חובת הקריעה

חובת הקריעה

בגמרא במועד קטן (כו,א) מובאת חובת הקריעה על ערי יהודה, על ירושלים ועל המקדש: "הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: 'ערי קדשך היו מדבר', וקורע. ירושלים בחורבנה – אומר: 'ציון מדבר היתה ירושלים שממה', וקורע. בית המקדש בחורבנו – אומר 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה', וקורע". מהו המקור לחיוב הקריעה? האם יש לראות בחיוב זה דין גמור – מן התורה או מדרבנן – או שמא אין זה אלא מנהג בלבד?

 

ראשונים: הקריעה – מן התורה

כלל ידוע בדיני האבלות הוא, שההלכה במחלוקות היא כדברי המיקל. אולם בנוגע למחלוקת העוסקת בדיני הקריעה על אביו ועל אמו נאמר בגמרא (שם כו,ב), שכלל זה אינו חל, ואין הולכים בזה אחרי המיקל: "אבילות לחוד, קריעה לחוד". מהי הסברה לחלק בין הקריעה לבין יתר הלכות האבלות? האם הקריעה אינה דין בהלכות האבלות?

יש מקום להבין, כי בניגוד למנהגי האבלות, שלדעת רבים מהראשונים אינם נוהגים אלא מדרבנן – חובת הקריעה היא מן התורה. כך ניתן לדקדק מהלימוד המופיע בגמרא בנוגע לחיוב הקריעה (טו,א): "אבל חייב בקריעה, דקאמר להו רחמנא לבני אהרן 'לא תפרומו', מכלל דכולי עלמא מיחייבי". כלומר: דווקא בני אהרן נצטוו שלא לקרוע במיתת אחיהם, ואילו אנשים אחרים שקרוביהם מתו, מחויבים בקריעה. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות אבל (ח,א): "אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר: ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו – הא אחר חייב לפרום" (ולא כהבנת הכסף משנה בדעתו, וכפי שיבואר להלן). כך היא גם דעת הראב"ד הנזכרת בריטב"א (מועד קטן כד,א), וכן כותב המאירי בשם "גדולי המפרשים".

ההקפדה הגדולה על חובת הקריעה מודגשת במקום אחר בגמרא (שם כד,א): "אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה, שנאמר: 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו…' הא אחר שלא פרע ושלא פירם – חייב מיתה". דברים אלו מובאים גם בשאילתות (ויחי שאילתא לה) ובהלכות גדולות (סימן כא עמוד רנ), ונראה להבין גם בדעתם, שחיוב זה הוא מן התורה.

התוספות שם (ד"ה הא אחר) כותבים, כי פשט הפסוק אינו מלמד אותנו על חיוב מיתה למי שאינו פורע ופורם אלא רק על חיוב המיתה לבני אהרן שנאסרו בזה בניגוד לאחרים, ועל כן יש לומר, כי המדובר באסמכתא (והם מביאים ראייה לדבר ממקום אחר בו מוזכרים המחויבים מיתה, ולא נזכר שם מי שלא קרע). מדברים אלו ניתן להבין, כי אף לדעת התוספות חיוב הקריעה הוא מן התורה, שהרי להבנתם פשט הפסוק מלמד על חובת הקריעה לאחרים – אלא שחיוב המיתה הנזכר בגמרא למי שלא קורע אינו אלא אסמכתא. וכך נראה להבין מדברי הרדב"ז על הרמב"ם שם: "ולאו דוקא מיתה אלא איסורא איכא כדמשני רב פפא אהך דאבל ששימש מטתו חייב מיתה, ואמר רב פפא – אסור אתמר. ואכתי קשה דמדיוקא דולא תמותו דייקינן לה ומשמע מיתה ממש, ותו קשה דהיכי משמע מהכא חיובא לאבלים אחרים דה"ק אתם לא תפרעו ולא תפרומו אבל אבלים אחרים רשאין לפרוע ולפרום. ויש לתרץ דקרא אסמכתא הוא, דהא לא מחייבי מיתה אלא אם כן עבדו עבודה והם פרועי ראש או פרומי בגדים, ומשום דשאר אבלים חייבים לפרוע ולפרום צוה הכתוב לבני אהרן 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו' שמא תעבדו עבודה ותבואו לידי חיוב מיתה".

 

אפשרות נוספת: הקריעה – מדרבנן

אפשרות אחרת בהבנת דברי התוספות היא, שאין כוונתם לומר שאחרים מחויבים לקרוע – אלא שאחרים רשאים לקרוע אם הם ירצו, בניגוד לבני אהרן שלא היו רשאים לעשות כן (וכן מבין הערוך השולחן יורה דעה שמ,א בדעתם). לפי הבנה זו ניתן לומר, כי כל חובת הקריעה אינה אלא אסמכתא בעלמא וחיובה הוא רק מדרבנן – וכך כותבים  הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף – ענין הקריעה) ובפירושו על התורה (ויקרא י,ו), והר"ן בחידושיו על מועד קטן (כו,א) – והבית יוסף ביורה דעה בתחילת סימן שמ מביא דעה זו, ואינו מביא דעה אחרת כלל. חיוב המיתה האמור בגמרא מוסבר בדברי הבית יוסף, על פי האמור בגמרא בברכות (ד,ב), שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

לפי הבנה זו, מה שהגמרא מחלקת בין אבלות לקריעה, היינו שבניגוד למחלוקות באבלות שהולכים אחרי דעת יחיד המקילה גם כנגד הרבים, בקריעה לא מקילים עד כדי כך – אלא דנים במחלוקות האמורות בה כבשאר מחלוקות דרבנן, שהולכים אחרי דעת הרבים להחמיר, ובמקרה של ספק מקילים.

הכסף משנה על הרמב"ם בהלכות אבל שם מביא את דברי הרמב"ן הללו, שהקריעה היא מדרבנן, וכותב על כך: "וכן נראה מדברי רבינו". הבנה זו נראית תמוהה, שהרי מלשון הרמב"ם משתמע, כי חיוב זה הוא מן התורה, כפי שנתבאר לעיל; וכך תמה על הכסף משנה בספר אבן האזל (ביאת המקדש א,ח).

הבית יוסף הכיר בקיומה של דעה אחרת בעניין, כפי שהוא כותב בהמשכו של הסימן, על פי דברי הטור בשם הרמב"ן, לגבי קטן שמת ביומו השלושים ואין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו, כי כשם שאין מתאבלים עליו כך גם לא קורעים עליו – בניגוד לדעה הסוברת, שבכל אופן יש לקרוע עליו, משום שהקריעה היא מן התורה. נראה, כי להבנת הבית יוסף דעה זו היא דעה חריגה, שאין צורך להתחשב בה. כך גם כותבים רבים מהאחרונים, כי חיוב הקריעה הוא מדרבנן: ש"ך (שמ סק"ב), לבוש (סימן שמ סעיפים א,ל), ערוך השולחן (שמ,א), חכמת אדם (שער השמחה קנב,א).

 

חובת הקריעה למי שאינו אבל

לשון הגמרא הנ"ל על חיוב הקריעה נאמרה דווקא על האבל: "אבל חייב בקריעה…", "אבל שלא פרע ושלא פירם…". אולם ישנן קריעות נוספות הנזכרות בגמרא, לגביהם אין מדובר באבל המתחייב לקרוע: על חכם מישראל, על אדם כשר, הנוכח בשעת יציאת נשמה, על מקום המקדש ועוד. מהי מידת החיוב של קריעות אלו? האם הדבר מוסכם בנוגע לקריעות אלו כי הן מדרבנן? או שמא אין אלו אלא מנהגים טובים?

חלוקה הלכתית בין קריעות על מתים שמתאבלים עליהם לבין קריעות על מתים שאין מתאבלים עליהם, נזכרת בדברי הרמ"א (שמ,ב) בנוגע לקריעה בשולי הבגד. במסכת שמחות (ט,יח) מופיעה מחלוקת בין רבי יהודה הסובר שיוצאים ידי חובה בקריעה למטה ומן הצדדים, והוא מביא ראיה מימי חרסום שכך היו נוהגים, לבין חכמים הסוברים שאין יוצאים ידי חובה בקריעה כזו, ולדעתם אין ראיה מימי חרסום, שם המדובר היה בשעת הדחק (וייתכן שבאמת לא יצאו שם ידי חובת הקריעה). בגמרא במועד קטן (כו,ב) דעת רבי יהודה אינה נזכרת כלל, ונאמר שם כי אין יוצאים ידי חובה בקריעה זו, אלא שכהן גדול פורם מלמטה – וכן פוסקים הרמב"ם (אבל ח,א) והשו"ע (שם, אלא שהוא אינו מזכיר את דין הכהן הגדול). הבית יוסף מביא את דברי הסמ"ק, שנהגו לקרוע מלמטה, והוא מביא אפשרות, שבשאר המתים סמכו על דעת רבי יהודה – וכך כותב הרמ"א.

בספר זכרון בצלאל (על הלכות קריעה מאת הרב שריה דבליצקי, עמוד קיח) מעלה אפשרות, שאף הסוברים כי חיוב הקריעה הוא מן התורה, מודים שלגבי ערי יהודה וירושלים והמקדש חיוב הקריעה הוא רק מדרבנן, שהרי הלימוד מבני אהרן נאמר לגבי מי שמתאבל על מת – וכאן אין זו אבלות על מתים. אמנם, הוא מעיר, כי אפשרות זו אינה מוכרחת, שהרי ניתן לומר, כי החיוב נאמר לגבי כל מקום בו יש צער ולאו דווקא לגבי מת, וממילא, כל החיובים הנזכרים בדברי חז"ל הם מן התורה.

נראה להעיר, כי מצד אחד הגמרא (שם כו,א) אכן משווה בין הקריעה על אב ואם להרבה קריעות אחרות: "ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים". אולם הגמרא מביאה פסוקים שונים מדברי הנביאים ללמוד על חיובי הקריעות הנזכרות כאן, ויש מקום להבין, שבכל אופן אין המדובר בחיובים מן התורה.

 

לסיכום:

נחלקו הפוסקים אם חובת הקריעה על אביו ועל אמו היא מן התורה או מדרבנן, והכרעת השולחן ערוך היא, שחיוב זה הוא מדרבנן. מצאנו בפוסקים שיש מקום להקל בקריעות שאינן על מתים שמתאבלים עליהם. יש מקום לומר, כי אף לפי הסוברים שחיוב הקריעה הוא מן התורה, חיוב זה נאמר דווקא בקריעתו של האבל, אך לא בקריעה על ירושלים והמקדש.