האם אדם מחויב לציית לכל פסיקה של רבו

בס"ד

האם אדם מחויב לציית לכל פסיקה של רבו?

סנהדרין דף קי עמוד א: אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצתם על ה'. אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר לא עלינו תלנתיכם כי על ה'. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה.

רש"י: חולק על רבו – חולק על ישיבתו. אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' – מעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקים כלפי שכינה. מריבה – תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים. מתרעם – אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית. מהרהר – מחפה עליו דברים.

באר שבע: דבריו סתומים וחתומים שלא פירש היאך חולק על ישיבתו. וכבר היה אפשר לפרש שרצה לומר אף על פי שאין עיקר מחלוקת שלו על רבו גופיה רק על ישיבתו כלומר תלמידיו, כעין מחלוקת קרח ועדתו, דמייתי ראיה מיניה שלא היו חולקים על נשיאותו של משה גופיה שנתמנה מלך, רק על הכהונה של אהרן ועל נשיאותו של אליצפן בן עזיאל. אמנם יותר נכון בעיני לפרש דברי רש"י, שרצה לומר כדפירש הרמב"ם… אבל אין לפרש דברי רש"י שרצה לומר שחולק על רבו באיזה פסק או הוראה כי כבר פסק מהרא"י בפסקיו סימן רל"ח שמותר לתלמיד לחלוק על רבו… ולכאורה היה נ"ל הא דתניא לא סותר את דבריו וכו', אין רצונו לומר שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה, אלא הכי פירושו שלא יחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה בלשון סתירה, כגון לא כי וכיוצא בזה, אלא צריך לחלוק לו כבוד בדבורו, כדאיתא בסנהדרין… אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי, דתניא (קידושין לב, א) הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה וכו', אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כך הוא: ועדיין לבי מהסס. ולולא פיו הקדוש של רש"י וכל הנגררים אחריו… הייתי מפרש הברייתא הנזכרת דקתני ולא סותר את דבריו, לא איירי בדבר הלכה כלל ועיקר, אלא מיירי דוקא במילי דעלמא. וראיה מוכרחת לדברי מהא דאיתא בפרק קמא דקידושין מאי דכתיב כי ידברו את אויבים בשער, אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה וכו'. והא ודאי הא דקאמר "אפילו" רצה לומר אף על גב שהבן חייב לחלוק כבוד לאביו שלא יסתור את דבריו, ודכוותיה התלמיד לרבו, אפילו הכי לדבר הלכה נעשו אויבים זה לזה, משום שאין צריך לחלוק כבוד שלא יסתור את דבריו בדבר הלכה. וטעמא רבה איכא במילתא כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל נ"ה סימן ט') שהבאתי לעיל, כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם.

מאירי: אף על פי שהמחלקת בכללו דבר שנוא ומשוקץ ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח מ"מ כשהוא חולק עם רבו או עם מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם הוא שנוא ביותר והוא שאמרו כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש וכל החולק על רבו כאלו חלק על השכינה…

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ב: איזהו חולק על רבו? זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואף על פי שרבו במדינה אחרת…

כסף משנה:  ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ"ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו'.

ש"ך יורה דעה סימן רמב: אבל מדברי הב"ח אינו נראה כן שכתב דר"ל דכיון שהוא קובע לו מדרש הרי הוא חולק על שררתו של רבו ותדע שהרי אפי' לבדוק סכין של שחיטה שאינו שום הוראה כלל אסור משום כבוד של רבו…

תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רלח: אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב. נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג. באמוראים רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו כדאיתא במרדכי פ' כיצד הרגל. בגאונים אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק.

רמ"א יו"ד סימן רמב סעיף ג: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו.

ש"ך: אבל כו'. ומדברי מהרי"ק שורש ק"ע לא נראה כן שכ' שם להוכיח אפילו היה תלמידו אם אח"כ נתחכם יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו אפילו להלכה ממה שחלק ריש לקיש על רבי יוחנן ודוחק לומר דקים ליה דר"ל לא היה חולק אלא מסברא ולענין מה שהביא מהרא"י שם ראיה שכך היה דרכה של התורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י"ל דהיינו בנטילת רשות או שמת וכדלקמן ס"ד וצ"ע.

שולחן ערוך סימן רמב סעיפים ז-ח: לא מקרי הוראה אלא בשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו. לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר.

שו"ת רדב"ז חלק א סימן תצה: ואצ"ל שאם עמדו למנין שלא ימנה כנגד רבו עם החולקים עליו. ובכלל זה שלא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק. ולא יאמר לו כך נ"ל ובכלל זה לא יאמר לאחרים רבי מתיר ואני אוסר וכן להפך וכן כל כיוצא בדברים אלו. אבל לכתוב לעצמו ראיותיו אפילו שהם כנגד רבו מותר אבל לכתוב פסק או הוראה לאחרים כנגד רבו בחייו אסור וכן מותר לחלוק עליו אחר מותו ולפסוק ולהורות כפי ראיותיו ולעשות עליהם מעשה אעפ"י שהם כנגד רבו ולקבוע מדרש ולדרוש ברבים סברתו סתם אבל לא יאמר רבי היה אומר כך ואני אומר כך שזה מלבד שהוא חולק על רבו מבזה את רבו ברבים. אבל לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו ודברי עצמו וראיותיו אפילו שהם סותרים דברי רבו דבר זה מותר וכן עשו כל הראשונים ואין בזה בזיון כלל כי הבא אחריהם יבחר לו הדרך הישר והטוב ועל הכל יהיו דבריו לשם שמים.

פסקי מהרי"ק סימן שו: על דבר הרבנים הרוצים להשתרר על התלמידים יותר מן הראוי, עד כי יעלה על דעתם לומר, שמי שלמד לפני רב אחד בינקותו יהיה לעולם כפוף תחתיו שלא לחלוק עליו בשום דבר, ולא עוד אלא אפי' נתחכם אח"כ התלמיד ונעשה שוה לו או גדול הימנו יאמרו דאזלינן בתר מעקרא דהוה ליה תלמיד, וגם אם יראה בעיני התלמיד שהרב הוא טועה או שהוא עושה שלא כהוגן, ומאיימי' הם עליו מפני שאמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכיוצא בדברים אלו. אף את"ל שיהיה התלמיד חייב להיות כפוף לרבו כל ימיו כאשר עלה על דעתם, היינו דוקא לענין לעמד מפניו כמלוא עיניו כדין תלמיד לרב או לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה, אבל במלי דשמיא, כגון שהוא רואה את רבו טועה בדבר הלכה או עושה דבר שלא כהוגן, הרי אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ה: הנלקט מהאמור בקצרה, והנלקט ע"ג נפה וכברה, הוא זה. (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו, רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו, וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו, דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא, מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף, משום דררא דממונא, שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור, וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר ומותבינן תיובתא…