מכתב לרבנים לפני פינוי עמונה

בס"ד

כחודש וחצי לפני פינוי עמונה, בשלהי חשוון תשע"ז, התפרסם מכתב עליו חתומים מאה ועשרים רבנים, הקוראים לבוא "כבר מעכשיו" לעמונה על מנת למנוע את הפינוי. המכתב הבא נשלח לרבנים רבים מהחתומים על המכתב, והופץ במקומות נוספים. מדהים עד כמה שהדברים הגשימו את עצמם.

 

מחשבות בעקבות מכתב הרבנים על עמונה

 

הרבנים ובני הנוער

רשויות השלטון מעוניינות להרוס יישוב בישראל. לא בפעם הראשונה. רבים מרבני הציונות הדתית יוצאים בקריאה למניעת ההרס, בהגעה למקום ומחאה בלתי אלימה. גם זה – לא בפעם הראשונה.

כמו במקרים קודמים, יגיעו בני נוער רבים, ורוב מוחלט של הרבנים החותמים לא יגיע כלל. רוב בני הנוער אינם יודעים מה צפוי להם. בתמימותם, הם חושבים שהם מצטרפים למאבק שאותו מנהלים המבוגרים – אבל בפועל, הם נמצאים בעצמם ישירות בחזית המאבק. על פי הנסיון ממאורעות קודמים, הם הולכים לחטוף מכות קשות, התעללויות מזויעות, בעידוד מוחלט של כל מערכות השלטון. לאחר מכן יתנהלו כנגדם משפטים ממושכים שידרשו מהם מאמצים מרובים, הוצאות גדולות לעורכי דין, אולי גם הרשעות בכל מיני סעיפים של התקהלות אסורה, תקיפת שוטרים, ואולי בסוף גם קנסות ומאסרים ממושכים.

והיכן יהיו הרבנים הרבים החתומים על הקריאה לבוא? יש שיגנו את ההתנהגות "האלימה" של בני הנוער, ויש שפשוט לא יהיה להם זמן להתייחס לזה. באמת לא יהיה להם זמן. מי שיהיה לו זמן פנוי וירצה לעסוק בנושא, יהיה עסוק בעזרה הנדרשת למשפחות. אחר כך גם יהיו רבנים שיתלוננו מדוע בני הנוער (שעם הזמן הופכים בעצמם למבוגרים) אינם מזדהים עם הרבנים ואינם רואים בהם כתובת משמעותית עבורם.

ואני לא מדבר על בני נוער שכבר מזמן הרבנים אינם כתובת בשבילם, כאשר את הגבעה שהם השקיעו בה וטפחו אותה, הרסו באלימות ובאכזריות כוחות השלטון, לא פעם ולא פעמיים, ולא נשמעה כל מחאה רבנית, פרט לגינויים שנאמרו כלפיהם. ועינויים כבר הזכרנו? יש כאלה שמעדיפים לא לשמוע על זה. לא היה ולא נברא. ואם היה, אולי לא נורא. זה לא ערבי ששורף עיר או יישוב יהודי. בעיניהם זה הרבה יותר גרוע. קוראים לזה "תג מחיר". ומה זה כבר משנה מי עשה את זה ואם עשה את זה?

 

מניעת הפינוי

האם ההגעה של המוני אנשים תמנע את הפינוי? מאחר שמטרת ההגעה אינה למנוע את הפינוי, אלא רק למחות באופן פסיבי, כפי שמובהר בקריאת הרבנים, הרי שאין כל קשר בין ההגעה לבין מניעת הפינוי. השאלה היותר אמיתית שצריכה להישאל היא, האם לרבנים יש רצון למנוע את הפינוי? בוודאי שברמה העקרונית הם אינם רוצים שהפינוי יתרחש, אולם הקריאה שלהם באה בעיקר לעודד ולחזק את המשפחות הגרות שם, שירגישו שהציבור איתם. אין הם רוצים לקרוא לעבירה על "החוק" ח"ו… הרבנים קוראים לממשלה לחקוק את החוק שמנסח העצומה סבור, שהוא זה שיציל אותם. ואם החוק לא יעבור? ואם החוק יעבור ובג"ץ יבטל אותו?

האם צורת המאבק היחידה היא רק בהגעה למקום? האם במקומות אחרים אין אפשרות להיאבק? אם באמת אי אפשר לעבור לסדר היום על המתרחש, האם מוסדות החינוך הדתיים לאומים ימשיכו לפעול כרגיל כאילו לא קרה שום דבר? האם שביתות ציבוריות יכולות להתרחש רק על רקע מאבקים כספיים על גובה השכר? או שמא כאשר הדבר אינו נוגע לשובתים עצמם, הם אינם רוצים ליטול חלק בזה? או שמא יש מי שלא באמת רוצה לזעזע את המערכת?

 

פרס לרשעים

הפצעים הפתוחים מגירוש גוש קטיף עוד שתתו דם. וכוחות הרשע בשטף קצף ביצעו פוגרום נפשע בעמונה. אני בעצמי לא הלכתי. כבר מאז אוסלו אין לי אמון בהנהגה, ולכן גם לא הלכתי לכפר מימון. היה הרבה יותר חשוב לי לסיים אז את הרבנות. ובאותו יום גם נתתי שיעור פרטי בגמרא לבן של קצין מהמשטרה שפנה אלי (וכמעט אמרתי לו – יש לי מחיר מיוחד לקציני משטרה…). האבא חזר אלי מן המערכה, מזועזע מהתנהגות חבריו. כינויי הגנאי שהוא נקט לגביהם, היו כינויים שרבני הציונות הדתית הקוראים לבוא לאירועים אלו, היו מגנים בתוקף. משום מה, לא נראה אותם מתנדבים לגנות את הדורסנות כנגד הנוער שלהם, שבאו לשם על פי קריאתם. יש שאפילו יתאמצו לשבח את הרשעים הללו, וידגישו את הצד החיובי שבמעשיהם. יזמינו אותם לישיבתם ליום העצמאות. יעניקו להם כבוד רב. נראה, כי את הצד החיובי שבמעשי הנוער שלהם, פעמים רבות קשה להם לראות.

אני לא יודע איך יש כאלו שלא רואים את זה, אבל אני חושב שצריך לומר את האמת, כי הרבנים שיכולים למחות והם בוחרים לשתוק אל מול ההתעללויות בבני הנוער – וחמור מזה, אלו שמנסים להשתיק את האחרים שאינם שותקים – הם בעצם שותפים מלאים להתעללויות הללו, והאחריות רובצת על כתפיהם. אם אדם שביצע פוגרום בחוות גלעד או במקום אחר יכול להתמנות לתפקיד בכיר בלי שתהיה לכך התנגדות ציונית דתית, רק משום שפעולותיו כוונו נגד יהודים, הרי שהציונות הדתית נמצאת בשפל המדרגה. שתיקת הרבנים אחרי פוגרום עמונה מספר אחד, הובילה למציאות שהרס והתעללויות בגבעות יהודה ושומרון ייהפכו למציאות שבשגרה. האם נמשיך לתת פרס לרשעים, או שמא נתעורר למנוע את פוגרום עמונה מספר 2, ואולי לעצור בזה את המגיפה?

 

עמונה, ארץ ישראל והר הבית

הסכנה שלפנינו כיום היא לא רק בעמונה. גם מקומות רבים אחרים עומדים בסכנה. אויבי ישראל רוצים לפגוע בנו באחיזתנו בארץ ישראל. והמקום שבראש ובראשונה הם רוצים לפגוע בנו, כפי שהם עצמם מכריזים כל הזמן, הוא הר הבית. ובאמת, כבר בתורה אנו מוצאים את ההבטחה על כך שכאשר נעלה לרגל שלוש פעמים בשנה איש לא יחמוד את ארצנו. והדברים הללו נראים כיום על פי דרך הטבע כברורים ומוחשיים ביותר, כאשר העלייה להר הבית היא המחזקת את הקשר בינינו לבין ארץ ישראל.

אולם משום מה, דווקא בהר הבית, מתנהלת שנים רבות מדיניות אנטישמית, כאשר יהודים העולים למקום על פי ההלכה, מוקפים בשוטרים וערבים הצועקים עליהם ומדקדקים במעשיהם, כולל להסתכל על שפתותיהם, לראות שהם אינם עושים פעילות יהודית. ולמרבה הפלא, במקום להזדעק כנגד המצב, ישנם הקמים להזדעק דווקא כנגד העולים אל ההר (בין היתר גם באמצעות פרסומים של סילופים שמטרתם להוכיח את "האיסור" בעלייה אל ההר), ולהצטרף בזה לצד הנלחם בעם ישראל.

חשוב מאוד לטפל בכל הפצעים של האדם. אולם כאשר יש התקף לב ("והיו עיני ולבי שם כל הימים"), זה לא הזמן להפעיל את כל הכח בחבישת האצבע הפצועה. דווקא כאשר נטפל בלב, הגוף יוכל להתחזק, וממילא הפצעים יוכלו להתרפא בקלות הרבה יותר גדולה. וכך היה אומר הרב משה צבי נריה זצ"ל, שיהודה לעולם תשב – בזכות ירושלים לדור ודור.

 

הלל בן שלמה.