מכירת קרקע ראשונה ונחלת אבות

בס"ד

קרקע ראשונה ונחלת אבות

 

   נאמר בתורה "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה,כה), ולומדים מכאן חז"ל (בתורת כהנים, בתוספתא בערכין ה,ג וכן מובא ברש"י במקום), כי אדם אינו רשאי למכור מאחוזתו אלא מחמת עניות. כך אנו מוצאים אצל נבות היזרעאלי, אשר סירב למכור את נחלת אבותיו לאחאב (מלכים א כא,ג). בדומה לזה אנו מוצאים בגמרא (קידושין נט,א), כי אין זה סימן ברכה לאדם, למכור את הקרקע הראשונה שקנה. האם גם כיום יש להקפיד על דינים אלו?

 

מכירת שדה אחוזה שלא בשעת היובל

הפסוק הנזכר העוסק במכירת שדה האחוזה, נאמר בפרשייה העוסקת ביובל, ומסתבר כי האיסור הנידון מתייחס דווקא לשעת היובל. הקרקע שהאדם קיבל בארץ ע"י יהושע בן נון, צריכה לכתחילה להישאר בידיו, ובוודאי שלא למוכרה באופן שתישאר בידי הקונה לצמיתות – כפי שיש להניח שרצה אחאב. אולם בזמן שהיובל אינו נוהג, ובכלל, מאז גלה ישראל מעל אדמתו, יש מקום להבין כי כל השדות שלפנינו הם שדה מקנה, שאין כל מניעה למוכרם.

הרמב"ם (שמיטה ויובל יא,א) כותב "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות…"; ובהמשך דבריו (שם יא,ג) "לא ימכור אדם את ביתו או שדה אחוזתו אע"פ שהן חוזרין אחר זמן, אלא אם כן העני…". ניתן להבין מדבריו, כי הסיבה שאין לאדם למכור את ביתו או שדהו, היא למרות חזרתם של הבתים והשדות בשנת היובל, ואם כן, בשעה שהיובל אינו נוהג, עאכ"ו שאין לאדם למכור את ביתו או את שדהו. אולם נראה יותר להבין, כי כוונתו להדגיש את איסור המכירה באותה עת, למרות שהמכירה היא מכירה זמנית; וכך היא ההבנה המקובלת, שרק בזמן שהיובל נוהג אסור למכור את שדה האחוזה (ראה למשל באנצ"ת כרך ב ערך ארץ ישראל בציון 147; וכ"כ הרב שטיינמן בביאורו לויקרא שם "איילת השחר"; וראה באג"מ או"ח ח"ב סימן קיג, המביא את האפשרות שבכיבוש העכו"ם נתבטלה מעלת נחלת אבות).

יש לציין, כי אע"פ שברמב"ם מוזכרת מכירת "ביתו", הלשון שלפנינו בתוספתא היא שלא למכור את "בתו", וכנראה שלרמב"ם היתה גרסה "ביתו" (כפי שמעירים על כך המנחת ביכורים ועוד). בפסוק לא מוזכר בית אלא דווקא שדה (ועומד על הבדל זה הרב שטיינמן שם).

אמנם, יש מקום להבין כי גם אם אין הדבר אסור, הדבר אינו רצוי למכור נחלת אבות. כך עולה מדברי הרמב"ן בבראשית (כג,ח), המסביר את סירובו של נבות למכור את נחלתו, בכך שאין זה לכבוד למכור נחלת אבות – ואף עפרון החיתי עשוי היה להימנע מלמכור לאברהם את מערת המכפלה מסיבה זו. טעם זה, אינו נוגע לשעת היובל, והוא שייך בכל עת; ויש מהאחרונים הכותבים לדינא, שאין הדבר טוב למכור נחלת אבות (בן איש חי פרשת פנחס שנה ב; כף החיים יו"ד קטז אות קפח – ומביאם בילקוט יוסף שובע שמחות). אמנם, יש מי שמסביר את סירובו של נבות למכור את הקרקע, בכך שסבר שיש להקפיד שלא למכור את הקרקע שחולקה בזמן יהושע (אברבנאל למלכים שם). מכל מקום, אין הכרח לומר כי נבות נהג כהלכה, ויש המותחים ביקורת על סירובו למכור את הקרקע (ראה שם ברלב"ג מ"א פכ"ב תועלת ל"ה).

בכמה מקומות בדברי חז"ל אנו למדים, כי לאדם יש חיבה יתרה לשדה אבותיו, ואף כאשר היא אינה בידו, סביר להניח שהוא יעשה מאמצים על מנת שהיא תחזור לרשותו (ראה לדוגמא במשנה דמאי ו,ב ובגמרא בבא מציעא קא,א). לדברי הגמרא בב"מ, לא מדובר בשדה אבותיו "אברהם יצחק ויעקב", אלא בשדה אבותיו ממש. מסתבר, כי כשם שאין האדם רשאי למכור את שדה אחוזתו, גם אין הדבר ראוי שהוא יתנה במתנה. ייתכן שיש פגיעה בכבוד אבותיו בזלזול בנחלתם.

 

מכירת קרקע ראשונה

הטעם המובא בגמרא שלא למכור את הקרקע הראשונה, הוא משום "דלא מסמנא מילתא", דהיינו, שאין בזה סימן ברכה. לפי המתואר שם, את הקרקע שקנה, רבי אבא מוכן היה לתת לרב גידל במתנה, אך הוא לא היה מוכן למוכרו לו, מהסיבה הנזכרת. לכאורה, דין זה אינו דומה לדין האמור לגבי מכירת נחלת אבות, שהרי שם כאמור, האדם יעשה מאמצים רבים על מנת שהנחלה לא תצא מרשותו. נראה, כי לגבי קרקע שהאדם עצמו קנה, אין כל מניעה בויתור על קניינו, ואדרבה, אדם צריך להימנע מלהקפיד על רכושו במקום שאין צורך בדבר. מדוע אם כן עליו להקפיד מלהימנע למכור קרקע זו?

יש מקום לומר, כי במכירת הקרקע הראשונה, האדם מעיד על עצמו כי הוא מוותר על השקעתו הראשונית, והרי זה כאילו הוא עומד בשעת דוחק ומוכר מאחוזתו. אולם כאשר הוא מוותר על כך לחלוטין, ואינו דורש תמורה כספית לדבר, אין כל מקום לומר שהוא נמצא בשעת דוחק (ומעין זה כתב בשו"ת עטרת פז המצוין להלן).

מדברי ראשונים רבים בביאור הגמרא בקידושין שם (ראה ברש"י, רי"ף, רא"ש ומאירי) עולה, כי דין זה אינו מתייחד דווקא לקרקע, אלא לכל מקח או נכס ראשון שאדם קונה. מדוע?

ייתכן שיש להשוות דין זה (כפי שמציין הרש"ש בקידושין שם), למקרה אחר עליו נאמר בגמרא "דלא מסמנא מילתא" – לגבי כיס וארנק, שמסיבה זו אנשים לא משאילים אותם לאחרים (בבא מציעא כז,ב). התוספות בב"מ כותבים, כי אין בזה משום ניחוש, מכיוון שיש טעם בדבר. האחרונים תמהים על תירוץ התוספות, מכיוון שאין טעם גלוי לכך שלא משאילים כיס או ארנק (ראה רש"ש ומהר"ץ חיות). ייתכן, כי מכיוון שהארנק הוא חפץ אישי ביותר, שהאדם המצוי זקוק לו בכל עת, הרי שאדם המוכן לתיתו לאחרים, מעיד על כך שהוא אינו רואה בעצמו שתהיה ברכה במצוי בכיסו.

הרש"ש מסביר, כי יש לחלק בין סימן לבין ניחוש, שאדרבה, דווקא בעניין בית נאמר, כי "בית, תינוק ואשה – אע"פ שאין נחש, יש סימן" (חולין צה,ב). למרות שלפי הרמב"ם (ע"ז יא,ה) הדברים נאמרים רק לאחר מעשה, שיאמר שראה ברכה במעשה ידיו, הרי שלפי רוב הראשונים, אף לכתחילה הוא יכול לעשות מעשים לפי זה (ראה ביו"ד קעט,ב-ד ובביאור הגר"א שם); וכך המנהג המקובל לעשות סימנים לברכה בר"ה, ע"פ הגמרא בכריתות ו,א ובהוריות יב,א, שסימנא מילתא היא (ובאו"ח סימן תקפג). נראה, כי יש מקום לתת חשיבות רבה לקרקע של האדם, שכן מי שאין לו קרקע אינו נקרא אדם (יבמות סג,א) ופטור מלעלות לרגל (פסחים ח,ב).

הדין שיש להימנע ממכירת קרקע ראשונה, מובא בדברי אחרונים (בן איש חי וכף החיים שם, ג"כ בילקו"י שם); אם כי יש שהגבילו דין זה, וסברו שאין צורך לחשוש לו כ"כ (ראה בשו"ת שבט הלוי חלק ג סימן קה; ובשו"ת עטרת פז, חושן משפט סימן ה).

 

מדוע יש שלא חששו למכירת קרקע ראשונה?

השבט הלוי סובר, כי יש מקום לדמות דין זה, לדברים הכתובים בצוואת רבי יהודה החסיד, כמו לא לבנות בית מאבנים – דבר המוסבר בתשובת החת"ס (יו"ד קלח) כמתייחס דווקא לבונה משכן קבע בחו"ל. מכאן, שאם המכירה נעשית לצורך בית בא"י, אין לחשוש לזה, שהרי אפילו אמירה לנכרי, התירו משום מצוות יישוב א"י.

אמנם, יש מקום לחלק בניגוד לדבריו, שהחת"ס במפורש כותב בעניין זה, שאין צורך לחשוש לדברים שאינם כתובים בתלמוד – ואילו הנידונים שלפנינו מפורשים. כמו כן, לא כל מכירה נעשית לשם מצוות יישוב א"י, וע"כ אין אפשרות לומר זאת בכל מקרה.

בשו"ת עטרת פז מביא כמה אפשרויות הסבר: או שהאיסור הוא דווקא כשמוכר לצורך מחייתו, שאז זה סימן לדחקות; או שמא האיסור נאמר כאשר המדובר בדבר בו נעשה שימוש לצורך פרנסתו, כקרקע לזריעה – ולא בבית בו משתמשים (אך הוא עצמו מעיר שמדברי הראשונים לא משמע כן) – ומכל מקום, על דברים מעין אלו נאמר, כי "כל דלא קפיד לא קפדינן בהדיה". לדבריו, לרבי אבא היתה סיבה בגללה הוא הקפיד, שאינה ידועה לנו.

המימרא שלא להקפיד, מקורה בפסחים (קי,ב) לגבי זוגות, שיש בהם סכנת כשפים: "כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה, ומיהו למיחש מיבעי". גם שם מוזכר הצורך בחשש, אך לגבי דברים שנאמר שאין בהם סימן ברכה, אין הוכחה שאומרים כן, ואדרבה, יש מקומות שאוסרים מן הדין, כבעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים (פסחים נ,ב; ראה ביה"ל סימן רנא ד"ה העושה).

אמנם, במקרים המוזכרים לעיל, אין האיסור של המכירה איסור גמור, ויש מקום להבין כי בעיקר מדובר בעצה טובה. כמובן, שבשום אופן אין לזלזל בעצות חז"ל, אך אם הדבר עומד כנגד שיקולים אחרים, כגון מניעת מחלוקת של שותפים וכדומה, יש מקום לקיום המכירה.