כיבוד הורים אינו ציות לדבריהם

בס"ד

כיבוד הורים אינו ציות להוראותיהם

   אחת השאלות הנפוצות עימם צריך להתמודד על אדם בישראל, נוגעת לסמכויותיו בתור הורה, ולסמכויותיהם של הוריו עליו, בתור בן להוריו. מעלתה הרבה של מצוות כיבוד אב ואם, אשר בקיומה מכבדים גם את השותף השלישי שעמהם, מהווה אבן פינה בדרך החינוך של מסורת ישראל סבא: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". אולם פעמים רבות הנער חש את עצמו בעימות מול תחושותיו ומחשבותיו בנוגע לבחירה הנכונה, למול ההוראות אותם הוא מקבל מהוריו. מצד אחד הוא חושש לפגוע במצוות הכיבוד, כאשר הוא לא יציית לכל הנאמר לו על ידי הוריו; ואילו מצד שני הוא עשוי להרגיש, כי המקום אשר ליבו חפץ אינו מותאם לגמרי עם המקום בו הוריו היו רוצים לראות אותו. מנגד, פעמים רבות ההורה מתקשה לבטוח ביכולת הבחירה הנכונה של בנו, מחשש שמא יצא לתרבות רעה, והוא מרעיף עליו הוראות רבות בנוגע לדרכי התנהגותו שלא בנוכחותו. מאחר שהילד צעיר, דעתו של האב יותר שקולה, והוא רואה דברים רבים שהבן אינו רואה.

נראה, כי יש צורך בבירור לשני הכיוונים: השאלה הראשונה היא, האם הבן חייב לציית לכל הוראה הניתנת לו על ידי אביו, או שמא מצוות הכיבוד מוגבלת לדברים הנוגעים דווקא להנאתו של אביו. השאלה השניה היא, בנוגע לזכותו או חובתו של האב לתת לבנו הוראות שונות אשר אינן נוגעות אליו. השאלה השניה אינה בהכרח תלויה בשאלה הראשונה: גם אם נאמר שהבן חייב לציית לכל הוראה שאביו יתן לו, ייתכן לומר שישנן הוראות שאסור לאב לתת לבנו. מאידך גיסא, גם אם נאמר שהבן אינו חייב לציית להוראות של האב אשר אינן נוגעות להנאתו, ייתכן שהאב רשאי להורות לבנו ולנסות לגרום לו לבצע דברים שאינם נוגעים להנאתו.

 

הכיבוד והמורא – רק כשיש לאב הנאה

בברייתא בקידושין (לא,ב) מוגדרות מצוות המורא והכיבוד: "איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". נראה לכאורה, כי ציות להוראות או עשיית פעולות שאינן נוגעות להנאת האב, אינן נכללות במצוות אלו. אולם בגמרא ביבמות (ו,א) מופיעה דרשה על פי הפסוק "איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו" – שאם אמר לו אביו (לכהן) להיטמא, או שאמר לו לא להחזיר אבידה, אין לשמוע לו "כולכם חייבים בכבודי". מדברים אלו משתמע לכאורה, כי דווקא כאשר האב מורה לבנו לעבור על איסור תורה אין לשמוע לו, משום שאף הוא חייב בכבוד המקום. אולם כאשר האב נותן הוראה לבנו לעשות פעולה מסוימת שאין בה כל איסור, הרי שהבן מקיים את מצוות הכיבוד.

מקורות אלו אינם חולקים, משום שהמדובר בברייתא אחת בתורת כהנים (תחילת קדושים). ראשונים רבים מבארים, כי כאשר האב מורה לבנו לבצע פעולה שאין לו הנאה ממנה, אכן הדבר אינו נכלל במצוות הכיבוד. דברי הגמרא ביבמות נאמרו דווקא כאשר האב מורה לבנו להיכנס לבית הקברות על מנת להביא לו פירות, או לעשות פעולה שהיא להנאתו של האב, אשר נכללת במצוות הכיבוד (כמובא גם קודם לכן בגמרא ה,ב, שאמר לו בשבת שחוט לי או בשל לי) – ובכל זאת הדבר אינו עומד כנגד דברי התורה (רמב"ן, רשב"א[1] וריטב"א ביבמות שם ובבבא מציעא לב,א; מאירי יבמות ג,ב; תוספות קידושין לב,א ד"ה רב יהודה; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב א חלק ד). הגמרא במקום מבארת, כי אין ללמוד מהדרשה הנזכרת כי עשה אינו דוחה לא תעשה, משום שאין המדובר במצוות עשה, אלא רק בהכשר מצווה בלבד. התוספות (ביבמות שם ד"ה שכן; וכן הוא בתוספות הרא"ש ובראשונים הנ"ל ביבמות) מבארים, כי רוב פעולות הסיוע לאב אינן אלא הכשר מצווה, כל זמן שהוא אינו מאכילו ומלבישו ממש. דברים אלו מתאימים לשיטת הראשונים הנזכרת.

 

האם יש ראשונים החולקים?

רש"י במקום (ד"ה אלא) מבאר, כי הכשר המצווה האמור בגמרא, היינו שבלי לעקור את הלאו כמו לחלל לשבת, לא ניתן לקיים את מצוות הכיבוד, והמדובר במקרה שאביו ביקש ממנו לשחוט עבורו או לבשל עבורו (ובניגוד לביאה על אחת מהעריות שהיא יבמה, שניתן לבצע חליצה ולא לבטל את הלאו). גם מדברים אלו משתמע שהמדובר דווקא בציווי שהוא להנאת האב, אלא שלדעת רש"י פעולות הסיוע הללו נכללות במצוות התורה עצמה. כך גם מבאר רש"י לגבי הציווי להיטמא, שהמדובר בטומאה על מנת להשיב אבידה, ומשמע שהמדובר בטומאה להנאת האב. אמנם, לגבי ציווי האב "אל תחזיר" רש"י כותב שהאבידה עומדת בחוץ, וניתן להבין בדעתו, שהמדובר אף בציווי שאינו להנאת האב. ואכן, כך כותב הריטב"א בשם רש"י ותמה עליו. הערוך לנר מבאר בדעת רש"י, כי אף הוא סובר כדעת שאר הראשונים שמצוות הכיבוד היא דווקא כאשר לאב יש הנאה, אלא שלדעתו יש מקום לחלק בין ציווי של שב ואל תעשה, שלא להחזיר, שבציווי זה היה נראה לומר שאין לו לקום ולעשות כנגד אביו (מדין מורא, שלא לסתור את דבריו – כך כותב בהערות על הריטב"א מהדורת מוסד הרב קוק, וראה להלן בדברי המקנה האומר כן), ועל כן התורה מלמדת אותנו שכבוד ה' קודם. אולם בציווי של האב בקום עשה, ודאי שלא היה מקום לומר שעל הבן לשמוע לאביו כאשר אין לו הנאה מזה. אמנם, נראה שניתן לבאר בדעת רש"י שהסיפא היא מעין הרישא, וכך אנו מוצאים במאירי ורבינו ירוחם הנ"ל, המביאים את דוגמת רש"י בנוגע לרישא, וכותבים גם לגבי הסיפא שאמר לו שלא להחזיר – אלא לעסוק בכבודו. התוספות והראשונים הנ"ל מאריכים להקשות על ביאורו של רש"י למושג "הכשר מצווה", שהרי בחליצה אין הדבר נקרא כלל הכשר מצווה, שכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה (וגם מהמשך הגמרא שם לגבי פעולת מחמר בבנין המקדש שהיא הכשר מצווה, משתמע כדברי התוספות ושאר הראשונים).

בקובץ "בן יכבד אב" מופיע מאמר של הרב יעקב שכטר בו הוא טוען כי דברי הראשונים אינם מוסכמים והרמב"ם, הרא"ש ותרומת הדשן חולקים על כך. טענה זו אינה ברורה, שהרי שלושתם אינם אומרים כן במפורש, וכנזכר לעיל הרא"ש עצמו בתוספותיו כותב כדברי שאר הראשונים – אך מחבר המאמר מנסה לדקדק מדבריהם שלא כן:

הרמב"ם בהלכות גזילה ואבדה (יא,יט) כותב: "ראה את האבדה ואמר לו אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו, שאם קבל מאביו נמצא בעת שקיים מצות עשה של כבד את אביך ביטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם". לכאורה, מאחר שהרמב"ם אינו מזכיר שהוא אמר לו כן על מנת לעסוק בכבודו באותו הזמן, הרי שהוא מפרש שאף כאשר אביו אמר לו כן כשאין לו הנאה, יש בזה משום מצוות הכיבוד. וכך כותב המעשה רוקח שם: "דאין לך העדר כבוד מהמראת דבורו וציוויו". אולם מפרשי הרמב"ם במקום (מגיד משנה ומשנה למלך) מבארים בדעתו כדעת שאר הראשונים, שהמדובר דווקא כאשר הוא בקש ממנו לעשות מעשה בעיסוק בכבודו (וכך מבאר בדעתו הסמ"ע בחו"מ רסו,ה). הדבר מסתבר שזו שיטתו, שהרי בהלכות ממרים (ו,ג) הרמב"ם מביא בהגדרות הכיבוד רק דברים הנוגעים להנאתו כמובא בגמרא בקידושין, ושם הוא עיקר ביאור המצווה בדברי הרמב"ם. כך פוסק להלכה בשו"ת מהרי"ק (סימן קסו), שאדם אינו יכול למחות בבנו בדבר שאינו נוגע להנאתו, ואין בדבר לא משום כבוד ולא משום מורא, ומביאים דבריו הדרכי משה (יורה דעה סימן רמ), והגר"א בביאורו לשו"ע שם.

הרא"ש בתשובה כותב שאין לבן לשמוע לאביו שאמר לו שלא ידבר עם אדם מסוים, משום שציווי זה הוא לעבור על דברי תורה. כך גם בתרומת הדשן כותב שאין לבן לשמוע לאביו בנוגע למקום הלימוד בו הבן סבור שילמד טוב יותר (ובפתחי תשובה מביא שאף בספק), משום שאין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ. במאמר הנ"ל רוצה לטעון, כי מאחר שלא הובא בדבריהם הטעם שאין לשמוע בדבר שאינו נוגע לאב, הרי שהם אינם סוברים כן. אולם נראה שהם לא נזקקו לטעם זה, משום שבמקרים אלו – לא זו בלבד שאין הבן מחויב לשמוע לאב, אלא שאין לו לשמוע לאב משום שהדבר נחשב כאומר לו לעבור על איסורי תורה.

 

דחיית דברי אחרונים שכתבו אחרת  

למרות ההבנה הפשוטה בדברי הראשונים, אנו מוצאים באחרונים מי שכותב, כי יש חיוב ציות לדברי ההורים מדין מורא. בספר המקנה על קידושין (לר' פנחס הורוביץ) מדקדק מדברי הרמ"א (יו"ד רמ,כה), הכותב "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב", כי בדברים אחרים שאין לאב הנאה מהם, צריך לשמוע לו, ולדעתו חובה זו נובעת מדין מורא אב ואם (ולא רק בשב ואל תעשה כהבנת הערוך לנר בדעת רש"י לעיל, אלא אף בקום עשה). אולם מקור דברי הרמ"א הללו אינם אלא בתשובת המהרי"ק הנזכרת, כפי שהוא עצמו מבאר בדרכי משה ומביא את הטעם הנזכר, ועל כן נראה כי אין מקום לדקדוק הנזכר. המקנה מביא לדבריו ארבע ראיות, אשר לענ"ד אינן מוכרחות כלל, כפי שיתבאר:

  • הגמרא (קידושין ל,ב) לומדת מהפסוק "איש אמו ואביו תיראו", כי האיש סיפק בידו לקיים את המצווה, אך לא האשה – משום שרשות בעלה עליה. מאחר שפסוק זה עוסק במורא, אם נאמר שמצוות המורא אינן נוהגות אלא בשב ואל תעשה, מדוע האשה אינה יכולה לקיים מצווה זו?

נראה, שניתן לדחות ראיה זו, שהרי ניתן לפרש כפי שכותבים במקום התוספות (ד"ה שיש), שהיא אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה, ועל כן היא אינה מקיימת מצווה זו (שהרי ברור שדווקא כשביכולתה לעמוד או לשבת במקומו והיא אינה עושה כן היא מקיימת את המצוה, ולא כשהיא אינה מגיעה כלל); או שנפרש שאם אין עניין למצוות מורא, נאמר זאת לגבי מצוות כיבוד (כך כותב הרא"ם בפרשת קדושים), וכפי שאכן מבאר זאת המאירי, וכך ניתן לבאר גם בדברי התוספות הנ"ל, וכפי שכותב שם בתוספות הרא"ש, שהיא אינה מצויה שם לשמשו (וכך עולה מדברי ספר החינוך, שכותב לגבי מצוות הכיבוד שהיא נוהגת בנקבות כל זמן שאפשר להן, ואינו מזכיר הגבלה זאת לגבי מצוות המורא).

  • לדברי הגמרא המורא היא מצוות עשה, והלא כל הדברים שנאמרו בעניין זה אינם אלא בשב ואל תעשה.

אולם האמנם אין אנו מוצאים מצוות עשה שהם בשב ואל תעשה? ראה למשל לשון הרמב"ם בתחילת הלכות שבת: "שביתה בשביעי ממלאכה מצוות עשה, שנאמר 'וביום השביעי תשבות', וכל העושה בו מלאכה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה". האם מצוות "מדבר שקר תרחק" אינה דווקא בשב ואל תעשה? גם במצוות מורא מקדש (יבמות ו,א) מבואר בגמרא לשון של שב ואל תעשה "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו…". אולם ניתן לומר שיש בדבר גם קום עשה, בבוא הבן לפני אביו, בקומו מלפניו ובהתנהגות הכללית בנוכחותו.

  • בגמרא ביבמות (ה,ב) נאמר, כי כאשר האב אמר לבנו לשחוט לו או לבשל לו, בכל זאת אין לבן לשמוע לו, כמובא לעיל. מאחר שהפסוק המובא בדרשה זו הוא הפסוק האמור לעניין מורא "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו", יש ללמוד שההוא אמינא שהיה לבן לשמוע לאביו, זה מכיוון שהיה עליו לציית לבקשתו. אולם אם המדובר היה מצד כיבוד, הרי שהיה עליו לשחוט לו ולבשל לו גם בלי שהאב יבקש.

לענ"ד ראיה זו תמוהה ביותר. וכי, כיצד ידע הבן מה רצון האב אם הוא לא יאמר לו? כך גם אנו מוצאים בגמרות העוסקות בכיבוד, המתייחסות למקרה שהאב אמר לבן: "אבא אומר השקיני מים ומצווה לעשות, מניח אני כבוד אבא…" (קידושין לב,א).

  • יעקב אבינו יצא לחו"ל משום שאביו ציווה עליו, אע"פ שלא היתה לו הנאה בזה.

על ראיה זו, נראה שניתן להקשות קושיות רבות: א. וכי אם הבן שמע לאב, יש ראיה שזו חובה לשמוע בקולו? ב. האם ניתן להביא ראיה מקודם מתן תורה? ג. האם לא היו ליעקב אבינו סיבות נוספות לצאת לחו"ל, כמו הסכנה מפני אחיו? ד. אם יעקב קיים מצוות אביו בצאתו, מדוע חז"ל אומרים כי הוא נענש על כך שהוא לא קיים מצוות כיבוד אב ואם באותם שנים שהיה בחו"ל, פרט לשנים בהם למד תורה? (ושמא מפני שהוא קיים רק מצוות מורא?).

דברי המקנה נדחו על ידי אחרונים שונים (ראה למשל בשו"ת בצל החכמה חלק ב סימן נה), אולם יש מפוסקי זמננו המזכירים את דעתו, ונוטים להחמיר כמותו. החזון איש (יורה דעה סימן קמט אות ח) רוצה לומר, כי אע"פ שעיקר המצווה אינה אלא בכיבוד ישיר, בכל זאת יש גם מצווה בציות לאב, משום שלאב יש צער כשהבן אינו שומע בקולו, והדבר נכלל בדין המורא. כמובן, שבמקרה שהאב כלל לא ידע שהבן לא שמע בקולו, טעם זה אינו שייך. מסתבר, שלדעת הראשונים גדר האיסור לצער את אביו בכך שלא ישמע בקולו, שווה לגדר האיסור לגרום צער לכל אדם מישראל, וצריך לשקול כל מעשה על פי הנסיבות הקיימות. מכל מקום לענ"ד אין כל צורך לחשוש לדברי המקנה, וכפי שכותב הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב חלק ט (סימן טז): "שאין חיוב על הבן לציית להוריו אלא דווקא בדברים הנוגעים להם בלבד, אבל דבר שאינו קשור להם, ובטבע הדברים לא צריך להיות מעניינם, למה יתחייב הבן לשמוע לקולם אם דעתם אינה מקובלת עליו?".

 

החינוך והתוכחה

   בעקבות הדברים הנזכרים יש מקום לשאול: האם אין חובה על האב לקבוע כללים ברורים המחייבים את בנו, על מנת לחנכו לגדול בדרך התורה והמצוות? האומנם ניתן לאפשר לבן צעיר לעשות ככל העולה על רוחו? נראה, כי השלב המכריע בנושא זה, הוא אכן בהגיע הילד לגיל המצוות. וכך כותב המשנה ברורה (רכה,ז) בביאור הברכה "ברוך שפטרני", אותה מברך האב בהגיע בנו למצוות: "דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות השם יתברך. ודע, דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך, מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה, וכשאינו מוחה בידו נענש עליו – דלא גרע משאר ישראל, וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה". אם כן, אף על פי שהבן צריך "להתחזק בעצמו", ולהשתדל לבחור את דרך ה' על פי מיטב הבנתו, האב מחויב למנוע ממנו לסטות מדרך ה' כפי מידת יכולתו. אולם מחויבות זו של האב נובעת מדין תוכחה, כשם שהיא נוהגת כלפי אנשים אחרים שעליו לנסות להשפיע עליהם. ההנחה הפשוטה היא, שהקשר של האדם אל בנו הוא קשר קרוב, שההשפעה של האב על בנו היא השפעה חזקה. אם יהיה מצב בו הבן סובר שהוראותיו של אביו אינן מחזקות אצלו את קיום התורה והמצוות, אלא דווקא מפריעות לו, הרי שהוא צריך לפעול בראש ובראשונה על פי מיטב הבנתו שלו.

הרצי"ה קוק (שיחות ת"ת, ב חוברת 12 עמוד 39) התבטא בחריפות כנגד הורים אשר רוצים למנוע מילדיהם ללמוד הרבה תורה, ורוצים שבניהם ילמדו מקצועות שיעזרו להם להתפרנס בעתיד: "לפעמים קיימת מציאות שלילית של שעבוד לאבות, אמהות ושאר קרובים. יש הורים המרשים לעצמם לשלוט על בניהם כאילו הם עדיין תינוקות. האב טוען: יש לי זכות. זה סקנדל! האם הוא קנה את בנו? האם בנו הוא עבדו?… אחרי גיל בר מצווה הילד מתבגר ונעשה אדם עצמאי הבוחר בעצמו את דרך חייו" (ההדגשות במקור).

אם כן, על האב חלה חובה לנסות להשפיע על הבן לדרך התורה והמצוות, ועל הבן חלה חובה להיות מושפע לדרך התורה והמצוות – אך לאו דווקא באמצעות אביו. בדרך משל נאמר, כי אם האב סובר שספרים מסוימים עלולים להזיק לבנו ויהיה להם השפעה שלילית עליו אם הוא ילמד בהם, מוטלת עליו חובה למנוע את גישתו של בנו אליהם, על פי מידת יכולתו. אולם אם הבן סבור שספרים אלו דווקא יחזקו אצלו את יראת השמים, מסתבר שאין לו לשמוע בזה לדברי אביו, וכאשר הוא נמצא שלא בנוכחות אביו, מצווה עליו לקרוא בספרים אלו. אמנם, בנוכחותו של אביו נראה שיש בזה פגיעה ישירה בכבודו, ועל כן אין לו לעשות כן, וגם אין לו להביאם אל רשותו של אביו.

 

חובת הציות למפרנס: בכל מחיר?

לכאורה היה מקום לומר: מאחר שההורה מפרנס את בניו, הרי שחובה עליהם לציית להוראותיו, כתמורה לכסף המגיע מהם. אולם יש לזכור שחובה זו אינה נוגעת לדיני כיבוד אב ואם, אלא ליחסים בין כל מפרנס למתפרנס, והוא הדין למקרה שהילדים מפרנסים את הוריהם, שיש להם זכות לדרוש מהם למלא אחר הוראות מסוימות. טעמו של דבר הוא, כי עצם פרנסתם של ילדים גדולים על ידי הוריהם, אינו אלא מדין צדקה, אלא שקרוביו של אדם קרובים לעניין חיוב זה יותר מאשר אחרים (כתובות מט,ב). כמובן, שבמקרה שהמימון בא יחד עם  תנאי מפורש לציות להוראות מסוימות, המתפרנס רשאי לבחור אם הוא מקבל את המתנה או לא. אולם במקרה שההוראות ניתנות בסתמא, האם יש להניח באופן פשוט שיש קשר בין פרנסתו לבין הוראות אלו?

נראה, שיש מקום לחלוקה ברורה בין הוראות הנוגעות לדברים שברשות בעל הבית, ובתחום השימוש של המימון המועבר, לבין דברים שאינם נוגעים בכך. המשלם על הנסיעות, על הביגוד ועל האוכל, רשאי לדרוש כיצד תתבצענה הנסיעות, ואיזה אוכל או ביגוד ייקנה. בעל הבית, זכאי וחייב לקבוע את הנהלים בביתו, וכל הבא ברשותו מחויב לציית לכך. נראה, שדין השמיעה בקולו של בעל הבית מובא במסכת דרך ארץ ולא בחושן משפט, משום שדין זה נובע להנהגה הראויה בין בני אדם הנמצאים אחד ברשותו של השני, ואינו נובע מעצם ההנאה של המשתמש בבית חברו שהיתה בזמן מסוים וחלפה. כך ביארו המפרשים בדין זה "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא" – דהיינו, אם בעל הבית ביקש ממך לעשות פעולות בתוך הבית עליך לשמוע בקולו, אולם אם הוא בקש ממך לעשות פעולות מחוץ לבית, אינך צריך לשמוע לו (ב"ח או"ח סימן קע ומובא בביאור הלכה שם). למרות שנהנית בביתו, המחויבות שלך כלפיו אינה נוהגת כשאתה מחוץ לרשותו.

על פי הדברים הללו נראה פשוט, כי חובתו של ילד הנמצא במוסד פנימייתי היא בראש ובראשונה למוסד בו הוא נמצא, למרות שהוריו הם המממנים את שהותו במקום. אם הוריו סוברים שהאופן החינוכי בו המוסד מתנהל אינו מתאים לדרך התורה והמצוות, הם מחויבים להוציא משם את בנם. אולם אם הם סוברים שבנם צריך להישאר במוסד זה, אך לא להיכנס לשיעורים כאלו או אחרים, נראה לעניות דעתי, כי לא זו בלבד שהילד מחויב למסגרת בה הוא נמצא ועליו להישמע להוראותיה אם היא נוגדת את דברי הוריו – אלא שאף אם המדובר בשיעורים שהמוסד אינו כופה להשתתף בהם: אם דעתו של הילד היא, ששיעורים אלו יוסיפו ליראת השמים שלו, אין לו לשמוע בזה להוריו. איני סבור שיש בדבר הבדל אם ההורה ידע בתחילה על קיומם של שיעורים אלו, או שהוא סבור שהוטעה, או שהמדובר בפעילות חד פעמית. כמו כן, להוראות שיתן הורה לבנו בנוגע לדרכי התנהגות בהיותו בפנימיה: כמה שעות לישון, כמה אוכל לאכול, כמה שעות ללמוד באופן זה, כמה זמן ביום לבצע התעמלות וכו', אע"פ שכל רצונו של ההורה הוא טובת בנו – לענ"ד אין כל תוקף מחייב, גם אם אין בהם סתירה לכללי המוסד בו הילד נמצא.

צריך להיות ברור ופשוט, כי העובדה שנער עדיין אינו יכול לממן את עצמו, אינה יכולה להוות הצדקה להורה אשר רוצה לכפות עליו להתחתן עם בת זוג מסוימת או ללמוד מקצוע מסוים, ואם הורה סובר ש"יש לו זכות" מכח כספו, על בנו להשתדל להתנתק מהתלות הכספית על פי יכולתו, ולעבוד את ה' כרצונו. כמו כן יש לציין, שחובת הצדקה וגמילות החסד לבני המשפחה הקרובים קודמת לאנשים אחרים, ובמקרים מסוימים ניתן לכפות על כך. עוד נראה כי מבחינה חינוכית הדבר פשוט, שיש לעודד את בני הנוער לקחת אחריות על מעשיהם.       

[1] יש שרצו לדקדק מלשון הרשב"א המתבטא במילים "עיקר מצוות כיבוד" שישנו כיבוד שאינו עיקרי אך גם הוא מצווה (כלומר, אע"פ שהבן אינו חייב לציית לאב הוא מקיים מצווה אם יעשה כן, וראה בהערות לריטב"א מהדורת מוסד הרב קוק). אולם אם יש בדבר מצווה, ממילא אין כל קושיה בין המקורות (וראה בדברות משה שהגר"מ פיינשטיין הסביר את דברי הרשב"א כדברי שאר הראשונים).