ימי בין המצרים

בס"ד

ימי בין המצרים

דניאל פרק י

(ב) בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים.

(ג) לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים.

רש"י: כ"א שנה הם י"ח שנה משנה אחת לדריוש המדי אשר שם אל לבו לחשוב ע' שני הגולה כמו שכתוב עד שנת שתים לדריוש הפרסי בן אסתר שבנה הבית וג' שנים היתירי' לא ידעתי אם לפניהם התחיל להתענו' או משך קבלת נדר תעניותיו ג' שנים לאחר הבנין.

מצודת דוד: על כי ראה שצוה כורש לבטל בנין הבית אחר שנתן רשות לבנותה כמ"ש בספר עזרא לזה היה מתאבל, או יתכן שהיה מתאבל בעבור הדבר הנגלה אליו ואולי היתה מאורך הגלות. שבועים ימים – ג' שבעיות של ימים והם כ"א יום.

 

תענית דף כו עמוד א-ב: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב – לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

הגהות מרדכי מועד קטן הלכות תשעה באב רמז תתקלד: ויש מקדימין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ורמז לדבר מיחזקאל ודניאל שהתענו ג' שבועות.

סידור רש"י סימן תה: וכך נמצא בתלמוד ירושלמי אמר מר הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד ט' באב מנהגא היא, ורוב הגאונים שבלותיר נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משנכנס אב עד ט' באב…

 

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תקמט: במדרש תהלים ובאיכה רבתי דיזהר אדם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שלא ילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות ואין להכות אפילו הרב את תלמידו אפילו ברצועה שבהן קטב מרירי שולט וסכנה יש בדבר שנאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא סעיף יח: צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם.

ביאור הלכה: ולפי מה שמבואר בפסחים קי"א ע"ב יותר יש ליזהר מחד בתמוז עד שיתסר דודאי שכיחי.

פסחים דף קיא עמוד ב: קטב מרירי, תרי קטבי הוו, חד מקמי טיהרא וחד מבתר טיהרא, דמקמי טיהרא – קטב מרירי שמו, ומיחזי בי כדא דכמכא, והדר ביה בחשא. דבתר טיהרא – קטב ישוד צהרים שמו, ומיחזי בי קרנא דעיזא, והדר ביה כנפיא. אביי הוה שקיל ואזיל, ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה, חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה, אהדרא לרב פפא לשמאליה, ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה. אמר ליה רב פפא: אנא מאי שנא דלא חשש לי? אמר ליה את שעתא קיימת לך. מחד בתמוז עד שיתסר ביה – ודאי שכיחי, מכאן ואילך – ספק שכיחי ספק לא שכיחי. ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא, ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא, ועיקר בטולי דבית הכסא.  

מאירי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א: וכן התבאר בתלמוד המערב שאין מכין אותם בתקופת תמוז אלא מעט אמרו שם ז"ל על ר' יוחנן מפקד לספריא דלא לימחון לטליא בתקופת תמוז מן גו דשליט בה קטב מרירי…

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא סעיף יז: טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה (וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים).

משנה ברורה: אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת…

שו"ת יחווה דעת חלק א סימן לז: ולענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ"כ המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת…  

זכריה פרק ח פסוק יט: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.