כפיית רווקים להתחתן

בס"ד

כפיית רווקים להתחתן

בבא בתרא דף מח עמוד ב: ואמר אמימר: תליוה וקדיש – קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה.

רמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה א: אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת…

טור אבן העזר הלכות קידושין סימן מב: ורי"ף כתב שאין קידושיו קידושין וכ"כ בעל העיטור.

בית יוסף אבן העזר סימן מב: וסמ"ג כתב… אבל האיש שאנסוהו שיקדש בעל כרחו הרי זו מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאיתא פרק חזקת (מח:) והגאונים תופסין עיקר דברי מר בר רב אשי עכ"ל ובהגהות מיימון פ"ד (אות א) תמה עליו דהא בגמרא משמע דאיירי כגון שדחק אשה ואנסה לקבל קידושין…

שולחן ערוך אבן העזר סימן מב סעיף א: אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, וי"א שאינה מקודשת, הילכך הוה ליה ספק.

 רא"ש מסכת יבמות פרק ו סימנים טו-טז: ורב אלפס ז"ל כתב והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה ומסתבר הכי דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת והוה ליה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה. וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה וכן משמע מהא דאמרי ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב איתתא ואוליד בני ואמר להו אי זכאי הוה לי מקמייתא וקאמר הש"ס דדחויי קא מדחי להו אלא מה שלא נשא משום דאיעקר משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה וכופין אותו.

ים של שלמה יבמות שם: והנה מ"ש שכופין אותו בשוטים, כבר כתבנו בסי' ל"ב דאין כופין בשוטים, כדי שלא יהא גט מעושה, אבל ברווק היה נכון ונכון, בפרט במדינות הללו, ברווק שאינן בני דברי תורה, וגם חשודין בד"א, שראוי לכופן אלא משרבו הנדוניות בסיבת קושי הגליות והמחיה, יכול לומר, לא מסתייע לי שאמצא זיווג שתספק לי בנדוניא, ועל כן לא נהגו לכוף אפי' בדברים כדי שישא אשה, אם יש לו אמתלא, אבל מצוה על (אחרים) [החכם] שיוכיחנו על ככה.

שו"ת הריב"ש סימן טו: אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמ' אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים, ומן הדין היה לב"ד לכוף אותו או להוציאה או לקחת עליה אשה בת בנים. ואפי' אם יש לו כמה זכרים עדיין לא קיים מצות פריה ורביה אם אין לו זכר ונקבה כדברי ב"ה… ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם היו צריכין לכפות את כלם ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא…

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ג:  ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה… הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה… ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים.

ביאור הגר"א אבן העזר סימן א: לא נהגו כו'. כ' במרדכי פ' הבע"י משום דהלכה כרב שם דאמר אין מעשין כו' ועוד דרב ושמואל ל"פ אלא בא"י כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד א' ללמדך כו' וספ"ג דב"ב [ד"ס ע"ב] ומיום שפשטה מלכות כו' דין הוא כו' ואההיא סמכינן שאין כופין כו' אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקימ"ל כשמואל כמש"ל סי' קנ"ד וכן מההיא דפ' הבע"י כבר דחאה הרא"ש שם וכן ההיא דספ"ג דב"ב כבר כתבו תוס' שם תימא הא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן כו' ועיין בע"י שם הגמ' והתוס' וכ"ז ג"כ בגזירת המלכות דוקא.

שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קנט: ונלפענ"ד דלא קשיא מדברי הרמ"א לדברינו דלעיקר דינא גם הרמ"א מודה דכופין על מצוה זו כמו על שאר מצות עשה, דהד"מ הביא משו"ת הריב"ש סי' ט"ו טעם דלא נוהגין לכוף ולדקדק בעניני זווגים משום דאם הינו כופין היו מתרבים קטטות ומריבות בישראל… נראה נמי מדבריו ז"ל דמעיקר דינא לד"ה כופין וליכא בזה שום פלוגתא אלא להכי אין כופין משום שיש לו אמתלא נמצא לפי דבריו נמי אם אמר יאמר אי אפשי לקיים המצוה ורוצה לבטל המצוה בלי שום אמתלא כופין אותו לקיים…

שו"ת מהרי"ט חלק א סימן קלא: וגם כן נשבע שמעון לתת לו את בתו לאשה… וכיון שכן הואיל והחתן מחויב לישא וב"ד כופין אותו על כך ואם הלה מונע מלתת בתו כייפי' ליה ונסיב אחריתי ואז לא יוכל אבי הכלה לקיים תנאו ולקיים שבועתו ונמצא שעבר על השבועה ונתחייב בחוב של המאתים זהובים…

ספר אור זרוע חלק א – הלכות יבום וקידושין סימן תרנג: דוקא לכופו לגרש מצוה דכל זמן שנשוי זאת לא ישא אחרת אבל אדם פנוי אם לא ישא בשנה זאת ישא בשנה אחר' ולא יבטל מפו"ר הלכך אין כופין אותו לישא. שא"ת כופין אותו לישא עד שאנו כופין אותו [לגרש] נכפהו לישא אחרת דהא קיי"ל כרבא דאמר נושא אדם כמה נשים ובלבד שיוכל לעמוד בסיפוקייהו מיהו נ"ל האמת שמצוה עלינו לכופו לישא… וכל היכא דקתני גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציא היינו פי' דכופין אותו להוציא או כופין אותו לישא אחרת וכן פי' מורי (אמ' רש"י) במתני'.

שו"ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יד: ולכן נתוועדנו עם אסיפת חכמי ומנהיגי וטובי עה"ק, רוב בנין ורוב מנין, וחדשנו ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד עלינו בהסכמה שלא יורשה שום בחור רווק מבן עשרים שנה ומעלה לדור פעה"ק ירושלים ת"ו בלא אשה, וזמן קצוב ניתן לרווקים היושבים בעה"ק מהיום ה' אייר עד ר"ח אלול לישא אשה, ואז יוכל להמשיך לדור פעה"ק כרצונו, ואם לא מצא מנוח לישא אשה, מחוייב הוא לצאת מעה"ק. ורשות נתונה לפקידי ירושלים לכל העובר על דברינו לגרשו מן העיר ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם עד מקום שידם מגעת… והסכמנו פה אחד במותב תלתא כחדא בביטול ההסכמה הנ"ל. כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים, לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם…