרא בשבת, על איסור המיתוק בגחלת של עץ ואיסור מגבן ביום טוב, יש מבארים, כי איסור זה הוא מדרבנן, אבל מן התורה הדבר מותר (ריטב"א בשבת שם, וכתב כן גם בשם הרמב"ן, וכן הוא בר"ן על הרי"ף ביצה יב,ב). לפי הבנה זו, דברי הרמב"ן והרמב"ם קרובים אחד לשני, בפרט אם גם בדעת הרמב"ם נאמר, כי כל האיסור אינו אלא מדרבנן. אבל הר"ן בשבת כותב בשם הרא"ה פירוש אחר לדברי הגמרא בשבת: את הבשר על הגחלים "לא אפשר" – אין אפשרות לאוכלו בלי פעולת הצלייה על הגחלים. מה שאין כן מיתוק החרדל, אין הכרח למתקו על ידי גחלת של עץ, שהרי ניתן למתקו גם בהיתר – בגחלת של מתכת, וממילא המיתוק בגחלת של עץ אינה מצרכי האוכל נפש ביום טוב, ואין להתירה. באופן דומה כותב המאירי בשם "גדולי הפוסקים", ולדבריו הגרסה בגמרא היא "התם ליכא כיבוי" (בבשר על הגחלים) "הכא איכא כיבוי" (בגחלת של עץ). אפשרות הסבר מעין זו מביא המאירי גם בנוגע למגבן, שמדובר בחלב שכבר נחבץ, והתחילו לעשות ממנו גבינה, שאסור לגמור את גיבונו, משום שאפשר לאכול אותו בחלבו.

 

מלאכת אוכל נפש בשינוי

חלוקה בין פעולה הניתנת לביצוע לפני יום טוב, לפעולה שיהיה בה חיסרון אם תתבצע קודם לכן, נזכרת גם בגמרא בביצה (יד,א) בנוגע להבדל שבין מלח ותבלין: בית שמאי ובית הלל נחלקו במשנה שם אם יש צורך בשינוי בדיכת התבלין, אולם בנוגע לדיכת המלח הדבר מוסכם עליהם, שיש צורך בשינוי אם רוצים לעשות כן ביום טוב. בגמרא נחלקו רב הונא ורב חסדא בטעם הדבר, אם הוא נובע מהצורך של כל התבשילים במלח בניגוד לתבלין שלא תמיד יש צורך בו, או שמא הדבר נובע מאופיו של המלח, שלא יהיה בו חיסרון אם ידוכו אותו ביום הקודם, מה שאין כן בתבלין שיפיגו את טעמם את ידוכו אותם אז. לפי שתי האפשרויות הללו, היה על האדם להכין את המלח מבעוד יום, ועל כן אין להתיר את דיכתו באופן רגיל ביום טוב. ואמנם, לדעת רבי מאיר הנזכרת בגמרא, כפי שנוקט רב יהודה בשם שמואל, גם את המלח ניתן לדוך ללא שינוי; אולם לפי מסקנת הגמרא שם, כפי שמתבארים שם דברי רב אחא ברדלא ורב ששת, יש לשנות בדיכת המלח ולהטות את המדוך על צידו – וכך פוסק הרמב"ם (שביתת יום טוב ג,יב).

הרמב"ם מבאר את הצורך בשינוי על פי הביאור, שאם יעשו אותו מבעוד יום לא יפוג טעמו. לכאורה נראה היה לומר לפי טעם זה, שאין להתיר כלל את הדיכה ביום טוב, כפי שביאר הרמב"ם לגבי כל מלאכות האכילה, שאין להתיר את עשייתם ביום טוב אם ניתן לעשותם קודם לכן. מסתבר לומר בדעתו, כי לגבי המלח החכמים התירו, וכפי הטעם הנוסף הנזכר בגמרא, שבכל הקדירות יש צורך למלח – ועל כן חכמים לא גזרו בזה, כדי שלא יבוא להימנע משמחת יום טוב (ומעין זה נזכר בביאור הלכה סימן תצה ד"ב מיהו).

הרמב"ם מזכיר את ההיתר בשינוי רק לגבי דיכת המלח, אבל היראים (סימן שד) והסמ"ג (לאוין עה) אשר הולכים בשיטתו וסוברים, כי כל מלאכת אוכל נפש שיכולה להיעשות קודם יום טוב, אין להתיר את עשייתה ביום טוב (ולהבנתם זהו איסור מדרבנן), כותבים לגבי היתר דיכת המלח בשינוי, כי הוא הדין לכל מלאכת אוכל נפש שניתן היה לעשותה קודם יום טוב, שהוא יכול לעשותה ביום טוב עצמו בשינוי (ודברי הסמ"ג מובאים בבית יוסף סימן תצה).

לפי דעת הראשונים הסוברים, כי במלאכת אוכל נפש אין לחלק בין מלאכה שניתן לעשותה קודם יום טוב למלאכה שלא ניתן לעשותה קודם לכן (והחלוקה היא רק במכשירי אוכל נפש, כדברי רבי יהודה), יש לבאר, כי מלאכת עשיית המלח היא מלאכה שיש לאוסרה ביום טוב מסיבה אחרת, וכפי שכותב הריטב"א במקום, שדרך לדוך את המלח לימים רבים, וכפי הטעם המובא להלן. ויש ראשונים הסוברים, כי ההלכה היא כדעת רבי מאיר כפי שנקט רב יהודה בשם שמואל, שגם את המלח אפשר בעיקרון לדוך ללא שינוי, ומה שהצריכו רב אחא ברדלא ורב ששת שינוי ולדוך בהטיה, אין זה נחשב לשינוי, משום שפעמים רבות גם בחול דכים את המלח בהטייה (ראה ברשב"א שם).

 

הראב"ד: מלאכות בתלוש מותרות

הראב"ד בהשגה (שביתת יום טוב א,ח) תמה על חלוקתו של הרמב"ם בין דברים שאין להם הפסד אם ייעשו מאתמול לדברים שיכול להיות בהם הפסד, שהרי בנוגע לתלישת ירק ותלישת פירות, בהחלט יש מקום לומר, כי יהיה הפסד את הם יילקטו מאתמול, ובני יומם בוודאי יהיו יותר יפים ומשובחים. מסיבה זו דוחה הראב"ד את דברי הרמב"ם וכותב על פי דברי הירושלמי, שם יש לימוד מסמיכות הציווי "ושמרתם את המצות" לפסוק "אך אשר ייאכל לכל נפש", לאסור מלאכות ביום טוב; ולדעת הראב"ד יש ללמוד מכאן, כי דווקא פעולות המתחילות מזמן שימור המצה, והיינו דווקא בתלוש, הן הפעולות המותרות ביום טוב.

יש להעיר, כי דווקא לשיטת הרמב"ם (חמץ ומצה ה,ט) מצות השימור מתחילה מהקצירה עצמה (כדברי הגמרא בפסחים מ,א "שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן", ולא כדברי הרא"ש שם, שרבא האומר כן היה מחמיר על עצמו), וממילא אין ראייה מכאן. אולם לגופם של דברים, דברי הראב"ד נראים מוקשים, שהרי המלאכות הנזכרות בירושלמי כנלמדות מפסוק זה לאיסור, הם ברירה וטחינה והרקדה, שהן מלאכות בתלוש ולא במחובר.

ייתכן לומר, שלראב"ד היתה גרסה אחרת בדברי הירושלמי מהמופיע לפנינו, וכך אנו מוצאים, כי בדומה לדבריו כותבים התוספות בביצה (ג,א ד"ה גזרה) בשם רבי נתנאל מקינון על פי הירושלמי, כי המלאכות המותרות הם משלב הלישה ואילך, על פי הפסוק "ושמרתם את המצות". ועוד כתבו התוספות, שיש לימוד אחר הממעט מלאכות הנזכר שם, מהפסוק "אך", הממעט את הקצירה ואוסר אותה.

גם אם נאמר, שיש לחלק בין מלאכה במחובר למלאכה בתלוש, אין בזה כדי ליישב את איסור הסחיטה הנזכר בדברי רבי יצחק ורבי יוחנן, וייתכן לומר בדעת הראב"ד, שבזה הוא מסכים לדברי הרמב"ם, שאין הלכה כמותם בביאור טעם איסור הביצה שנולדה (אלא הסיבה היא משום הכנה, וכפי שביאר רבה; ובנוגע לביאורו של רב נחמן משום מוקצה – גם בזה הראב"ד משיג על הרמב"ם שם א,יז וכותב, שלא הכל מסכימים למה שכתב להחמיר ביום טוב יותר מאשר בשבת באיסור מוקצה).

 

ראשונים: המלאכות האסורות – מלאכות גדולות

לתמיהתו הנזכרת של הראב"ד על הרמב"ם, בנוגע להבדל בין פירות שנלקטו היום לפירות שנלקטו מאתמול, מצטרפים כמה מהראשונים הנ"ל (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ור"ן), אשר תמהים גם על דברי רש"י הנ"ל הכותב בנוגע לצידה, שניתן לעשותה מבעוד יום, ולכן היא אסורה ביום טוב. דבריו הללו נראים מוקשים, שהרי ייתכן שמה שהוא יצוד באותו יום יהיה משובח יותר ממה שניצוד אתמול, וגם ייתכן שקודם יום טוב הוא לא יצליח לצוד – והאם במקרה כזה אנו נתיר לו לצוד ביום טוב (כשם שלדעת רבי יהודה, יש להתיר מכשירי אוכל נפש שלא ניתן היה לעשותם קודם יום טוב)?

נראה, כי לפי רש"י והרמב"ם יש ללכת אחרי המצב הרגיל של המלאכות, ומאחר שלהבנתם, בדרך כלל לא יהיה הפסד אם מלאכות אלו תתבצענה קודם ליום טוב, הרי שאין לחלק בין מציאות שניתן היה לעשות כן קודן לכן או לא (ובאמת, לדברי רש"י בביצה כח,ב ד"ה הלכה, יש להתיר ביום טוב מלאכות שלא ניתן היה לעשותם קודם יום טוב במקרה שהוא היה טרוד או שנגרם קלקול ביום טוב עצמו – ומסתבר, שבמלאכות כמו הצידה והטחינה, שהדרך לעשותם קודם לכן, אין היתר לדעתו).

הרמב"ן בדבריו מביא כמה ראיות לפעולות שניתן לקיימן קודם יום טוב, ובכל זאת התירו לעשותן ביום טוב: א. מוליכים סכין אצל הטבח ביום טוב בשביל לשחוט את הבהמה (לדברי בית הלל ביצה יא,א; ובשו"ע תצח,ב והיינו אפילו דרך רשות הרבים) – למרות שניתן להביא את הסכין לפני יום טוב, ובשבת אנו אוסרים לטלטל סכין בשביל המילה אם הוא לא הובא לשם קודם לכן, וגם בפסח אין מטלטלים את הסכין כדרכו בשביל שחיטת הפסח אם הסכין לא הובא לשם קודם לכן (פסחים סו,א). ב. דיכת מלח, שהתירו לעשות ביום טוב בשינוי, למרות שהמלח אינו מפיג טעמו, וניתן היה לדוכו לפני כניסת יום טוב (ביצה יד,א; וכדלעיל). ג. לבקע עצים מן הקורה שנשברה בערב יום טוב, אסרו לעשות זאת בקרדום או במגרה או במגל, אך התירו לעשות זאת בקופיץ (ביצה לא,ב; וברמב"ם יום טוב ד,י).

הרמב"ם מבאר, כי חכמים התירו לבקע בקופיץ, כדי שלא תהיה מציאות שיימנע מלבשל ליום טוב, אם יהיה לו עץ קשה שהוא לא יוכל לבקעו, ובאופן זה לדעתו יש להסביר את כל ההיתרים שנאמרו בדבר, שחכמים שקלו בדעתם היכן יש לאסור והיכן להתיר. אבל הרמב"ן כותב, כי ההיתר למלאכות האכילה נאמר דווקא למאכלים הנמצאים תחת ידו, כמו אפייה ובישול, אבל דברים שמעולם לא היו תחת ידו – כצידה ותלישה – לא נכללו בהיתר זה. באופן זה מבאר הרמב"ן את דרשת הירושלמי על הפסוק "ושמרתם את המצות", וכפי שהביאו התוספות הנ"ל, שההיתר הוא מלישה ואילך. ועוד הוסיף הרמב"ן לבאר, כי המלאכות הללו שהותרו, הן מלאכות מקומיות המתבצעות לצורך אותו יום, מה שאין כן מלאכות כמו טחינה והרקדה, שהדרך לעשותם לטווח ארוך ולא לאותו יום (וכן כותב הרשב"א בספרו עבודת הקודש שם).

כך גם מבאר הרא"ש, כי חכמים אסרו מלאכות כמו קצירה ובצירה וטחינה וצידה, משום שדרך האדם לעשות זאת בכמויות גדולות, לקצור את כל שדהו בבת אחת, ולבצור את כל כרמו בבת אחת, וגם בדגים, לפעמים יעלו דגים רבים במצודתו, ועל כן הדבר דומה לדרך חול. גם הר"ן הסכים לסברה זו, והדגיש, כי מאחר שאדם אינו יודע אם ביום אחר הוא יצליח לצוד, הוא מתאמץ בכל צידה לצוד דגים שיספיקו לו לימים רבים. לדבריו, על פי הגמרא הבבלית מלאכות אלו אסורות מדרבנן. אמנם, לדברי הרמב"ן והרשב"א הן אסורות מן התורה, וכפשטות לשון הירושלמי.

המגיד משנה (שביתת יום טוב א,ה) כותב סברה דומה, לחלק בין המלאכות הגדולות האסורות לבין המלאכות המותרות, והוא מדגיש את החלוקה בין מלאכה שהיא מלאכת עבדות למלאכה שאף אדונים עושים: "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו, ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור, כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה, ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה, דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון: הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה. אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה, ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן".

דברי המגיד משנה מתייחסים ללשון הפסוק "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ונראה להבין גם בדעתו, כי איסור המלאכה הוא מן התורה (וכך מוכיח החיי אדם מדבריו). אמנם, הוא עצמו הוסיף שם "ועדיין צריך עיון", כי בוודאי שמלשון הרמב"ם לא משמע שהאיסור הוא מן התורה; אם כי ייתכן לבאר את סברת הרמב"ם גם באופן שביאר המגיד משנה כדין התורה – כדי שאדם לא ישקע במלאכה של עבדות שדרך לעשותה לימים הרבה, ויימנע משמחת החג, התורה הזהירה להימנע ממלאכות אלו (ודברים אלו מתאימים לדברי הרמב"ן וסיעתו).

 

הכרעת ההלכה

כתב השולחן ערוך (תצה,ב): "קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש – אסרום חכמים". השולחן ערוך אינו מזכיר מהי הסיבה בגללה חכמים אסרו את הדברים, ובבית יוסף מובאים דברי הרא"ש, הרמב"ם והר"ן, לשיטתם איסורים אלו הם אכן מדרבנן – כל אחד לפי טעמו, וכפי שנתבאר לעיל. אבל המשנה ברורה כותב, כי הרבה פוסקים חולקים וסוברים, שמלאכות אלו אסורות מן התורה, משום שהן אינן נעשות ליום אחד – וכדברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל; וכפשטות לשון הירושלמי. בין הפוסקים החולקים על השולחן ערוך: הט"ז, האליה רבה, הרש"ל, וכך כותב הגר"א בשם הרשב"א.

עוד כותב השולחן ערוך (שם סעיף א), כי מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב, וכן מלאכת אוכל נפש, שלא ניתן היה לעשותה מאתמול. משמע מדבריו כי הוא נוקט להלכה, כי מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב, גם אם ניתן לעשותה מבעוד יום – כפי שעולה מדברי הרא"ש והר"ן והרשב"א, ובניגוד לדברי הרמב"ם והראב"ד ורש"י והמרדכי והיראים והסמ"ג והאור זרוע הנ"ל (וגם במהרי"ל הלכות יום טוב אותיות ו-ז מחמיר בזה).

הרמ"א במקום מוסיף, כי יש מחמירים באוכל נפש שאינו מפיג טעמו במקרה שיעשו אותו מבעוד יום, שאין לעשותו קודם לכן; אם כי הוא מציין, שבמקרה שלא עשה מלאכות אלו קודם יום טוב, ויש בהם צורך יום טוב, מותר לו לעשותם על ידי שינוי (וכדברי היראים והסמ"ג). וביאר דבריו בביאור הלכה, כי אף על פי שלדעת המהרי"ל והאור זרוע אין להקל לעשות את המלאכות הללו ביום טוב, הרמ"א צירף בזה את דעת הסמ"ג להתיר לעשות על ידי שינוי (ובפרט אם נאמר כפי שכותב הריטב"א על פי הרמב"ן, שאיסור זה הוא מדרבנן). אולם כל זה רק בדיעבד, כאשר כבר הגיע ליום טוב ולא עשה קודם לכן את הנדרש לכך. אולם לכתחילה עליו להיזהר שלא להגיע לידי זה.

למרות דברי השו"ע הללו, בנוגע למלאכת אוכל נפש שלא ניתן היה לעשותה מאתמול, בבית יוסף בסימן תקו הוא מביא את דברי המרדכי לאסור עשיית שאור ביום טוב, משום שניתן לעשות את השאור מערב יום טוב – ולמרות שהדברים נראים כמתאימים דווקא לדעה שהשו"ע אינו מקבל, השו"ע מוסיף וכותב, כי נראה שעל ידי שינוי מותר, וכן הוא פוסק להלכה (תקו,ח) – ודברים אלו נראים כמתאימים להכרעתו של הרמ"א. נראה להבין בדעתו, כי פסיקתו לגבי היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב גם אם ניתן לעשותה מאתמול, נאמרת לפי עיקר הדין, מן התורה. אולם להלכה ולמעשה דעתו היא, כי יש לאסור מלאכות אלו מדרבנן (וכן ביאר הפרי חדש בסימן תצה – וזאת, שלא כמו שכתב במשנה ברורה ובביאור הלכה שם לבאר בדעת השו"ע, שהדרך לעשות שאור הוא לימים רבים, ודעת השו"ע לאסור דבר שהדרך לעשותו לימים רבים, ועל כן התיר רק בשינוי; ודבריו נראים תמוהים, שהרי השו"ע מביא במפורש את הטעם שמופיע במרדכי, שהיה אפשר לעשות את השאור מבעוד יום, ולא הזכיר את התנאי של דרך לעשותו לימים רבים).

 

סיכום

  1. התורה התירה לבצע ביום טוב מלאכות הנצרכות בשביל האכילה.
  2. ישנם מלאכות לגביהם הדבר מוסכם, כי הן אסורות ביום טוב: קצירה, בצירה, סחיטה, צידה, טחינה, הרקדה.
  3. יש סוברים, שמן התורה כל מלאכות האכילה מותרות, וחכמים הם שאסרו את המלאכות הללו (רמב"ם כפי ההבנה המקובלת, וכפי שכותב השולחן ערוך); ולעומתם סוברים רבים מהפוסקים, כי המלאכות הללו אסורות מן התורה (רמב"ן ורשב"א ועוד, וכן נראה שמכריע המשנה ברורה).
  4. הכלל להלכה – על פי רבים מהראשונים: כל מלאכה, שאין דרך לעשותה לצורך יום אחד אלא לצורך ימים רבים (והוא הדין מלאכה גדולה שנמשכת בדרך כלל כמה ימים), אסורה ביום טוב.
  5. מלאכה שניתן לעשותה קודם יום טוב, ולא ייגרם שום נזק מכך שהמלאכה לא תידחה ליום טוב עצמו – לפי רבים מהראשונים אין להתיר את עשייתה ביום טוב.
  6. מדברי השולחן ערוך נראה לכאורה, כי יש לחלק בין מלאכות אוכל נפש, שעשייתן מותרת ביום טוב גם אם ניתן להקדים את עשייתן קודם לכן; לבין מלאכות של מכשירי אוכל נפש, שאין להתיר את עשייתן ביום טוב אם ניתן להקדים את עשייתן ללא הפסד (משנה ברורה).
  7. לפי פסיקת הרמ"א, אף מלאכות של אוכל נפש עצמן, אין להתיר ביום טוב אם ניתן לעשותן קודם לכן, ורק בדיעבד אם לא עשה והוא נצרך לזה לצורך אותו היום, יש להתיר את עשיית המלאכות בשינוי. למעשה נראה, כי כך היא גם הוראתו המעשית של השולחן ערוך (וכך מבאר הפרי חדש).