מה עושים כשיש רק כזית ממצה שמורה?

בס"ד

אם יש רק כזית מצה שמורה

במקרה שיש לו בליל הסדר כמות קטנה של מצה שמורה, ועוד כמות גדולה של מצה שאינה שמורה: בתחילת הסעודה עליו לאכול מצה, כמו כן, עליו לאכול מצה בכריכה עם המרור, וכמו כן עליו לאכול מצה לאפיקומן. באיזה שלב יאכל את המצה השמורה?

 

מצה שמורה – דווקא בסוף?

בברייתא בגמרא (מ,א) נאמר: "בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", ומבארת הגמרא, כי בבצקות של הנכרים לא נעשה שימור (והשימור צריך להיעשות לשם מצת מצוה, דבר שאינו יכול להיעשות על ידי הגויים). משמע מכאן, כי המצה השמורה צריכה להיאכל בסוף סעודתו. כך מבאר שם רש"י, כי מצות אכילת המצה היא דווקא באחרונה עם הפסח "על מצות ומרורים יאכלוהו", והפסח נאכל על השובע, ולא בתחילת סעודתו.

על פי הדברים הללו כותב הרי"ף (כז,א), כי אם יש לו רק כזית אחד ממצה שמורה, יאכל בתחילה ממצה שאינה שמורה, ולאחר מכן יברך על כזית ממצה שמורה על אכילת מצה, ולאחר מכן יאכל את המצה והמרור בכורך. כדברי הרי"ף הללו מופיע בספר הלכות גדולות (סימן יא הלכות פסח) ומביאו גם הרי"ץ גיאת (הלכות פסחים עמוד שלא).

הרא"ש תמה על דברי הרי"ף הללו משתי סיבות: א. כיצד ניתן לאכול את הכריכה ממצה שאינה שמורה, כאשר הכריכה בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש (שהרי המרור כיום אינו אלא מדרבנן), ומצה זו שאינה שמורה תבטל את טעם המצה השמורה. ב. מצות אכילת המצה באחרונה, נאמרה בזמן שאכלו את המצה עם הפסח, ובאופן זה יש להעמיד את הברייתא הנזכרת, אבל כיום שמצות אכילת המצה אינה תלויה בפסח, יש להקדים לאוכלה על מנת שהיא תיאכל לתיאבון. מסיבה זו לדעתו יש לאכול את המצה השמורה בתחילת סעודתו.

 

אכילת כורך ממצה שמורה?

נראה להשיב על קושייתו הראשונה של הרא"ש, כי מצות אכילת המצה היא דווקא במצה שמורה, ואילו האיסור לבטל את טעם המצה לא נאמר על המצה השמורה (אלא שמאחר שהחובה היא לאכול מצה שמורה, ממילא הטעם הנשאר בדרך כלל הוא של המצה השמורה). מאחר שחכמים תקנו שנאכל מצה ומרור בכריכה זכר למקדש כהלל, ובכל אופן יישאר בפיו טעם המצה מהכריכה, הרי שבאופן זה מתקיים גם הדין שאין מפטירין אחר המצה אפיקומן (שיש להעיר לגביו, שאף על פי שהרי"ף אכן פוסק כמותו, הוא אינו מוסכם בגמרא, והוא תלוי במחלוקת בין שתי לשונות בגמרא).

באופן אחר אנו מוצאים בדברי הר"ן, שמביא אפשרות לפרש בדברי הרי"ף, שמה שכתב שהיה לו כזית מצה בלבד, הכוונה היא כזית כדי סעודתו, אולם היתה לו גם כזית בשביל אכילת הכורך; וגם כזית זה נאכל ממצה שמורה. אפשרות אחרת הנזכרת בדברי מפרשים היא, כי באמת ישנה טעות בדברי הרי"ף הנדפסים לפנינו, ואין לגרוס את הכריכה (וכפי שאנו מוצאים שהרמב"ם ההולך בעקבות הרי"ף כדלהלן, אינו מזכיר את הכריכה כלל).

בנוגע לקושייתו השניה של הרא"ש נראה להבין בדעת הרי"ף, כי אין לחלק בין זמן הבית לימינו בנוגע לאכילת המצה, והאכילה בימינו צריכה להיות באותו אופן בו צריכה להיות האכילה בזמן המקדש (ובאמת אין כל ראייה מהברייתות השנויות בסתם, שהן נאמרו דווקא לגבי זמן הבית ולא בימינו). וכך כותב בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קכב), כי דעת הרי"ף – והרמב"ם ההולך בשיטתו כדלהלן – מתבססת על ההנחה שיש דין בעצם אכילת המצה, שהיא צריכה להיאכל על השובע כמו הפסח, כדי שהטעם יישאר בפיו. אבל לדעת הרא"ש, אכילת המצה בסוף הסעודה היא רק זכר לפסח, אך אין זה דין בעצם אכילת המצה.

באופן אחר כותב הט"ז (תפב,א), כי ניתן ליישב את הברייתא אף לפי שיטת הרא"ש, גם אם נאמר שהיא לא נאמרה רק על זמן הבית: ברייתא זו עוסקת בבצקות של נכרים, שאינן נחשבות למצה שיוצאים בה ידי חובה, מאחר שאינן שמורות לשם המצוה כלל (אלא רק מהאפייה). אולם המצה השמורה הנזכרת בדברי הרי"ף, היא מצה השמורה משעת הקצירה (שכך הוא מפרש את המושג "מצה שמורה"). מאחר שבסוף סעודתו הוא יאכל מצה השמורה משעת הלישה, שהיא נחשבת למצה שמורה (על פי הרא"ש ורוב הפוסקים), הרי שעדיף שבתחילה יאכל את המצה השמורה משעת הקצירה, ועליה יברך בתחילה, שהיא היותר משובחת למצוה, ואילו את הכריכה והאפיקומן יאכל משאר המצות, שמשומרות משעת הלישה בלבד (ומביא דבריו הביאור הלכה, המציין שכך הסכימו גם החיי אדם והגר"ז והפרי מגדים).

 

הכרעת הפוסקים

הרמב"ם בהלכותיו (חמץ ומצה ח,יג) כותב כדברי הרי"ף, שאוכל את המצה השמורה באחרונה, אך הוא אינו מזכיר את הכריכה כלל. ייתכן שלדעתו הוא עושה אותה קודם לכן במצה שאינה שמורה, וייתכן, שמאחר שאין לו מצה שמורה כלל, לא חייבו אותו לעשות את התקנה שהיא זכר למקדש, שהיא שייכת דווקא במצוה הנוהגת בלילה זה, במצה השמורה (וכך כותב הר"ן בשם הרז"ה, שהכריכה היא רק זכר למקדש, ועושים אותה רק במקום שאפשר; ומביא דבריו בבית יוסף). כמובן, שלפי דברי הרמב"ם אין מקום לקושייתו של הרא"ש על דברי הרי"ף בנוגע לכריכה, וכפי שנתבאר.

גם השו"ע פוסק כדברי הרמב"ם לאכול את המצה השמורה באחרונה; והגר"א בביאורו מסבירו על פי דברי הר"ן בשם הרז"ה הנ"ל. אמנם, בשער הציון כותב בשם כמה אחרונים, שעליו לעשות כריכה ממצה שאינה משומרת (וכן עולה מדברי ערוך השולחן), ונשאר בזה בצריך עיון לדינא. נראה, כי הבנת אחרונים אלו היא, שאין כל הפסד בעשיית הזכר למקדש ממצה שאינה משומרת; אולם יש מקום לומר, כי הבנה זו אינה מוכרחת.

 

לסיכום:

במקרה שיש לו כזית אחת בלבד של מצה שמורה, נחלקו הראשונים: דעת הרא"ש, כי עליו לאכול כזית זו בתחילת הסעודה, ואילו הרי"ף והרמב"ם והשו"ע פוסקים, כי עליו לאוכלה בסוף סעודתו. בנוגע לכריכה, יש הסוברים שאין לו לכרוך כלל במציאות זו (גר"א), ויש הסוברים שעליו לכרוך במצה שאינה שמורה (ערוך השולחן). יש הכותבים לגבי מקרה שיש לו מצה שמורה משעת קצירה ושאר המצות משעת לישה, שבמקרה זה יברך בתחילה על השמורה משעת קצירה (באור הלכה).