כניסת המשמשת והפולטת להר הבית

בס"ד

האם המשמשת עם בעלה אסורה בהר הבית?

   נאמר בתורה: "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע – ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו,יח). מדברים אלו ניתן להבין לכאורה, כי טומאת האשה המשמשת עם בעלה שווה לטומאת האיש המשמש עמה. האם השוואה זו נכונה לכל דבר ועניין, או שמא יש מקום לחלק בין הדברים? והיינו: האם ניתן לומר, כי כשם שהאיש נאסר בכניסה להר הבית, כך גם האשה נאסרת – או שמא יש מקום לחלק בין הטומאות?

 

לימוד מהקשר הפסוקים

הפרשייה הראשונה בפרק טו בספר ויקרא עוסקת בטומאת הזיבה של האיש. פרשייה זו היא פרשייה סתומה, ולאחריה מופיעה פרשייה קצרה המסתיימת כפרשייה פתוחה, ובה נמצאים שלושה פסוקים, כאשר הפסוק בו פתחנו הוא הפסוק השלישי והאחרון של הפרשייה. הפסוק הראשון בפרשייה זו עוסק בטומאת האיש ממנו יוצאת שכבת הזרע: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע – ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב". אם כן, הפסוק השלישי העוסק בטומאת האיש והאשה וכותב עליהם דין זה בלשון רבים "ורחצו… וטמאו…", בא לחדש לנו בעיקר את טומאת האשה ששכב אותה האיש, שלא למדנו לגביה עד כה שהיא נטמאת (והפרשיות הבאות בהמשך הפרק אכן עוסקות בטומאות של האשה – נידה וזיבה).

אולם השוואת דינה של האשה לדינו של האיש האמורה כאן לעניין הטומאה והטהרה, אינה בהכרח לכל עניין – שהרי ישנו גם את הפסוק השני בפרשייה זו, המתייחס לטומאת בגד או עור שיהיה עליו שכבת זרע, שגם הוא צריך טהרה וטומאתו היא עד הערב. בנוגע לטומאת הבגד שיש עליו שכבת זרע, הדעה המקובלת היא, שאין כל איסור בהכנסתו להר הבית (אלא רק לעזרה; וראה בספר "אל הר המור" חלק ב פרק ה). ממילא, אם נשווה את דין האשה המשמשת לדין המופיע בפסוק שקודם לדין האמור לגביה, הרי שאף היא תהיה מותרת בכניסה להר הבית. אם כן, אין ראיה מהקשר הפסוקים לאסור את כניסת המשמשת להר הבית.

 

המקור לשילוח בעל קרי  

בגמרא בפסחים (סז,א-סח,א) ישנם משני מקורות על איסור כניסת בעל קרי להר הבית: מקור אחד עוסק במצות שילוח הטמאים "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", כאשר מהמילה "כל זב" מתרבה בעל קרי (על כל פנים לשיטת רבי שמעון שם); ומקור שני מכפילות הפסוק האמור במי שראה מקרה לילה – "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה", שבעל קרי משתלח אל מחוץ לשתי מחנות.

בפסוקים אלו לא נזכרת האשה המשמשת עם בעלה. נכון הוא, שאף הנידה והזבה אסורות בהר הבית, כמפורש במשנה בכלים (א,ח), ויש מקום להבין, שהן נכללות במצות השילוח של "וכל זב". אולם גם אחרי שיש לנו פסוק ממנו דורשים חז"ל מצות שילוח לבעל קרי, אין לנו ראיה מפורשת ממנה ניתן ללמוד, כי אף המשמשת אם בעלה מחויבת בשילוח.

 

טבילת עזרא למשמשת

בגמרא בבבא קמא (פב,א) נזכרות תקנותיו של עזרא הסופר, ואחת מהן היא "תיקן טבילה לבעלי קריין". לכאורה ניתן היה לומר, על פי המבואר לעיל בדברינו, כי רק גברים נכללים בהגדרת "בעל קרי", ונשים אינן מחויבות בטבילה זו כלל. הגמרא שם מבארת, שבעל קרי מחויב בטבילה מדין התורה בשביל תרומה וקדשים, ואילו עזרא תקן שאף בשביל דברי תורה הוא מחויב לטבול. מאחר שנשים פטורות מתלמוד תורה, היה נראה לומר, כי תקנת עזרא לא נאמרה לגביהם (למרות שבוודאי לגבי תרומה וקדשים אף הן מחויבות בטבילה מדין התורה).

אולם במשנה בסוף פרק שלישי בברכות אנו רואים, כי גם נשים מתחייבות בטבילה זו: "זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראתה נדה – צריכין טבילה; ורבי יהודה פוטר". כלומר: למרות שישנה טומאה חמורה של נידה או זיבה, בכל אופן יש צורך בטבילה בגלל התשמיש או הפליטה של הזרע (לפי דעת תנא קמא). המשנה אינה מזכיר חלוקה בין החיוב המוטל על הנשים לבין החיוב המוטל על הגברים, ונראה להבין, שאין כל הבדל ביניהם בעניין זה, וגם חיוב הנשים נכלל בתקנה שנאמרה לגבי "בעלי קריים".

האם ניתן ללמוד מכאן, כי כאשר נזכרת טומאת "בעל קרי" בדברי חז"ל, הרי שאף המשמשת והפולטת בכלל זה, או שמא יש מקום לומר, כי בנוגע לתקנת עזרא ישנה סיבה מיוחדת בגללה אף הנשים נכללו בתקנה, למרות שבדרך כלל אין להגדירן "בעלות קרי"?

 

טומאת הפולטת – טומאת קרי?

טומאת הפולטת נזכרת במשנה בשבת (דף פו,א): "מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר – היו נכונים לשלושת ימים". המשנה אינה מזכירה מהי טומאה זו, ולולא המשנה בברכות העוסקת בטבילה הנוהגת מתקנת עזרא, לא היינו מעלים על הדעת שיש מקום להכליל את הפולטת בהגדרת "בעל קרי". אולם נראה, כי גם אחרי שהמשניות נמצאות לפנינו, אין ראיה להגדיר את הפולטת כבעלת קרי, שהרי ניתן לומר, שדינה שווה לדין בעל קרי רק במה שנזכר במפורש בדברי חז"ל, ולא במה שלא נזכר במפורש.

בדומה לזה מבואר בגמרא בנידה (מב,א), שאין ראייה ממתן תורה להגדרת טומאת הפולטת כ'רואה' ולא כ'נוגעת' (וכפי שיבואר להלן), משום ששם זהו חידוש, שהרי התורה החמירה בנשים אלו במעמד זה, ולא החמירה בזבים ובמצורעים, שטומאתם הרבה יותר חמורה (וראה בתוספי הרא"ש לנידה כב,א, שגם החומרה שנאמרה בבעל קרי שהוא משולח משתי מחנות, יכולה להתפרש כחידוש שאין ללמוד ממנו).

יש גם מקום לומר, כי הטעם של תקנת עזרא, שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (כנזכר בברכות כב,א, וכפי שמבאר בשו"ת התשב"ץ חלק א סימן קא), יכול להיות שייך גם בנוגע למשמשת (וכפי שמבאר התוספות יום טוב על המשנה שם), אך אין הוא שייך לגבי דיני שילוח המחנות והלכות טומאה אחרות.

 

פולטת ובעל קרי האם דינם שווה?

במשנה בנידה (דף מ,א) נאמר: "כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר – 'דם יהיה זובה בבשרה', אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ". הפסוק המובא במשנה זו מתייחס לטומאת הנידה. אם הפולטת היא בכלל "בעל קרי", נראה היה לומר, כי טומאתה תהיה רק ביציאת שכבת הזרע לחוץ, כפי שנאמר במשנה זו לגבי בעל קרי.

ואמנם, לפי דעת רבי שמעון המופיעה בברייתא בגמרא (שם מא,ב), אין להחמיר על הפולטת, ודיה כבועלה, אולם לפי הדעה הראשונה בברייתא המכונה בגמרא 'רבנן', לומדים מריבוי הפסוק "יהיה", שהיא כמו זבה, ומטמאה בפנים כבחוץ. כך גם עולה להלכה ממסקנת הגמרא, התולה מחלוקת זו בשאלה אם פולטת טמאה משום 'נוגעת' או 'רואה', והאמוראים מכריעים כי היא רואה, ועל כן היא טמאה גם בהיות הזרע בפנים.

אם כן, לפי דעת הרבים, ולפי העולה ממסקנת הגמרא, יש יותר מקום להשוות את הפולטת לנידה מאשר לבעל קרי – לפחות בעניין זה, וממילא יש ללמוד מכאן גם לעניינים אחרים, שלא בהכרח נדון את הפולטת כדין בעל הקרי (ואף על פי שהנידה לכל הדעות משולחת מהר הבית, הרי שאין ספק בדבר, שטומאתה הרבה יותר חמורה מטומאת הפולטת, שהרי הנידה מטמאה משכב ומושב ככתוב לגביה בתורה, מה שאין כן בפולטת, שלא נאמר לגביה דין זה, והיא אינה נזכרת במשנה בכלים פרק א המונה את אבות הטומאה, ובפשטות היא רק ראשון לטומאה, כמו שכותב הרמב"ם בפירושו שם).

בתוספתא למקוואות (ו,ד) נאמר בנוגע לטומאות שנזכרו במשנה שם (כמו המטיל מים חלוקים או עכורים, והמטיל מים לאחר שטבל), שהם נאמרו רק לגבי תרומה אבל לא לחולין (כלומר, לעניין אכילת חולין בטהרה). הדעה הראשונה במשנה סוברת, שטומאת הפולטת נאמרה גם לחולין, ואילו רבי יוסי ברבי יהודה סובר, שטומאה זו נאמרה רק לתרומה. כמובן, שבנוגע לטומאת בעל קרי אין ספק, שהיא נאמרה אף לחולין, ואם טומאת הפולטת היתה נכללת בטומאת בעל הקרי, לא היה מקום למחלוקת הנזכרת.

 

פולטת כ'רואה' – גם לעניין הר הבית?

לכאורה ניתן היה לומר, כי אם נגדיר את הפולטת כ'רואה', הרי שדינה יהיה כרואה קרי אף לעניין הכניסה להר הבית, ואסור יהיה לה להיכנס. אולם הגמרא (מב,א) המעלה את השאלה לאיזה עניין יש נפקא מינה אם היא כרואה או כנוגעת, ומשיבה שישנן שלושה נפקא מינות לשאלה זו (לסתור את ימי הנקיים, לטמא בשיעור משהו, לטמא בפנים כבחוץ), אינה מזכירה שיש לכך נפקא מינה לעניין שילוח המחנות.

בגמרא בפסחים (סז,א) מבואר, שהלימוד לגבי חומרת בעל הקרי בגללו יש לרבות אותו מהפסוק "וכל זב", הוא משום שהטומאה יוצאת עליו מגופו (בניגוד לטמאי מת ושרץ, שזוהי טומאה חיצונית). להבנת המנחת חינוך (מצוה קפ), לאור הגדרת הפולטת כרואה, הרי שגם טומאתה היא טומאה היוצאת מהגוף, וממילא יש לאסור את כניסתה להר הבית (וכן כותב בצפנת פענח סוטה ג,א). אולם בעל המנחת חינוך במצוה הבאה (קפא) חזר להסתפק בדבר, וכתב שדווקא נראה שהיא אינה משתלחת משתי מחנות, משום שהרי היא אינה אב הטומאה כמו שאר הטומאות הנזכרות בפסוק העוסק בשילוח, ורק לגבי בעל קרי יש לנו לימודים לרבות אותו, אך אין הכרח לרבות גם את הפולטת והמשמשת, ואם הגמרא היתה סוברת שגם הפולטת משתלחת משום שהיא רואה, היה עליה לציין זאת, בנוסף על שלושת הנפקא מינות האחרות הנזכרות (אמנם, במצוה תקסה המנחת חינוך שב ונקט כי דין הפולטת והמשמשת כדין בעל קרי, ואסורים בכניסה להר הבית. במקדש דוד טהרות סימן מח סוף אות ג מעלה אפשרות "יש לחקור", כי לפי המסקנה שהיא כרואה, יש מקום לאסור את כניסתה להר הבית; ונראה שדבר זה לא היה ברור בעיניו).

יש לציין, כי במקומות נוספים אנו מוצאים דיונים בנוגע לשאלה אם בעל קרי הוא כנוגע או כרואה (שם כב,א), או אם הפולטת היא כנוגעת או כרואה לעניין סתירת ימי הנקיים (שם לג,א-ב). אם אכן היתה תלות מוחלטת בין הנושאים, מסתבר, שלא היה צורך בסוגיות נפרדות לדון בכל אחד מהם.

 

שיטת התוספות: הפולטת מותרת בהר הבית

התוספות בנידה (כב,א ד"ה למימרא) מקשים על שיטת רב הונא הסובר שבעל קרי הוא כנוגע, מכך שבעל קרי משולח משתי מחנות. להבנתם, חומרה זו יכולה ללמד אותנו שהוא כרואה, כשם שהגמרא העלתה אפשרות זו לגבי פולטת, שהיא תהיה כרואה, משום שהתורה החמירה בה במעמד הר סיני (וכפי שנזכר לעיל). מדברים אלו משתמע, כי הפולטת אינה משולחת משתי מחנות, שהרי אם היא היתה משולחת משתי מחנות, הגמרא היתה יכולה להביא מכך ראיה, שדין הפולטת הוא כרואה ולא כנוגעת (ובאמת הגמרא דחתה את הראיה ממעמד הר סיני כמבואר לעיל, ולא הביאה ראיה אחרת לדברי האמוראים שהכריעו כן; וכן כותבים בספר "אל הר המור" בהערה בעמוד סז, שהגמרא "לא ברירא ליה" איסור כניסת פולטת להר הבית).

חיזוק להבנה זו בדעת התוספות ניתן ללמוד ממה שהם כותבים (מב,א ד"ה דהא) לגבי חומרת הפולטת האמורה במעמד הר סיני, שמה שהגמרא אומרת שהזבים והמצורעים חמורים ממנה, נאמר מסברה, שראוי להחמיר בהם יותר – למרות שעדיין לא נאמרה פרשת הטומאה ופרשת שילוח הטמאים. מדברי התוספות על פרשת שילוח הטמאים בהקשר זה נראה, כי אחרי שכבר נכתבה פרשת שילוח הטמאים, כבר ברור לנו שהזבים והמצורעים חמורים מהפולטת. מאחר שהזב משולח מהר הבית, הרי שאם גם הפולטת משולחת מהר הבית, ממילא אין כל חומרה בזב מאשר בפולטת, ועל כן נראה להבין, שהפולטת מותרת בהר הבית (ודוחק בעיני לומר, שהחומרה בזב מבפולטת מתייחסת לפרטים מסוימים בטהרתם, כמו הצורך בהערב שמש). וכדברינו ראיתי שמדקדק מדברי התוספות בספר 'מורשת משה' על מסכת נידה (הרב משה שטיינהולץ, ירושלים תשס"ח, עמוד תרנה).

 

דעת רבינו תם: פולטת כרואה – רק בפולטת זרע של זב

כמה מהראשונים בנידה (רא"ש לג,ב; רשב"א וריטב"א מב,א; אשכול הלכות נידה סימן מו) מזכירים את דעת רבינו תם הסובר, שטומאת הפולטת הנחשבת כרואה מתייחסת דווקא לאשה הפולטת זרע של זב, שצחצוחי הזיבה המעורבים בזרע זה, הם הגורמים לסתירת ימי הנקיים – אבל זרע של אדם טהור הנפלט מהאשה, אינו מטמא אלא במגע.

דברי רבינו תם נראים כמוקשים (כפי שבאמת תמהים עליו הראשונים הנ"ל), שהרי הגמרא אינה מזכירה כלל את הפליטה המדוברת כפליטה מזב; ולפי דברי רבינו תם, כל החומרה של הפרישה לפני מעמד הר סיני היתה רק מחשש שנשים תפלוטנה זרע של זב שבא עליהן, שהוא דבר שאינו כל כך מצוי – ובפרט לפי דברי רבי יוסי הגלילי בספרי נשא א, האומר שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהם זבים ומצורעים.

מסתבר לומר בדעתו, כי למרות שלמדים ממעמד הר סיני פרטים בנוגע לטומאת הפולטת, הרי שהטומאה הנזכרת שם לא היתה טומאה של פליטה מזב – והוא הדין גם לפולטת ולמשמשת שהיו חייבות מטבילה מתקנת עזרא, שהמדובר שם בכל פולטת ומשמשת, ולא רק במשמשת עם זב (שהרי בתורה אין חלוקה כזו בעניין המשמשת); משום שיש צד להחמיר בעניין זה בדבר הבא מחמת קלות ראש, כפי שמבואר בגמרא בברכות בעניין זה, בטעם תקנת עזרא.

מאחר שלשיטתו, הפולטת שכבת זרע שאינה של זב אינה סותרת את ימי הנקיים ואינה נחשבת כרואה, מסתבר לומר, שטומאה זו אינה חמורה כטומאת קרי, אלא כניסתה להר הבית תהיה מותרת כשאר טמאי המגע; ומסתבר שהוא הדין לגבי טומאת המשמשת, שלא מצאנו אפשרות להגדיר אותה כרואה (ואף בנוגע לבעל קרי עצמו יש שרצו לומר, כי אם נגדיר אותו כנוגע, כפי שסובר רב הונא, כניסתו להר הבית תהיה מותרת – ראה בתוספות לפסחים סז,ב ד"ה ואיתקש, שהגמרא בפסחים האוסרת את כניסת בעל הקרי להר הבית נוקטת שבעל קרי דינו כרואה; ודנו בדבר בספר "אל הר המור" שם).

כדעת רבינו תם מבאר היראים (סימן כו) מדעתו, בלי להזכיר את רבנו תם, אלא שמלשונו יש מקום להבין, כי רק לגבי סתירת שבעת הנקיים יש לבאר שהמדובר בפולטת מן הזב אבל שאר הדינים האמורים בפולטת, מתייחסים לכל אשה הפולטת, גם מאדם טהור: "נראה לי כשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה". בדומה לזה נראה להבין בדעת הראב"ד הנזכרת בראשונים (ומסכימים לדעתו הרשב"א והמאירי בחידושיהם שם), שהספק אם הפולטת היא רואה או נוגעת נאמר בנוגע לטהרות ולא בנוגע לטהרת אשה לבעלה, משום שדווקא דבר הגורם לטומאה יכול לסתור את ספירת הנקיים, והפולטת אינה טמאה לבעלה (ודברים אלו נאמרו רק ביחס לסתירת הנקיים ולא ביחס לשאר הדינים).

לפי הבנה זו, אין הכרח ללמוד בדעת רבינו תם, שהפולטת מותרת בהר הבית. אמנם, מאחר שבגמרא שלושת הנושאים הללו כרוכים יחד בשאלה אם הפולטת נחשבת הרואה או נוגעת (בדף מב,א – ובדף לג,א-ב השאלה היא רק על הסתירה), מסתבר להבין שהמדובר באותה הפולטת – וכן משמע מדברי רבינו תם המובאים ברשב"א בספרו תורת הבית הארוך (בית ז שער ה); וכן נוקט בביאור דברי רבינו תם הרב יפה'ן בהערות על הריטב"א שם (הוצאת מוסד הרב קוק, הערה 140).

 

שיטת הרמב"ם: הפולטת מותרת בהר הבית

כל הדיון שלפנינו, יוצא מתוך נקודת הנחה שבעל קרי אסור בהר הבית, והשאלה היא רק אם יש להשוות את דין המשמשת והפולטת לבעל הקרי או לא. הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה (ה,יא) מביא את דין הגמרא שהפולטת טמאה כמו הרואה קרי, לשלושת העניינים האמורים בגמרא – לסתור בימי הזיבה, לטמא במשהו, ולטמא בפנים כבחוץ.

בהלכות בית הבחירה ובהלכות ביאת המקדש הרמב"ם אינו מזכיר כלל איסור כניסה להר הבית למשמשת או לפולטת – אך הוא גם אינו מזכיר איסור כניסה לבעל קרי. מאחר שהרמב"ם כותב (ביאת המקדש ג,ג), כי הטמאים האסורים בהר הבית הם הטמאים המטמאים מתחת האבן, ממילא ברור, שבעל קרי ופולטת, שאינם אלא ראשון לטומאה, אינם אסורים לדעתו בהר הבית (אלא רק בעזרה כשאר הטמאים).

כדעת הרמב"ם לגבי היתר כניסת בעל קרי להר הבית, נוקטים כמה מהמפרשים על התורה בפרשת שילוח הטמאים (במדבר ה,ב) – אבן עזרא, חזקוני, פירוש הטור, אך מכל מקום, הדעה המקובלת בראשונים היא, כי בעל קרי אסור בהר הבית, וראה בהרחבה בספר "אל הר המור" (חלק ב פרק א). אמנם, בנוגע לפולטת – אין אנו מוצאים במפורש בראשונים מי שאוסר, ואדרבה, נראה כי הדעה המקובלת בגמרא ובראשונים היא, שכניסתה מותרת.

 

לסיכום: למרות שכמה מהאחרונים נוקטים להחמיר בדבר, לא מצאנו מקור ברור לאיסור המשמשת והפולטת בהר הבית (ויש מקום להבין מדברי כמה מהראשונים שניתן להקל בדבר – אך למעשה נלע"ד שלא יצאנו לגמרי מידי ספק, ומאחר שאם הדבר אסור יש בכך איסור תורה, לא נוכל להתיר בטרם יצטרפו תלמידי חכמים נודעים להכרעה זו).