טלטול ספר תורה ממקום למקום

בס"ד

טלטול ספר תורה ממקום למקום

יומא סח ע"ב: חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכה"ג, וכה"ג עומד ומקבל וקורא…

רש"י: בית הכנסת – היה סמוך לעזרה בהר הבית.

יומא דף ע עמוד א: ואחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים.

רש"י: להראות חזותו לרבים – להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר (שמות טו), זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות, לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן, ומערב יום הכפורים הביאום שם.

ירושלמי יומא פרק ז הלכה א: בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון.

קרבן העדה: ופריך בכל. מקום אמרינן שנוהגין כבוד בתורה והולכין אחריה והכא אמרינן שמביאין הס"ת אצל כה"ג: ומשני אלא ע"י. שהכה"ג והסגן הם בני אדם גדולים וחשובים כבוד היא לתורה שתבא לידם וגם היא מכבדת אותם: ופריך והא תמן. בבבל מביאין הס"ת לגבי ריש גלותא אף על פי דלפעמים אינן חשובים כל כך בתורה ובמצות: תמן. גבי ריש גלותא הואיל והן מזרעו של דוד עושין להן כמנהג אבותיהן כמלכי בית דוד.

מרדכי מסכת ראש השנה פרק ארבעה ראשי שנים רמז תשי: מצאתי בתשובה אחת דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוה"כ כדאמרינן בירושלמי בפרק בא לו…

ספר אור זרוע חלק א – הלכות קריאת שמע סימן ט: אמר לי' רב יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא אמר לי' ניכנפי' למר בי עשרה אמר טריחא לי מילתא… ש"מ דנכון וכשר הדבר ליראי השם ב"ה כשהוא חולה שיכול לכוין שיבואו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללין עמו דאמר בירושלמי ביומא… ואיתא נמי בירושלמי דסוטה אם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כש"כ שמביאים לביתו…

שו"ת מהר"ם פדואה סימן פח: עוד אחרת אתי וברור לי לפע"ד שכל הדברים הנ"ל הן הירושל' הן ההג"ה מדברים בענין שמביאין הס"ת להם לקרות ואין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין הס"ת ממנו ומחזירין אותה לתוכו רק מביאין אותה ממקום אחר בשעת הקריאה ואחר הקריאה מחזירין הספ' למקומו או שהיתה ס"ת דרכה להניח על העמוד המיוחד לקרות עליו ולאדם חשוב וגדול מעתיקין אותה משם להביא אותה גבי הגדול למקום שעומד שם כמו שעשו לכ"ג כדתנן בפרק בא לו אשר עליו קאי הירושלמי ובכן הוא גנאי לס"ת ובעבו' זה יקשה לעשות אם לא לגדולים כנ"ל. אמנם כמנהג שלנו וכעובדא דידך לייח' תיבה וארון על יום או יומים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשי' אות' על העמוד והקוראי' בתורה יעקרו ממקומם לקרא על העמוד ואחר כך יחזירו הס"ת לארון לא עלה על לב שום אדם לאוסרו כי אין בו פגם לס"ת מאח' שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש לב"ה של עראי או ב"ה של קבע

שולחן ערוך אורח חיים סימן קלה סעיף יד: בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ. הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות); ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי (שם).

מ"ב: וה"ה לחולה ויש חולקין בכ"ז כיון דאנוסים הם ובפר' זכור שהוא דאורייתא בודאי יש להקל ואפשר דה"ה גם בפר' פרה.

ביאור הלכה: ובאמת הדבר תמוה דהירושלמי מיירי כשאפשר לילך למקום שהס"ת מונחת ולכך זלזול הוא כשמוליכין ס"ת אצלן משא"כ בזה שאנוסים הם ורוצים לקיים מצות קה"ת למה לא נביאה אליהם מאי זילותא הוא לס"ת כשבני אדם מהדרין אחריה לקרות בה אם נביאה אליהם כיון שהם אינם יכולים לילך אחריה אח"כ מצאתי בפר"ח שתמה ג"כ בזה ובאמת כן הוא דעת הא"ז דלחולה מותר להביא ס"ת אצלו לקרות בה משום דאנוס הוא וכמו שכתב בד"מ משמו ובאו"ז גופא מבואר טעמו וז"ל דאם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כ"ש שמביאים לביתו ע"ש ולפ"ז ה"ה בחבושים בבית האסורים דמאי שנא. ולדינא נראה דאפילו להמרדכי דאוסר אפילו באנוס אינו מיירי כ"א ביחידים החבושים ורוצים להכניף עשרה שם לקה"ת בזה אוסר [ודלא כאו"ז דמשמע שם דמתיר לחולה להכניף עשרה שם ולהביא הס"ת אצלו] ומטעם דמן הדין י"ל דאין חל על יחיד מצות קה"ת בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד אבל כשיש שם עשרה כיון דחל עליהם חובת קריאה והם אינם יכולים לצאת משם ולילך אחריה גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס"ת לקרות בה ומצאתי בא"ר שגם הוא כתב לחד תירוצא דהמרדכי לא מיירי בשיש שם עשרה כנלע"ד לדינא.

ערוך השולחן: ובפ' זכור מותר להביא ס"ת לכל הדיעות ונ"ל דה"ה לכל ד' פרשיות… והמנהג לדקדק שיקראו בה ג' פעמים דזה מקרי כקביעות ואין בזיון במה שטלטלוה מביהכ"נ אבל בפחות מג' פעמים טלטלוה לצורך עראי ויש בזיון אף אם הביאוה מקודם ומכל משנ"ת מבואר דלא יפה עושים רבים מהמון העם בר"ה ויוה"כ ושמח"ת שקודם הקריאה נוטלין ס"ת מהבהכ"נ לקרא במקום אחר…

מור וקציעה סימן קלה: מ"מ מה שנהגו במדינתנו ביום שמחת תורה שמוציאין כל הס"ת מההיכל וגם מוליכין מבית הכנסת לבית הכנסת אחר, כדי להקיף עמו, וגם קורין בו, אין זה בכלל האיסור. אדרבה נ"ל סעד לדבר מהא דאיתא בתלמודא דילן פרק בא לו… ומה שפירש שמעי"כ היו מביאין אותו, היינו משום הוצאה… ולכאורה הוי משמע לי דתלמודין פליג בהא אהירושלמי. איברא איכא לפלוגי בין היכא דמפיק ליה ליקריה, כגון ההיא דיה"כ, שזוהי כבודה של תורה לקרות מתוכה ברוב עם, והתם מביתו הוא מפיק ליה לבה"כ, ודכוותה להקיף בה לשמחת תורה ודאי שפיר דמי. אבל מבה"כ ששם הוא מקום כבודו אסור להוציאו לכבוד בשר ודם אפילו כדי לקרות מתוכו אם אינו בקבע. ומכאן שלא יפה עושים מה שנוהגים בק"ק אה"ו שהאבל ר"ל מוציא ס"ת מבה"כ ומעמידו בביתו בז' ימי אבילות לקרות בו בימי הכניסה, דהני ודאי לא שפיר עבדי (ונפק מנה חורבא אחריתא, שאין נוהגין בו כבוד ומורא כראוי, אחר שמעמידין אותו בבית החורף, מקום שהילדים קטנים עומדים שם, ואי אפשר להזהר בו בכבוד כראוי, לכן צריך לאזור חיל לבטל המנהג הרע הלז, שכל קל שבקלים בונה במה לעצמו עד שכבר הושרש וקשה לפרוש, אך הקולר תלוי במי שיש סיפוק בידו לתקן). ויש לתמוה על מי שיש בידו למחות ואינו מוחה. ונתעלמה מהם הלכה ערוכה, בי"ד סוף סי' שד"מ שאפילו בבית אב"ד ונשיא שמת אף על פי שהצבור חייבין להתפלל שם לכבודו אין רשאין להביא ס"ת לשם אלא נכנסין לבית הכנסת לקריאת התורה. ושמע מינה תלת. שמע מינה דהילכתא היא דאין מוציאין ספר תורה לקרות בו דרך עראי, וש"מ דלשבעה ימים נמי עראי הוא, וש"מ דלא חיישינן אפילו לטרחא דציבורא בכהאי גוונא, וראוי להחמיר בדבר. ומ"מ מה שחילקנו הוא נכון ומוכרח באופן שאין סתירה בין הירושלמי והבבלי בזה. ולהוציאו מבית הכנסת לבה"כ ג"כ אני חוכך להחמיר. אלא דווקא מבית דירה לבית הכנסת יש להתיר לכבוד ס"ת כנז'. גם בזוהר אחרי מות מחמיר מאד בהוצאת ס"ת אפילו מבית הכנסת לבית הכנסת יע"ש…

דף על הדף יומא דף ע עמוד א: עוד כתב הנשאל דוד די"ל דאין זלזול בס"ת רק כשמביא ס"ת לצורך אדם הנמצא במקום אחר, וכגון לבית האסורים, אבל המוליך את ס"ת כדי שיצא הוא במקום שני אין בזה בזיון, שהרי הוא בעצמו הולך אחר הספר וזהו כבודה.