ימים מועדפים לקביעת מועד חתונה

ימי עריכת חתונה

דבר ברור הוא, שאין לדחות חתונות ללא סיבה מוצדקת; אולם יש לברר, אם יש זמנים מיוחדים בהם יש עדיפות לכתחילה להתחתן, ובאלו זמנים לא ניתן להתחתן.

 

  • יום רביעי

המשנה בתחילת כתובות פותחת בתקנה: "בתולה נישאת ביום הרביעי". המשנה מבארת, כי מאחר שבתי הדין היו יושבים בעיירות בקביעות בימי שני וחמישי, התקנה נועדה לסייע לחתן שתהיה לו טענה כנגד כלתו (שלא נמצאו לה בתולים), לבוא לבית הדין בבוקר. בטעם הדבר שתקנו שתנשא ביום רביעי ולא ביום ראשון (שהרי בתי דינים היו יושבים גם ביום שני), מבואר בגמרא, כי זו תקנה למען בנות ישראל, שהאדם יטרח בשביל סעודת הנישואין במשך שלושה ימים.

עוד מובא בגמרא (שם ג,א), כי אם יש בתי דינים הקבועים בכל יום, אשה יכולה להנשא בכל יום – אולם בכל אופן צריך לטרוח בשביל הסעודה שלושה ימים. מסתבר, שהוא הדין במקום שאין בתי דין כלל – וכפי שפוסק הרמב"ם בהלכות אישות (י,יד-טו), שמותר לשאת אשה בכל יום, בתנאי שהוא יטרח שלושה ימים קודם לכן בסעודת הנישואין, ורק במקום שבתי דין יושבים בשני וחמישי, הבתולה נשאת ביום רביעי; וכן הוא בשולחן ערוך (סד,ג).

יש מי שסובר, כי אין אפשרות לוותר על טרחה זו, שהרי היא נתקנה לטובת כלל בנות ישראל (טיב קידושין שם); אולם החלקת מחוקק והבאר היטב כותבים, כי אם הכלה וקרוביה מוחלים על כך אין להקפיד, וכך הוא המנהג שלא להקפיד (וכן מובא ברבינו ירוחם; וכפי שנתבאר לעיל בפרק ד). כך גם משתמע מדברי רבינו אפרים המובאים בדברי כמה מהראשונים ונפסקים בשולחן ערוך (סד,ד), כי אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה, קרובי הכלה כופים אותו לעשות כן – ומשמע שהדבר תלוי בהם; וכן כותב בספר המקנה המובא בפתחי תשובה שם. בערוך השולחן כותב, כי דברים אלו נאמרו בזמן שהחתן היה עורך את הסעודה, מה שאין כן כיום – שלדבריו, משפחת הכלה היא העורכת את הסעודה.

טעם נוסף הנזכר בגמרא (כתובות ה,א) הוא, כי הבתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת ביום חמישי – משום שביום חמישי נאמרה ברכה לדגים (של פריה ורביה). לפי טעם זה, יש עדיפות להתחתן ביום רביעי בכל אופן, גם כשאין בתי דין יושבים; אם כי בהתחשבות בטעם זה יש מקום להעדיף להתחתן דווקא ביום חמישי, וכדלהלן.

 

  • יום חמישי

בנוגע לאלמנה נאמר במשנה שם, כי האלמנה נשאת ביום החמישי; ומבואר בגמרא שם, כי האלמנה נשאת ביום החמישי ונבעלת בששי משני טעמים: א. מאחר שביום הששי נאמרה ברכה לאדם, וברכת האדם עדיפה על ברכת הדגים. ב. כדי שהאדם לא ישכים למלאכתו למחרת חתונתו, אלא יהא שמח עם אשתו בשלושת הימים הללו ברציפות: חמישי, ששי ושבת, ורק ביום ראשון הוא יוכל ללכת למלאכתו.

על פי הטעם הראשון יש לומר, כי גם לבתולה יש עניין להינשא ביום זה, לולא הטעם של בתי הדין הקבועים – ומאחר שלמעשה כיום בתי דין לא מצויים, הרי שיש להעדיף לקיים את הנישואין דווקא ביום זה; וכן כותבים כמה מהאחרונים, שברכה זו בוודאי אינה גרועה מסימנים טובים אחרים שחוששים להם לכתחילה, ועל כן כדאי לחוש לכך (פני יהושע כתובות ב,א מובא בפתחי תשובה סד,ו; תורה תמימה על בראשית פרק א הערה נז).

אחרונים אלו תמהו על הרמ"א אשר מזכיר מנהג אחר – שלא לשאת נשים בתחילת החודש אלא רק כשהלבנה במלואה (וראה להלן); ואילו מנהג זה המפורש בגמרא אינו נזכר בדבריו. וכך כותב בערוך השולחן (סד,יג), שיותר טוב להקפיד על מה שכתוב בגמרא מאשר על מנהגים שאין להם יסוד ( ייתכן לומר בדעת הרמ"א, כי מנהג הנישואין ביום זה אינו עדיף על פני ימים אחרים, מפני שיש דעה בגמרא לפיה אין לבעול ביום ששי, כדלהלן).

 

  • יום ששי

לכאורה נראה היה לומר על פי הטעם הנזכר, כי ישנה עדיפות לשאת נשים בימי ששי, שהרי בו נאמרה ברכה לאדם. אולם בברייתא בגמרא (שם ד,א) נאמר לגבי חתן וכלה: "לא יבעול, לא בערב שבת ולא במוצאי שבת" – והטעם מבואר בהמשך (שם ה,א), שזו גזירה "שמא ישחוט בן עוף", והיינו, שמא יבוא לידי חילול שבת בהכנת הסעודה – כפי שמבאר הרמב"ם (אישות י,יד), הפוסק מסיבה זו שלא לשאת נשים – לא ביום ששי ולא ביום ראשון (ובאמת, בירושלמי בתחילת כתובות הלשון היא "שאינה נישאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת" ולא כבבבלי "לא יבעול").

אמנם, על פי הכרעת הגמרא (שם ז,א) במחלוקת אם מותר לבעול בשבת, כי הדבר מותר, הרא"ש כותב, כי ניתן לערוך את סעודות הנישואין בין ביום ששי ובין בשבת; וכך מבאר הר"ן על הרי"ף שם, כי לפי מסקנה זו אין מקום לחשש שמא יבוא לידי חילול שבת. לדבריו, זוהי הסיבה בגללה הרי"ף משמיט איסור זה. ואמנם, יש מקום לומר, כי ההיתר לבעול בשבת הוא רק אחרי שכבר היתה כניסה לחופה (אולי כבר ביום חמישי), והמנהג הוא לערוך סעודה בשעת החופה – ועל כן יש להחמיר מלערוך חופה ביום ששי; ובאופן זה מבאר הר"ן את דברי הרמב"ם. הר"ן כותב, שכדברי הרמב"ם כתבו גם הרמב"ן ור"י הלוי (וגם המגיד משנה כותב כן בשם הרמב"ן והר"י מיגאש); אך הוא מסכם, שמנהגנו לכנוס בימי ששי.

בשולחן ערוך מביא את דעת המחמירים כדעה ראשונה, אולם הוא כותב שיש מתירים ומוסיף: "וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת". וכך כותב הרע"ב בפירושו על המשנה הראשונה בכתובות, כי יש מקומות שנוהגים לישא בערב שבת מפני תקנת העניים (ונראה שכוונתו, שאין להם מספיק בשביל צרכי הסעודה, ועל כן סעודת השבת היא סעודת הנישואין שלהם).

בירושלמי בתחילת כתובות (א,א; מופיע גם בתחילת יומא א,א) נאמר, לגבי הכונסים את האלמנה, כי עליהם לכונסה מבעוד יום, כדי שלא יהא כקונה קניין בשבת; ומשמע מכאן, כי היה זה דבר מקובל גם אז לערוך נישואין בימי ששי. ראייה נוספת להיתר נישואין בימי ששי, כותב בשו"ת בנימין זאב (סימן נד) על פי האפשרות המובאת בגמרא בכתובות (מז,א), שהאב ימסור את בתו לחופה בשבתות וימים טובים – וכפי שמבואר שם בתוספות (ד"ה דמסר), שהכוונה היא שהוא מוסר אותה שעה אחת לפני כניסת החג, שהרי בחג עצמו אין נושאים נשים.

גם בערוך השולחן (סד,יא) נוקט כדעה המתירה לערוך חופות בימי ששי, אלא שהוא כותב, שבימי החורף, שהימים קצרים, נכון מאוד שלא לערוך אז חופות; ומכל מקום, אין כח למחות ביד מי שיערוך חופה אז. אמנם, במגן אברהם (אורח חיים תקמו,ד) כותב, שהמנהג במקומו לשאת נשים בערב שבת אפילו סמוך לחשיכה; ונראה, שלא חשש כלל שמא יבואו לידי חילול שבת בזה.

 

  • שבת

נאמר במשנה בביצה (לו,ב) שאין מקדשים את האשה בשבת או ביום טוב; ומבואר הטעם בגמרא (שם לז,א), שזו גזירה שמא יכתוב. בירושלמי בתחילת כתובות נאמר, כי אין לבעול בשבת כל זמן שהאדם לא כנס את אשתו, משום שכל זמן שהוא לא כנס, הוא אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ועל כן הוא כקונה קניין בשבת. מטעם זה אומר רבי מנא שם, שהכונס את האלמנה צריך לכונסה מלפני שבת, כדי שלא יהא כקונה קניין בשבת.

הרא"ש בתחילת כתובות (א,ג) מבאר על פי דברי הירושלמי הללו, כי יש הבדל בין קניין הבתולה, שהוא נעשה בחופה – ועל כן אין לכנוס את הבתולה לחופה בשבת; לבין קניין האלמנה, שהוא בייחוד של ביאה, ועל כן צריך להתייחד עמה מבעוד יום. וכן כותבים הטור והשולחן ערוך (סד,ה; וגם בדברי הרמב"ם הנ"ל נזכר האיסור לשאת אשה בשבת).

לפי הבנת רבינו תם בתוספות בביצה (לו,ב ד"ה והא), האיסור לקדש אשה נאמר דווקא למי שיש אשה ובנים, אבל למי שאין אשה ובנים – מותר. הבנה זו נובעת מהגדרת המשנה שם את הקידושין כדבר רשות, והגמרא מבארת שזה לא מצוה (על כל פנים לא כמו המצוות האחרות הנזכרות שם), משום שהמדובר באדם שיש לו אשה ובנים. לפי הבנת רש"י במקום (וכן מבאר הרמב"ם בפירושו למשנה), קושיית הגמרא היא על הגדרת הקידושין כדבר רשות ולא כדבר מצוה, אבל בכל אופן אין היתר לקדש בשבת. אולם רבינו תם מבין, שקושיית הגמרא היא על עצם האיסור.

הבית יוסף באורח חיים (סימן שלט) מביא בשם תשובת רבינו תם, שאף הוא לא התיר לקדש אלא במקרה של דוחק גדול, והביא בשם הר"ן והסמ"ק והכלבו, שרבינו תם התיר רק לקדש אבל לא לכנוס. הדרכי משה מעיר, כי מדברי הר"ן לא משמע כן; והרמ"א סמך על דברי רבינו תם להלכה למעשה בשעת דחק גדולה, כפי שהוא מספר על עצמו בשו"ת הרמ"א (סימן קכה), כיצד הוא ערך חופה בליל שבת לכלה עניה שנישאה לחתן שלא קיים פריה ורביה, והיה חשש שהחתונה תתבטל. הרמ"א שם כתב, שלפי הגמרא שלנו, טעם האיסור הוא מחשש שמא יכתוב (ולא כמו בירושלמי שהטעם הוא בגלל עשיית הקניין בשבת), ובימינו שאין נוהגים שהחתן כותב את הכתובה, חשש זה פחות שייך.

 

  • יום ראשון

לכאורה, אפשרות הנישואין ביום ראשון תלויה במחלוקת הראשונים הנזכרת, לגבי נישואין ביום ששי. הרמב"ם אשר חושש לחילול שבת שעלול להיגרם עקב סעודת הנישואין ביום ששי, מזכיר בדבריו, שאין להתחתן גם ביום ראשון; ולעומתו הר"ן בדבריו מזכיר, כי נהגו לערוך סעודות בערב שבת ובמוצאי שבת – והדברים מתאימים להבנה, כי למסקנת הגמרא אין לחשוש שמא יבואו לידי חילול שבת.

בשולחן ערוך המביא את דעת המתירים להתחתן ביום ששי וביום ראשון, כותב: "וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת"; ואינו מזכיר מנהג לשאת נשים במוצאי שבת. בתשובת הרמ"א (סימן קכה) נזכר ביחס ליום ראשון, כי מנהג הגויים לקדש ביום חגם – ועל פי דברים אלו כותב בפתחי תשובה (סד,ד), כי אין נוהגים לשאת נשים ביום ראשון.

אמנם, ניתן לבאר בדברי השולחן ערוך, שמאחר שיש היתר לשאת ביום ששי, הרי שאין הלכה כדעה החוששת שיבואו לידי חילול שבת, וממילא ניתן להתחתן גם ביום ראשון, וכדברי הר"ן (וגם בשו"ת בנימין זאב הנ"ל מזכיר, שהמנהג לערוך את סעודות הנישואין גם בימי ששי וגם במוצאי שבתות). גם בספר ערוך השולחן (סד,יא) מתיר להתחתן במוצאי שבת וביום ראשון; ולהבנתו אף לשיטת הרמב"ם המחמיר ביום ראשון, יש מקום לומר, שהאיסור נאמר דווקא על מוצאי שבת ולא על יום ראשון. וכן המנהג המקובל לערוך חתונות גם בימי ראשון (בספר בית חתנים פרק יב סעיף ד מביא בשם הרב אלישיב המתיר, ומביא את דברי הנהר מצרים הדוחה את דברי הפתחי תשובה ומעיר, שאין כזה חוק לגויים לערוך חתונות בימי ראשון, וגם הרמ"א עצמו לא אסר זאת. אם כי למעשה בספר בית חתנים כותב, שאף על פי שביום ראשון יש להתיר, במוצאי שבת יש להימנע מכך, מחשש חילול שבת).

 

  • חול המועד

במשנה במועד קטן (ח,ב) נאמר: "אין נושאין נשים במועד – לא בתולות ולא אלמנות; אבל מחזיר הוא את גרושתו". ומובאים בגמרא שם כמה סיבות לדבר: 1. שאין מערבים שמחה בשמחה (דין הנלמד מחנוכת בית המקדש בימי שלמה, שם נערכה השמחה למשך ארבע עשרה יום, ומדוקדק בפסוק שם "שבעת ימים ושבעת ימים", שהבדילו בין שמחה זו לשמחת חג הסוכות). 2. כדי שלא יניח את שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו; והיינו משום שנאמר "ושמחת בחגך" – ולא באשתך (וטעם זה הוא מעין הטעם הראשון, ועל כן בנוגע לנישואין בערב הרגל, הגמרא מתייחסת לשאר הטעמים ולא לטעם זה). 3. מפני הטורח. 4. מפני ביטול פריה ורביה (שלא יתעכב עד אז).

כך נפסק ברמב"ם הלכות אישות (י,יד; המביא את הטעם הראשון בלבד – וכן הוא בהלכות יום טוב ז,טז), וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקמו,א; אבן העזר סד,ו). בירושלמי למועד קטן (א,ז) נאמר, שמה שמותר לו להחזיר את גרושתו – היינו דווקא גרושתו מן הנישואין, אבל גרושתו מן האירוסין אסור; וגם זה נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר שם).

ויש להעיר, כי דווקא בנוגע לנישואין נזכר האיסור – אבל בנוגע לאירוסין מפורש בגמרא (שם יח,ב) שהדבר מותר, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין; וכן נפסק ברמב"ם (הלכות יום טוב שם) ובשולחן ערוך (אורח חיים שם) – אלא שבזמננו שאנו עושים יחד את האירוסין והנישואין, אין כל כך משמעות להיתר זה.

 

  • ערב הרגל

בגמרא במועד קטן (ט,א) נאמר, כי כל אלו שנאסר עליהם להתחתן במועד – מותר להם להתחתן בערב הרגל; והגמרא מבארת זאת לפי כל אחד מהטעמים הנ"ל: 1. אין בעיה של עירוב שמחה בשמחה, משום שעיקר השמחה הוא יום אחד בלבד. 2. עיקר הטרחה הוא יום אחד בלבד. 3. אדם לא יתעכב מלהתחתן בשביל יום אחד, כאשר לאחריו לא תהיה לו אפשרות להתחתן (ואם מסיבה כלשהיא באותו יום הם לא יוכלו להתחתן, הרי שהחתונה תדחה באופן משמעותי).

אמנם, ברמב"ם לא נזכר במפורש היתר זה של עריכת נישואין בערב הרגל – וייתכן להבין זאת לאור החשש של חילול שבת האמור בדבריו, בגללו הוא אוסר לערוך חתונות בימי ששי. מכל מקום, ראשונים רבים מביאים היתר זה (רי"ף ורא"ש ורבינו חננאל במועד קטן שם; שו"ת הרשב"א החדשות סימן מ), וכן נפסק בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים תקמו,ג). ייתכן לומר, שאף ראשונים החוששים שמא יבואו לידי חילול שבת, לא יחששו שמא יבואו לידי חילול יום טוב, שקדושתו פחותה מקדושת השבת, וצרכי אוכל נפש מותרים בו (והאיסור הנזכר בגמרא "שמא ישחוט בן עוף" אינו שייך לגביו, שהרי מותר לשחוט ביום טוב. ובכל אופן, לא מצאנו במפורש בראשונים מי שאוסר להתחתן בערב הרגל).

במגן אברהם שם כותב, כי המנהג במקומם הוא לשאת נשים בימי ששי אפילו כאשר זה סמוך לחשיכה – ואילו בערב יום טוב המנהג הוא שלא לשאת נשים כלל, משום שאסור לעשות סעודת נישואין בלילה הראשון של יום טוב, שהרי אין מערבים שמחה בשמחה (וכשם שלא עושים סעודת אירוסין בחול המועד); וכן גם כותב בערוך השולחן (סד,יח). איסור עריכת סעודת הנישואין בחג נזכר ברמב"ם הנ"ל, אולם השולחן ערוך שם מתיר לעשות סעודה בחג למי שנשא אשה בערב החג (בבית יוסף רוצה להסביר בדעת הרמב"ם, שכוונתו להחמיר במי שנשא אשה במועד – וכגון במחזיר גרושתו, אבל לא במי שנשא אשה בערב החג; אם כי במגן אברהם מעיר על כך, כי הדברים דחוקים בלשונו).

המשנה ברורה כותב בשם האחרונים, שלכתחילה עליו להקפיד לעשות את הנישואין בערב הרגל בבוקר, כדי שיהיה לו יום לשמוח עם כלתו, וכדי שהוא יוכל לעשות את הסעודה בחול; והוא מביא את מנהג המגן אברהם להחמיר בעניין (ומוסיף שכן משמע גם במטה אפרים), אך הוא מעיר, שאין להחמיר במקום צורך גדול (והזכיר בשם האליה רבה והמור וקציעה, שבשעת דחק יכול לערוך את הנישואין אפילו סמוך לחשיכה).

 

  • כשהירח מלא

בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן רפג) מובא: "מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מלוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש. אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותו כן עושין במלוי ולא בחסרון. וסימנא טבא הוא…" (ויש להעיר, כי אף על פי שהפוסקים לא הזכירו זאת, ייתכן שלפי הרמב"ם אין להתיר את הדבר; ראה בדבריו בהלכות עבודה זרה יא,ד).

מדברים אלו נראה, כי יש עניין לשאת אשה דווקא באמצע החודש, כאשר הירח מלא – וכן נזכר בנימוקי יוסף על סנהדרין (טז,ב): "שנהגו לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב". בערוך השולחן (סד,יג) מעלה אפשרות לומר בטעם הדבר, כי ישראל מונים ללבנה והם נמשלו ללבנה. אמנם, מסתבר שמבחינה מעשית היו נוהגים לעשות זאת בקהילות שונות, כדי שיהיה להם אור בזמן החתונה.

מנהג זה שלא לשאת נשים אלא במילוי הלבנה, נזכר גם בשולחן ערוך יורה דעה (קעט,ב), העוסק באיסור שלא לכשף, לעונן ולנחש (וכן הוא בקיצור שולחן ערוך קמז,א וקסו,ג); אולם בהלכות קידושין השולחן ערוך אינו מזכיר דין זה. לעומתו, הרמ"א מזכיר דין זה (סד,ג), אלא שיש שינוי בלשונו: "ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחילת החודש בעוד שהלבנה במלואה". מדברים אלו משתמע, כי אין כאן הקפדה דווקא על הזמן בו הירח מלא, אלא על הזמן בו הירח הולך ומתמלא. נראה, שהרמ"א למד כן מלשון הר"ן על סנהדרין (סה,ב): "וגם מה שנשמרים בני אדם מלישא אשה בלבנה חסרה אינה משום חשוב עתים ושעות אלא שסימן יפה להם לישא אשה בזמן תוספת הלבנה ולא בזמן חסרונה" (וכן הוא בחכמת אדם, שער בית הנשים קכט,יב; ובערוך השולחן הנ"ל – אם כי הוא עצמו סובר שאין להקפיד על מנהג זה, כמובא לעיל).

אמנם, לאור דברי הרשב"א והנימוקי יוסף, ניתן להבין גם את דברי הר"ן כמתייחסים דווקא לירח מלא – שזמן זה נקרא "זמן תוספת הלבנה", ואילו שאר הזמן הלבנה יכולה להיקרא "חסרה" (אכן, בלבוש על יורה דעה קעט,ב כותב כלשון השולחן ערוך יורה דעה "במילוי הלבנה", ואילו באבן העזר סג,ג הוא כותב כדברי הרמ"א "בתחילת החודש בעוד שהלבנה במלואה", והוא מפנה לדבריו ביורה דעה – ונראה להבין בדעתו, שגם את דברי השולחן ערוך הוא ביאר כפי שכתב הרמ"א).

בספר המקנה (קונטרס אחרון סד,ג; מובא בפתחי תשובה סד,ה) מעיר על דברי הרמ"א, כי במקום אחר (אורח חיים תקנא,ב) הוא עצמו מביא מנהג שלא להתחתן מי"ז בתמוז ועד ראש חודש אב (בניגוד לדברי השולחן ערוך שם, האוסר כן רק מראש חודש אב ועד התענית); ולאור המנהג שהוא כותב, שאין להתחתן אלא בתחילת החודש, לא היה עליו להביא את המנהג שלא להתחתן בסוף תמוז (ודברים אלו קשים גם לפי המשנה ברורה תצג,ה המתיר להתחתן בסוף חודש ניסן עד ראש חודש אייר, על פי המנהג, שלא מתאבלים על מיתת תלמידי רבי עקיבא באותם ימים).

בעל המקנה כותב, שיש ליישב את הדברים כפי מה שהרמ"א מציין בתשובה (סימן לה), שהוא דקדק בלשונו וכתב "והעם נהגו" ולא לשון "וכן נוהגין", כמו שהוא כותב בדרך כלל. על פי המבואר שם (הנידון הוא הברכה על קריאת מגילות שיר השירים, רות וקהלת), הרמ"א אכן סובר, כי המנהג שהעם נהג הוא הנכון – אם כי יש יסוד גם למי שאינו נוהג כן. על פי הדברים האלו נראה לומר, כי אכן זהו דבר רצוי לדעת הרמ"א להתחתן דווקא בחציו הראשון של החודש, אך אם יש קושי בדבר, אין חובה להקפיד בזה.

אמנם, יש שהבינו על פי דברי המקנה הללו, שמה שכתוב "והעם נהגו" אינו בא לבטא דבר שיש בו עניין, אלא רק בא לומר, שאין איסור בדבר – ועל כן למעשה אין כל עניין להקפיד על כך (ראה בשו"ת יביע אומר, חלק ג אבן העזר סימן י). הרב קוק בשו"ת עזרת כהן (אבן העזר סימן ז) כותב, שבארץ ישראל לא נהגו להקפיד בזה, מפני שהיא מופקעת מהמזלות ועיני ה' בה תמיד (ומדגיש שם, שבפרט כשיש חששות לביטולי שידוכין וכדומה, שאין לחוש כלל לעניינים שאינם מיסוד הדין; ולעיל הבאנו את דברי ערוך השולחן ואחרונים נוספים, שגם כן סוברים, שדווקא בדברים המופיעים בגמרא יש להקפיד ולא בדברים אלו).

 

  • ספירת העומר

בטור ובשולחן ערוך (תצג,א) מובא המנהג הנזכר בגאונים, שלא לשאת נשים בין פסח לעצרת, מפני שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא, ולא ראוי להרבות בשמחה. ודווקא מנישואין נמנעים אבל לא מקידושין (לפי ההנהגה בעבר, שהיו מחלקים בין הקידושין לנישואין) – וגם בנישואין, לא מענישים את מי שעבר וכנס.

בכנסת הגדולה על הטור שם מביא דעה (מהר"ם לונזאנו), שבמקרה שעדיין הוא לא קיים פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו, ניתן אף לכתחילה לשאת אשה בימים אלו ולא לחשוש למנהג; אולם הוא כותב, שאין נוהגים כן – וכן כותב המשנה ברורה בשם האחרונים (אם כי הוא מעיר, שלהחזיר גרושה מותר, משום שאין בזה כל כך שמחה; כשם שמתירים זאת בחול המועד). אמנם, בשו"ת יביע אומר (חלק ה אורח חיים סימן לח) כותב, שמאחר שהאבלות בספירה יותר קלה מאשר בימי בין המצרים, בשעת הדחק יש להתיר להתחתן במקרים אלו בתוך הספירה, שהרי אף בימי בין המצרים יש מקום להתיר זאת, וכפי שיבואר להלן.

למרות שמפשט לשון השולחן ערוך נראה, כי אין להתיר נישואים כלל בין פסח לעצרת, בבית יוסף הוא מבאר את דברי הטור, המתיר להסתפר מל"ג בעומר, כי גם להתחתן מותר (וכתב כן על פי האבודרהם); וכן כותב הרמ"א. ואמנם, יש שמחמירים בנישואין יותר מאשר בתספורת, ואוסרים להתחתן עד ראש חודש אייר גם במקומות שהמנהג להתיר להסתפר אז (דעת המלבושי יום טוב הנזכרת באליה רבה שם), אולם המשנה ברורה מבאר על פי האחרונים, כי אין לחלק ביניהם.

בנוגע ליום ל"ג בעומר עצמו, השולחן ערוך (שם בסעיף ב) אינו מתיר להסתפר, וממילא יש לומר בדעתו, כי גם לא ניתן להתחתן אז. אולם הרמ"א מתיר להסתפר באותו יום – אך לא מבערב, ואף האליה רבה אשר חולק עליו ומתיר להסתפר מבערב, כותב לגבי חתונה, שלא נוהגים להתחתן מבערב, ורק כשחל ל"ג בעומר ביום ששי יש להקל; והמשנה ברורה מביא את דבריו (וייתכן להעיר על כך, שהאליה רבה עצמו אינו משווה לגמרי את הנישואין לתספורת, וכפי שהוא מביא את שיטת המעדני יום טוב דלעיל, אולם לשיטת המשנה ברורה הנ"ל, יש יותר מקום להקל בנישואין). לדעת המור וקציעה שם, ליל ל"ג בעומר מותר בנישואין ובתספורת כמו ביומו – ולהבנתו זו כוונת הרמ"א הכותב שלא להסתפר "מבערב", היינו מלפני אותו יום (כמו שאומרים על יום ששי "ערב שבת"), ומביא דבריו השערי תשובה.

בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ד סימן ס) כתב, שבוודאי יש להתיר להתחתן בל"ג בעומר, שהרי אף האר"י שהיה אוסר להסתפר עד חג השבועות, גלח את בנו ביום ל"ג בעומר, ויש לומר, כי יש מעלה גדולה ביום זה, ואין להחמיר בעניין (ואולי יש להשיב, כי בנו היה קטן, ועל כן לא החמיר בו יותר מאשר מקובל להחמיר).

 

  • בין המצרים

בגמרא ביבמות (מג,א-ב) נאמר, כי מראש חודש אב ועד התענית ניתן לארס אשה אבל לא לכונסה; וכך פוסק השולחן ערוך (אורח חיים תקנא,ב). הרמב"ם בהלכות אישות (י,יד) כותב, כי מותר לארס אשה אפילו בתשעה באב, בין ביום ובין בלילה (ומקורו בירושלמי, כפי שמביא כן הטור) – וניתן להבין מדבריו, שאין לכנוס אשה ביום זה – אולם הוא אינו מזכיר את האיסור החל מראש חודש אב, למרות שהוא מזכיר בהלכות תעניות (ה,ו) דברים אחרים שיש להימנע מהם בימים אלו (לספר, לכבס ועוד). בלחם משנה (תעניות ג,ח) עומד על השמטה זו של הרמב"ם, וכותב, שבוודאי הדבר נכלל בהגדרת "משנכנס אב ממעטים בשמחה" שהוא הזכיר (ולכאורה יש דוחק בזה, ואולי באמת לשיטת הרמב"ם אין איסור לכנוס אשה פרט מאשר ביום התענית).

הרמ"א מוסיף על דברי השולחן ערוך, כי נוהגים להחמיר ולא לשאת נשים כבר מי"ז בתמוז; ומבאר המשנה ברורה, כי דין זה נאמר אף למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה. אמנם, הר"ן על הרי"ף (תענית ה,ב) כותב בשם רב האי גאון ביחס לימים הללו שבין ראש חודש לתשעה באב, שלמי שאין אשה ובנים מותר להתחתן (ונראה שדברים אלו נכתבו בטרם היה חרם רבינו גרשום, ועל כן להבנתו האיסור מתייחס רק למי שכבר יש אשה ובנים, שהרי לפי חרם זה, אין אפשרות למי שיש לו אשה להתחתן עם אשה נוספת). הבית יוסף מביא את דבריו וכותב, כי בפועל לא נוהגים להתחתן בימים אלו, משום שאין זה סימן טוב. משמע מכאן, כי מי שאינו חושש לסימן זה – ובפרט למי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה, אין להחמיר.

גם הרמב"ם בהלכות תעניות (ג,ח) ביחס לתעניות צבור על הגשמים כותב, כי ממעטים באירוסין ובנישואין – אלא אם כן הוא לא קיים מצות פריה ורביה (וכן הוא בטור ובשולחן ערוך אורח חיים תקעה,ז); ונראה להבין בדעתו, כי בוודאי שלאדם כזה מותר לשאת אשה בימים שעד התענית (בהם הוא בכלל לא הזכיר איסור נישואין). על פי הדברים הללו, בוודאי שיש מקום להקל בשעת הדחק למי שלא קיים פריה ורביה בימים שמי"ז בתמוז ועד ראש חודש אב, שאינם אלא חומרא בעלמא. וכך הורה הרב עובדיה יוסף לרבנות העיר תל-אביב לשנות את הנהגתם ולרשום ספרדים ובני עדות המזרח לנישואין בימים אלו – שהרי למנהג השולחן ערוך הדבר מותר, ובפרט שרוב הנרשמים לנישואים הם רווקים שטרם קיימו מצוה זו (ראה ביביע אומר חלק ו  אורח חיים סימן מג).

 

לסיכום:

  1. מותר להתחתן בכל יום מימות השבוע פרט מאשר בשבת.
  2. יש מקום להעדיף להתחתן ביום חמישי, ושהבעילה תהיה ביום ששי – שבו נאמרה ברכת הפריה ורביה לאדם.
  3. עניין טוב יש גם בנישואין המתקיימים ביום רביעי, כאשר הבעילה היא ביום חמישי, שבו נאמרה הברכה לדגים.
  4. בזמן שהיו בתי דינים קבועים בימי שני וחמישי, בתולה היתה נשאת דווקא ביום רביעי, בשביל הברכה הנזכרת, ובשביל שאם תהיה לו טענת בתולים הוא יוכל לבוא למחרת לבית הדין.
  5. הסיבה שלא קבעו את הנישואין ליום ראשון, היא משום שתקנו שיהיו שלושה ימים בהם החתן טורח לצורך סעודת הנישואין.
  6. מעיקר הדין גם כיום על החתן לטרוח שלושה ימים קודם לנישואין, אולם בדרך כלל אין צריך לחשוש לזה, ולא נוהגים להקפיד דווקא על זמן זה.
  7. יש שאוסרים להתחתן ביום ששי או ביום ראשון, כדי שלא לבוא לידי חילול שבת; אולם המנהג המקובל הוא שהדבר מותר.
  8. לא מתחתנים בחול המועד – אלא אם כן מדובר באדם המחזיר את גרושתו (ודווקא גרושתו מן הנישואין).
  9. מנהג נפוץ הוא שלא להתחתן בערב הרגל, אך ניתן להקל בזה בשעת הדחק.
  10. בימי ספירת העומר יש מנהגים שונים בנוגע להימנעות מנישואין – יש הנמנעים מכך מפסח ועד ל"ג בעומר, ויש הנמנעים מראש חודש אייר למשך שלושים ושלושה יום.
  11. גם בנוגע לל"ג בעומר עצמו יש מנהגים שונים, אם מותר להתחתן ביום זה, ואם כן, האם ההיתר הוא דווקא ביום או אף בלילה.
  12. בנוגע לימי בין המצרים – למנהג השולחן ערוך אין להתחתן מראש חודש אב ועד אחרי תשעה באב; ואילו למנהג הרמ"א אין מתחתנים כבר מצום שבעה עשר בתמוז.
  13. הימנעות זו בימי ספירת העומר ובימי בין המצרים נאמרה אף למי שלא קיים מצות פריה ורביה, אולם בשעת הדחק יש למקל בזה על מי לסמוך.
  14. יש הנוהגים להתחתן דווקא בזמן שהירח מלא, או דווקא בתחילת החודש, כאשר הירח הולך ומתמלא; ועושים זאת לסימן טוב, ואין בזה משום איסור ניחוש. ובארץ ישראל לא נהגו לעשות כן.