חובת העיסוק בפריה ורביה

בס"ד

החובה לעסוק בפריה ורביה

ברכות דף י עמוד א: בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי כי מת אתה ולא תחיה – מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.

יבמות דף סג עמוד ב: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

מאירי: מכיון שנצטוה האדם על פריה ורביה כדי להעמיד הישוב כל הפורש לגמרי ממנה הרי הוא כשופך דמים ר"ל שמונע קיום הישוב ועוד שמא זה שהוא מונעו היה בא לתכלית שלמות ועל זה נאמר כאלו ממעט את הדמות רומז למה שאמר בצלם אלהים ברא אותו ר"ל בשכל ועתיד להדמות לעליונים אם יבא לתכלית שלמותו מ"מ כל הנמנע מזה לכונת קיום התורה ופרישות העולם אף על פי שלא קיים מצוה זו הואיל ורואה בעצמו שכך נוח לו לקיום התורה ומצותיה מעבירין לו והוא שאמר בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה ואיפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ב-ג: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן [שש עשרה] שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.

ריטב"א יבמות שם: אבל בתוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה.

קידושין דף כט עמוד ב: רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך. א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה.

רש"י: משיתסר – שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר.

רא"ש: דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואחר כך ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה.

ים של שלמה: ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מכ"ד שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא… ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, [לא] יותר מכ"ד שנים.

ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק א: ובאמת שמלשון הרמב"ם ומרן נראה דאין הכי נמי אין קצבה לדבר, אפילו כל ימיו, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. [ובספר יד דוד (קידושין עמו' סה) כתב על זה, דהקצבה לזה הוא שלש שנים או לכל היותר חמש שנים, וכעין אמרם בחולין (כד א) שכל תלמיד שאינו רואה בלימודו סימן יפה שלש שנים או חמש שנים, שוב אינו רואה סימן ברכה לעולם. ולכן עיקר זמן הנישואין הוא מבן י"ח שנה, שהרי מתחיל ללמוד גמרא מגיל חמשה עשר].

תפארת ישראל – יכין מסכת אבות פרק ה: בן שמונה עשרה לחופה. אז ראוי שישא אשה, מדכבר הקיץ אז יצרו.

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף א-ד: חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל… מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר… ומי שחשקה נפשו בתורה, כבן עזאי, תמיד, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו.

ברכי יוסף: בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג. הרב מהר"ר יונה חסיד בצואותיו. ע"ש באורך. [הערה ה.ב.ש.: הכוונה לצוואת ר"י לנדסופר, ושם כתב שזה דווקא אם לא התגבר יצרו; וראה מ"ש החיד"א פ' אמור].

מעשה רקח הלכות אישות שם: והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להפטר ממצוה זו בהדמות עצמן לבן עזאי ויש מהם מחמת מיעוט הבטחון בהקב"ה באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם אוי להם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה כדאיתא ביומא דף כ"ט ומבטלים מצוה זו בשאט בנפש וזו רעה חולה שמהם לומדים העמי הארץ ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלוים ומפורסמים והשי"ת יכפר בעדם וישים העקוב למישור.

ילקוט יוסף שובע שמחות א פרק א: בזמן הזה אין לנו מי שיהיה כבן עזאי שהיה תורתו אומנתו, ושייפטר מלישא אשה, ולכן אף בן ישיבה שנפשו חשקה בלימוד התורה, וזכה ללמוד תורה בהתמדה, עם כל זה עליו להזדרז לישא אשה, כדי שיצרו לא יתגבר עליו. וילמד תורה בקדושה ובטהרה. ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים.