כניסה לחורבה

בס"ד

כניסה לחורבה

   הגמרא בברכות (ג,א) מביאה שלושה טעמים לאיסור הכניסה לחורבה: מפני החשד (שממתינה לו שם אשה), מפני המפולת ומפני המזיקים. להלן נברר מהי חורבה, ובאילו תנאים מותר להיכנס לתוכה.

 

החורבה האסורה בכניסה 

   בלשון ימינו, הכינוי חורבה ניתן בדרך כלל למקום ישן ורעוע. אולם מכך שהגמרא שם מביאה אפשרות של היתר כניסה בחורבא "חדתא", שבה אין חשש מפולת, נראה להבין כי אף מקום חדש יכול להיכלל בהגדרה זו. בגמרא בעירובין (צ,א) מוזכרת חורבה, כמקום שאין בו דיורין, אבל הוא ראוי לדיורין. אם כן, ייתכן לומר אף במקרה שדיירים עזבו את ביתם והשאירוה ריקה, כי המקום נקרא "חורבה". לפי זה ברור, מדוע יש לחלק כדברי הגמרא, בין חורבה הנמצאת בעיר, שם יש יותר מקום לחשד, לבין חורבה הנמצאת בשדה, שם אין דרכה של אשה להמתין לו.

החשש למפולת הוא מסיבה פשוטה, שבהעדר דיורים, אין מי שבודק את יציבות הבניין, ובדומה למה שמצינו בבית המקדש, שהיו נכנסים לעלייה שעל גבי קודש הקדשים לבדוק "מה היא צריכה" (פסחים פו,א) – "שמא תבקע החומה וצריכה תיקון" (רש"י שם). בתדירות כניסה זו מובאות בגמרא שלוש דעות (פעם בשביעית, פעמיים בשביעית או פעם ביובל), והרמב"ם להלכה פוסק כי נכנסים אחת לשבע שנים (בית הבחירה ז,כג). אם כן, במקום שאין נכנסים אליו בדרך כלל, יש לחשוש למפולת.

וכך מסביר במצודת דוד, על הפסוק בנביא (ישעיה כד,יב) "נשאר בעיר שמה, ושאיה יוכת שער" – "כי כן דרך עיר שוממה, ששערים כתותים ונתוצים, כי אין מי שמשגיח בתקנתם". אמנם, פסוק זה מוסבר ברש"י במקום, ובדברי חז"ל, כמתייחס למזיקים הנמצאים במקום חרב. הגמרא בבבא קמא (כא,א) מתייחסת לדר בחצר חבירו שלא ברשותו, בבית שאינה מיועדת להשכרה, שהוא עושה לו טובה בזה – או משום "ביתא מיתבא יתיב" – "שהדרים בו רואים מה הוא צריך ומתקנים אותו" (רש"י שם); או משום "ושאיה יוכת שער", שלדברי מר בר רב אשי שם המתר כי ראה אותו, זהו שד הנוגח כשור.

לדברי הגמרא, במקום בו המזיקים מצויים, אפילו שניים יחד אסורים בכניסה. יש הכותבים בשם רבי יהודה החסיד, כי מקום שעמד בחורבנו שבע שנים, הוא מקום שהמזיקים מצויים בו (יסוד יוסף פרק כג; רוח חיים לרב פלאג'י יו"ד קטז,י מובא בדרכי תשובה יו"ד שם סקנ"ד. בספר קב הישר פרק כד כותב, כי אף המקום בו היה הבית, מסוכן לבנות עליו – ולא כמ"ש בשו"ת להורות נתן חלק יב יו"ד סימן סז, כי דווקא בחורבה ממש).

השו"ע (או"ח צ,ו) פוסק שאין להתפלל בחורבה, בגלל שלושת הטעמים האמורים בגמרא. לכאורה, מכיוון שהוא עוסק בהלכות תפילה, ציין שאין להיכנס לשם לצורך זה, אולם הוא הדין לשם דברים אחרים – כפי שכותב הכס"מ בהלכות תפילה (ה,ו), שאף שלא בשעת תפילה אסור להיכנס. אולם יש מקום לומר, כי ניתן לחלק בין הדברים, וכפי שיתבאר.

 

תפילה בחורבה

לדברי הגמרא בברכות, רבי יוסי נכנס להתפלל בחורבה, על מנת שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בתפילתו. למרות זאת, הוכיחו אליהו זכור לטוב, ואמר לו כי היה עליו להתפלל תפילה קצרה. משמע מכאן, כי איסור הכניסה לחורבה הוא אף לצורך תפילה.

הרמב"ם מביא דין זה בהלכות תפילה (ה,ו), כאשר הוא מפרט את הפרטים עליהם יש להקפיד בתפילה, ואחד מהם, הוא תיקון המקום: "תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל… וקובע מקום לתפילתו, ואין מתפלל בחורבה, ולא אחורי בית הכנסת…". משמע מדבריו, כי ישנו דין מיוחד במקום זה, שאין להתפלל בו, מכיוון שהוא אינו ראוי לתפילה. לכאורה, מה החידוש בכך שאין להתפלל שם, והרי אף להיכנס לשם אסור – כפי שכותב הרמב"ם עצמו, בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב,ו) "וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה…". מדברי הרמב"ם משמע, כי פרט לדין הרגיל שיש באיסור הכניסה לחורבה, ישנו איסור מיוחד בכניסה לשם תפילה.

 

כניסה לחורבה לצורך הצלת ממון

במסכת תענית (כ,ב) מסופר על רב הונא, שהיה לו יין בבית רעוע. על מנת להוציא את היין, הכניס לשם את רב אדא בר אהבה, ועסק עמו בדברי תורה, תוך כדי שהוציא את היין מהבית. ברגע שרב הונא סיים להוציא את היין, הבית נפל. רב אדא הקפיד על רב הונא, מכיוון שאין לסמוך על הנס. משמע מכאן, כי אין להסתכן ולהיכנס לבית שיש בו חשש מפולת. אמנם, אין להוכיח מכאן כי כל כניסה אסורה, שהרי שם המדובר היה באופן ודאי בהסתמכות על הנס; אולם אם לא היה מדובר בהסתמכות ודאית, אלא רק בחשש, יש מקום לומר, שהדבר היה מותר. בהחלט יש מקום לחלק בין חורבה, שהחשש בו הוא חשש רחוק, לבין בית רעוע, שסכנת המפולת בו היא יותר קרובה – ובפרט במקרה של רב הונא, שהבית נפל מיד (ובדומה לזה במקרה המובא שם בסמוך כא,א לגבי נחום איש גמזו). וכך עולה מהגמרא בבבא מציעא (קיב,א), כי לצורך פרנסה יש מקום להסתכן, ועל כן גדולה חומרת חטאו של הכובש את שכר השכיר "כי אליו הוא נושא את נפשו" –  "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה" (בבא מציעא קיב,א).

 

כניסה לחורבה לצורך מצווה

   לכאורה, כשם שבמקרה של ביטול תפילה אין אנו מתירים להיכנס לחורבה, כך אין להיכנס לשם לצורך מצווה אחרת. אולם יש מקום לומר, כי אם לצורך הצלת ממונו הפרטי מותרת כניסתו, מדוע יגרעו המצוות שהם חפצי השמים? מדוע לצורכם אסור לו להיכנס? יש מקום לומר, כי מכיוון שהרמב"ם מדגיש דווקא בהלכות תפילה את איסור הכניסה, הרי שלצורך מצוות אחרות, הדבר יהיה מותר. וכך כותב התפארת ישראל, בביאור המשנה בתחילת ברכות (א,ג), על רבי טרפון שהסתכן בנפשו לקרוא את שמע כדעת בית שמאי. לדבריו, מותר להיכנס לספק סכנה לשם קיום מצווה, כשם שר"ע סיכן את עצמו ליטול את ידיו, למרות שהיתה בכך סכנה שלא יוותרו לו מספיק מים לשתייה (עירובין כא,א); והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד קנז,ג). וכך כותב הרב קוק (משפט כהן קמג) על כל ההלכות המובאות ברמב"ם, במעבר תחת קיר נטוי או על גשר רעוע, או כניסה לחורבה.    

 

מסקנות להלכה:

  1. חורבה היא מקום שאינו מיושב, ואין להיכנס אליו שלא לצורך.
  2. אין להיכנס לחורבה לצורך תפילה.
  3. מותר להיכנס לחורבה לצורך מצווה או לצורך הצלת ממון, כל זמן שאין חשש סכנה קרוב לודאי (וכן כשאין סבירות לחשד).