חזקת כשרות למשפחה

בס"ד

 חזקת כשרות לענייני נישואין

כאשר אדם בא לשאת אשה, פעמים רבות הוא אינו מכיר את האשה ואת משפחתה קודם לכן. ייתכן, שמשפחה זו אינה מגיעה מרקע המקפיד על קיום המצוות כראוי, ולפעמים יש מצבים, שהיו עבירות שונות בדורות קודמים, בתחומי העריות. עד כמה צריך לחשוש לדברים אלו? האם אדם הבא לשאת אשה, צריך לברר על הדורות הקודמים של המשפחה, ולברר אם יש חשש לפסולים שנולדו במשפחה זו? האם יש הבדל בזה בין ישראלי רגיל לבין כהן?

 

כל המשפחות בחזקת כשרות

במשנה בקידושין (עו,א) נאמר, כי הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה (והיינו ארבע מצד האם וארבע מצד האב), ולויה וישראלית מוסיפים עליהם עוד אחת. אולם בגמרא שם מבואר, כי דברי המשנה שם הם רק לדעת רבי מאיר, אבל חכמים אומרים, שכל המשפחות בחזקת כשרות – והצורך בבדיקה נאמר רק במקרה ש"קרא עליהם ערער".

ואמנם, במקום אחר (שם עב,ב) מופיעים דברי רב אשי המפקפק על חלוקה זו, והוא מביא בשם בתי מדרש של אמוראים שהחמירו ולא הסכימו לזה (רב כהנא, רב פפא ורב זביד); אך גם מופיע שם, שאמימר הורה למעשה שלא כדעת רב אשי, משום שכך הוא למד מרב זביד מנהרדעא. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יט,יז): "כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה"; וכן הוא לשון השולחן ערוך (ב,ב).

 

חזקת הכשרות – רק למשפחות ידועות?

על פי לשון הגמרא שהמשפחות הן בחזקת כשרות, יש מי שרוצה לומר, שדווקא למשפחות ידועות יש חזקת כשרות – אבל אדם פרטי הבא לפנינו, ומשפחתו אינה ידועה לנו, צריך להביא ראייה על כשרות משפחתו. דעה זו מובאת בטור (אבן העזר סימן ב) בשם רש"י ורמ"ה, אולם הטור עצמו אינו מקבל דעה זו, ולהבנתו לשון חזקת כשרות מלמדת אותנו שיש חזקה, גם בלי שיש לנו ידיעה מוקדמת בעניין.

הבנה זו, שיש לתת חזקת כשרות לכל אדם הבא לפנינו, נראית גם מהמובא בגמרא בפסחים (ג,ב) על הגוי שהיה אוכל מקרבן הפסח – ואף אחד לא בדק אחריו שמא הוא אינו מישראל; אם כי התוספות (שם ד"ה ואנא אכלינא) כותבים, שאין ראיה משם, ששם הרוב היו מישראל, ויש ללכת אחרי הרוב. אולם התוספות מביאים ראייה אחרת, מהגמרא ביבמות (מה,א), שם אומר רב יהודה לאדם שנולד מבת ישראל וגוי: "זיל איטמר או נסיב בת מינך". ומבאר שם רש"י: "זיל איטמר – לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך…". משמע מכאן, כי אדם יכול להגיע למקום שלא מכירים אותו ולשאת שם אשה, ואנשי אותו מקום אינם צריכים כלל לבדוק אחריו. וכך מובא שם בסמוך שרבא אמר לאדם כזה: "או גלי או נסיב בת מינך", ומבאר רש"י: "גלי – צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה".

כך כותבים שם התוספות (ד"ה זיל איטמר), כי במקום אחר לא צריכים לבדוק אחריו וניתן להשיאו מיוחסת (ומביאים שם אפשרות בשם רבינו תם, שיש צורך בראייה רק בשביל להשיא את בתו לכהן העובד על המזבח). ייתכן שלפי רש"י והרמ"ה, באמת הכוונה היא שהוא ילך למקום שלא מכירים אותו, ושם באמת צריך לבדוק אחריו, אלא שעלולים לטעות ולא לעשות כן. ייתכן גם לומר על פי התירוץ של התוספות בפסחים, כי עליו ללכת למקום בו הרוב מישראל, ושם ממילא ילכו אחרי הרוב (אם כי מדברי רש"י לא משמע כן; ואולי דבריו בפירושו אין מתאימים לדברים אותם מצטט הטור, ובכל אופן, תשובה זו של רש"י אינה לפנינו).

 

מי שבא ואמר "גר אני"

בברייתא ביבמות דף אחד אחר כך (מו,ב), ניתן להבין כשיטת הרמ"ה, שיש צורך בחזקה בשביל להחשיב את האדם ככשר: "מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו? תלמוד לומר: 'אתך', במוחזק לך". אבל התוספות בפסחים שם כותבים, כי יש לבאר, ששם המדובר באדם שמוחזק לנו באבותיו שהם גויים, ועל כן יש צורך בראייה בשביל להחשיב אותו כבן ישראל; אבל אדם הטוען לפנינו שהוא ישראל נאמן, ועל אחת כמה וכמה, אדם שאין אנו יודעים כלום על משפחתו, והוא אומר לנו שהוא גר, שהוא נאמן (וכן כותב הרמב"ן בשם רבותיו, והרשב"א בשם "כל המפרשים").

ראייה נוספת לסמוך על חזקת הכשרות, מביאים התוספות בפסחים מהמובא ביבמות (מז,א) על אדם שבא לפני רבי יהודה ואמר לו, שהוא נתגייר בינו לבין עצמו – ומאחר שלא היה זה בפני בית דין, הרי שלדבריו הוא גוי. רבי יהודה אמר לו, כי הוא נאמן לפסול את עצמו, אך הוא אינו נאמן לפסול את בניו (והיינו במקרה שיש לו בני בנים) – משום שבניו מוחזקים בכשרות, ויכולים לטעון שהם מישראל; וכן כותב הר"ן בחידושיו לפסחים שם, ובפירושו על הרי"ף (כתובות י,א) הוא כותב, כי מעשים שבכל יום שמשיאים אשה לאדם שלא מכירים את משפחתו ומחזיקים אותו כישראל כשר.

 

דעת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג,י) כותב, שיש לחלק בין ארץ ישראל בימים שחזקת הכל שם מישראל, שאז מי שאומר שהתגייר – נאמן; לבין חוץ לארץ, שם צריך להביא ראייה ורק אחר כך יכול לשאת ישראלית, שזו מעלה שעשו ביוחסין.

חלוקה בין הארץ לחוץ לארץ נזכרת בגמרא ביבמות שם בדברי רבי יהודה, בברייתא הנ"ל על מי שבא ואמר "גר אני", שבארץ הוא צריך להביא ראייה ולא בחוץ לארץ, ואילו לפי חכמים – כמותם הגמרא פוסקת להלכה, צריך להביא ראייה בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ובאמת הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם, שדבריו אינם נראים כמתיישבים עם דברי הגמרא).

המגיד משנה (שם יג,ז) מבאר בדעת הרמב"ם, כי ברייתא זו עוסקת במי שהיה ידוע לנו מלכתחילה כי הוא גוי (וכפי שהסבירו התוספות), אולם אם לא היה ידוע לנו כן לגביו, הרי שהוא היה נאמן ברגע שהוא היה אומר שהוא ישראל (והוסיף, שכן כתבו רוב המפרשים). ובביאור חלוקת הרמב"ם בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, המגיד משנה (שם יג,י) מעלה אפשרות לומר, כי חומרתו בחוץ לארץ נובעת מכך שהמעשה באותו הגוי היה בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אין להקל.

אמנם, במקום אחר (שם כ,י) המגיד משנה מעלה אפשרות לומר, כי הרמב"ם סובר כדעת רש"י, שדווקא מי שיש לו חזקת משפחה אנו מחזיקים אותו בכשרות; אך גם שם הוא מביא אפשרות אחרת, לפיה הוא סובר כדעת שאר הראשונים.

 

הכרעת ההלכה

הבית שמואל (ג,ה) כותב, כי דעת הרמב"ם היא כדעת רש"י והרמ"ה, ולדעתו כך היא גם דעת השולחן ערוך – שכתב (ג,א) על אדם שהעיד כיצד הוא זוכר בקטנותו כיצד הוציאוהו מבית הספר להטבילו לאכול בתרומה; ובגמרא מבואר, שהצורך באזכור בית הספר נועד להבהיר לנו, שאין חשש שמא הוא עבד. החלקת מחוקק שם מעיר, כי הטור השמיט את המילים "הוציאני מבית הספר", לשיטתו, שהמשפחות הן בחזקת כשרות, ואין לחשוש לעבד. אולם הרמב"ם והשולחן ערוך שלא משמיטים זאת, לדברי הבית שמואל, בוודאי חוששים לכך. וכך מחמיר גם הבאר היטב (ב,ד) המביא את דברי הבית שמואל ואת דברי הבית הלל ומהרי"ט סוברים כמותו.

אמנם, בפתחי תשובה (שם וכן ב,ב) מביא את דברי שער המלך המשיג על הבית שמואל וסובר שהרמב"ם והשולחן ערוך סוברים כדעת הטור, שהרי השו"ע שם מביא את לשון הטור על מי שאמר שהוא כהן, שאוסר את עצמו בגרושה – ואם אין הוא נאמן להיות ישראל, הרי אף בשאר הנשים הוא אסור. ומה שדקדק מלשון "הוציאני מבית הספר", הרי ששם מדובר באדם שאין לו וודאות של כשרות אפילו על עצמו, ולכן יש לחשוש אפילו לעבדות; מה שאין כן באדם שבא אלינו בטענת ברי של כשרות, שאין לחשוש לפסלות שלו. וסיכם, כי דעת כל הפוסקים (פרט לרמ"ה ולאפשרות אחת של המגיד משנה ברמב"ם), שאין לחשוש לכשרות המשפחה (אם כי יש לחשוש לעניין פסולי כהונה). וכך כותב בערוך השולחן בנוגע לדעת הרמ"ה, כי זו דעה יחידאית וכל הפוסקים אינם סוברים כן.

 

לסיכום:

אדם שאין אנו מכירים את משפחתו והוא טוען שהוא ישראל כשר – לפי רוב הדעות יש להאמין לדבריו, ואין מניעה מלהתחתן אתו.