כבוד ומורא במהלך העלייה

בס"ד

כבוד ומורא – בעלייה להר הבית

 

כל אחד מאיתנו מתפלל שלוש פעמים ביום על חזרת השכינה לציון, ועל בניין המקדש במהרה.  כל עם ישראל צופה ומצפה להתקרבות הרגעים הללו, ומתבקש מאליו כי כל אחד ינסה לעשות ככל אשר ביכולתו, לשם התממשות החזון.  בית המקדש, הוא המקום בו עם ישראל מתחבר אל ה'.  ממילא, מובן הצורך לעלות כמה שיותר להר הבית, להשיב את המקום לידי עמנו.  דבר פשוט הוא, כי כל אדם מישראל העולה כיום להר הבית על פי ההלכה, מחזק את הנוכחות היהודית במקום, ומהווה נציג של העם לשליטה במקום.

אולם דומה, כי פרט לחשיבות הכלל ישראלית שבדבר, הרי שיש להתבונן על החשיבות האישית לה זוכה העולה.  נראה, כי ישנו הבדל מהותי אשר נוצר בתוך העולה, בין המצב בו הוא היה קודם לעלייה, לבין המצב בו הוא היה אחריו.  במאמר שלפנינו ננסה להתמקד בשני צדדים מהותיים בתהליך העלייה – אהבת ה', הבאה לידי ביטוי בפעולות החיוביות הנעשות על ידי העולה; יראת ה', הבאה לידי ביטוי בהקפדה ובזהירות בדקדוקי ההלכה השייכים לעלייה.

ניתן להקביל שתי בחינות אלו, לשתי מצוות השייכות בין האדם להוריו: כיבוד אב ואם, ומורא אב ואם.  כשם שעלינו להקפיד על קיום מצוות אלו כלפי הורינו, על אחת כמה וכמה שמוטלת עלינו חובת כבוד ומורא כלפי אבינו שבשמים.

 

הנכנס להר הבית – עולה ומתעלה

ישנם בארץ ישראל וברחבי העולם הרים רבים, המתנשאים לגבהים עצומים.  אולם לא משנה מהיכן באים, אל הר הבית תמיד עולים.

בחזון אחרית הימים נאמר על הר הבית "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות…" (ישעיהו ב,ב).  אין צורך לפרש כי ההר יתרומם בצורה ניסית.  לעתיד לבוא יוכר לעולם כולו, כי זהו ההר העליון בחשיבותו, וממילא יש צורך לעלות אליו.

עם ישראל אינו זקוק לחכות עד אחרית הימים בשביל לדעת זאת, שהרי כבר בתורה נאמר "כי ייפלא ממך דבר… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" (דברים יז,ח).  בבית הבחירה יושבים גדולי ישראל, אשר יושבים בסנהדרין שבלשכת הגזית, ואליהם ניתן לפנות בכל דבר.  אל מקום זה, צריך לעלות, וכפי שאומרים חז"ל (קדושין סט,א), שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

כשם שאדם העולה לארץ ישראל מחוץ לארץ בדרך כלל מרגיש כי חל בו שינוי, והוא זוכה להתעלות בעצם היותו על אדמת הקודש; כך מרגיש העולה להר הבית, כי הוא אינו נמצא עוד באותה רמה בה הוא היה קודם העלייה.

 

כבוד אלוקים – הסתר דבר (משלי כה,ב)

כל עולה חדש אל ההר, נתקל במציאות שהוא מעודו לא הורגל אליה.  אין עוד מקום אחד בעולם, בו הוא יפגוש שוטרים אשר יתרו בו ויזהירוהו לבל יתפלל או ישתחווה, או יעשה מעשה המעיד לעין כל על היותו יהודי נאמן לה'.  העולה הבודד בעל החזות היהודית, הופך להיות בעל כרחו, לחלק בלתי נפרד מהיהודים הנאמנים.

כל זמן שהמציאות הנוכחית אינה משתנה, מציאות הקיימת במקום לצערנו כבר עשרות שנים, הרי שאת תפילת הלחש שהוא עושה, עליו להסתיר ממלוויו השונים (על כל תפקידיהם – בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית).  אם הוא יזכה, הוא אף יוכל להשתחוות על רצפת האבנים של הר הבית (כאשר הוא נמצא במקום שאין בו כל ספק כי הוא הר הבית), דבר האסור בשאר המקומות בגלל איסור "אבן משכית" (מגילה כב,ב). [אמנם – יש הסוברים כי ההשתחויה מותרת רק בשטח העזרה; ועל כן לכתחילה אין להשתחוות על אבנים ממש ללא חציצה בינו לקרקע].

עולה זה יכול לחוש, כיצד הוא הופך להיות ממשיך הדרך, של כל עם ישראל לדורותיו, אשר מסרו את הנפש על קיום התורה והמצוות בכל הקשיים והגלויות.  את תפילותיו, שהוא אינו רשאי לשאת מן הכתב, הוא יאמר מזכרונו, ואם לא תהיינה הפרעות מיותרות, הרי שזו תהיה תפילה זכה הנובעת מעומק הלב.  סביר להניח, כי תפילה זו תיאמר בכוונה מרובה יותר משל תפילה במקום אחר, והמתפלל יחוש במשמעות המיוחדת של תפילה במקום זה.

גם אם באותה עת הוא לא יזכה לכך, הרי שפעמים רבות, בכל תפילה שיתפלל לאחר מכן, הוא יוכל לכוון במידה רבה יותר מאשר היה יכול קודם לכן.  כל עבודת ה' הפרטית שלו מתרוממת, והוא יכול להתחזק עוד יותר, בלימוד תורה ובקיום מצוות.

אם הוא עולה כחלק מקבוצה, הרי שכל הקבוצה הופכת להיות מאוחדת ומלוכדת.  התחושה המשותפת במצב זה הרבה יותר נעימה במהלך העלייה, ולכן מומלץ בפעם הראשונה שעולים, לבא בקבוצה מודרכת, כאשר המדריך בקי בהלכות ובמקומות המותרים והאסורים בכניסה.  גם בקבוצה, תפילת היחיד עלולה להיות מופרעת, אך כאן קל יותר להסתיר את הדבר.  המדריך יכול לשלב בהסבריו תפילות ובקשות, ותשומת הלב של נציגי הרשויות אינה תמיד מופנית לכל אחד ואחד.  אף על פי שאין מאפשרים קיום תפילה בציבור, הרי שבהזדמנויות מתאימות כבר נאמרו במקום דברים שבקדושה – קדיש וברכו.   אמירת דברים שבקדושה, במקום הקודש! כמה דורות לא זכו לכך!

בקריאת שמע אנו תמיד קוראים בלחש את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".  הסיבה לכך היא, שכבוד ה' נמצא עדיין בהסתר (ראה פסחים נו,א).  אולם בבית המקדש כבוד ה' מתגלה.  בתפילה בהר הבית אין עונים על הברכות "אמן", אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ברכות סג,א).  כל זמן שהתפילה בציבור אינה מתאפשרת במקום, הרי שניכר הדבר כי כבוד ה' אינו גלוי.  אולם העולה אל ההר מגלה בדעתו, כי אכפת לו מכבוד ה', והוא אינו ניצב מנגד.

 

מצוות מורא מקדש

   נאמר בתורה: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל).  הגמרא ביבמות (ו,א-ב) לומדת מכאן, כי מצוות מורא מקדש היא מצווה נצחית: כשם ששמירת שבת נוהגת לעולם, ואינה תלויה בדבר חיצוני, אף מצוות מורא מקדש נוהג לעולם – אף כשהבית חרב.

עוד לומדת הגמרא שם, כי כשם שבשבת, אין מתייראים מהשבת, אלא ממי שהזהיר על השבת, כך אין יראים מן המקדש, אלא ממי שהזהיר על המקדש.  נראה, כי ניתן להבחין בלימוד זה, בהבדל בין מצוות מורא זו, למצוות מורא אחרת האמורה באותו הפרק "איש אמו ואביו תיראו" (שם יט,ג), שאכן המצווה היא יראת האב והאם עצמם, ולא רק יראת מי שציווה על מוראם.[1]

הגמרא שם אומרת: "איזו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר".  ההקפדה על הלכות אלו מבטאת את היראה מפני מי שציווה על המקדש.  ההלכה מופנית אל האדם הנכנס להר – "לא ייכנס… בהר הבית", ומדריכה אותו כיצד הוא מקיים את המצווה.  ברור שאדם שאינו נכנס כלל אל ההר, אינו זוכה לקיום מצווה זו.[2]

במצוות מורא אב ואם, ההדגשה היא על מעשים המבטאים את צורת היראה מפני ההורים עצמם: "לא עומד במקומו, לא יושב במקומו, לא סותר את דבריו ולא מכריעו" (קידושין לא,ב).  בהקפדה על דברים אלו דווקא בנוכחות ההורים, ניכרת היראה כלפיהם (וראה בשו"ע יו"ד רמ,ב שאיסור הכרעת דבריו הוא דווקא בפניו).

 

שלב חשוב בהכנות לעלייה – לימוד ההלכות

בעלייה להר הבית, אדם צריך להקפיד על ההלכות השייכות למצוות מורא המקדש.  עליו גם לדעת מהו המקום אליו הוא יכול להיכנס, והיכן הכניסה אסורה עליו.  כמו כן, עליו ללמוד את ההלכות הנוגעות לחפיפה ולטבילה, לשם טהרתו.  לא כל אדם בקי בהלכות אלו, ולכן עליו ללמוד את הדברים קודם לעלייתו.  לימוד זה, הוא הלימוד היותר נעלה, שהרי הוא נועד לשם קיום הלכה למעשה בעת העלייה – כדברי הגמרא "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה" (קידושין מ,ב).

עצם לימודם של הדברים על מנת לקיימן, גורם ללימוד להיות הרבה יותר אמיתי ומכוון לאמיתתה של תורה, כאשר הוא נדרש מבחינתו להתאמץ ולחשוב כיצד הדברים יתבצעו הלכה למעשה.  המעשה המצטרף ללימודו, מועיל ללימודו שלא יישכח.  דורות רבים הלכות אלו לא נלמדו במטרה לקיימן עובר לעשייתן, ועתה שהדבר אפשרי, זו זכות גדולה לעשות כן.  וכך נאמר במשנה באבות (ד,ה): "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

 

סיכום

בעלייה להר הבית, ישנה חשיבות לא רק בגלל חיזוק השליטה היהודית במקום, המסייעת לכלל ישראל, אלא אף בגלל החיזוק הרוחני אותו מקבל העולה עצמו.  כמו שכלפי ההורים יש מצוות של כיבוד ומורא, כך בעצם העלייה אל ההר, קיימות שתי הבחינות.  העולה אל ההר כיום, מגלה כי כבוד ה' עדיין לא התגלה, והשאיפה להשבת כבוד השכינה למקומה מתעוררת בקרבו.  בקיום מצוות מורא המקדש, העולה אינו ירא מהבית, הוא ירא מה'.  העולה יכול בעקבות עלייתו, לזכות להתרוממות בתפילותיו, בלימוד התורה ובקיום המצוות.  עצם לימוד התורה הנעשה על ידי העולה, במטרה לקיימו הלכה למעשה, הוא לימוד התורה בצורתה הנבחרת.

 

[1] כמובן, שעצם מוראם מדגיש את היותו ירא ממי שציווה על מוראם, כאמר בשו"ע (יו"ד רמ,ג ומקורו ברמב"ם הלכות ממרים ו,י): "עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך."

[2] מתרגום אונקלוס "ולבית מקדשי תהון דחלין" ניתן להבין בטעות את ההבנה שהגמרא דחתה, להתיירא מהמקדש עצמו, אך נראה שכוונתו היא למה שכתבנו, וכפי שמתרגם יונתן "ולבית מקדשי תהון אזלין בדחלתא" (תהיו הולכים ביראה).  נראה, שבזה גם מובן ההבדל בין הגמרא ביומא, העוסקת במצוות מורא מקדש, ומסבירה אותו בנכנס "בהר הבית", לבין המשנה בברכות (נד,א) שאינה עוסקת במצוות מורא מקדש, ורק כותבת את האיסורים האמורים (מטעם מצווה זו) בכניסה "להר הבית".