חוברת שמחת ימי החתונה

  

שמחת ימי החתונה


תקציר הלכות שמחת ימי החתונה

 

זמן השמחה

  1. משה רבינו תקן את שבעת ימי המשתה, לכל בחור הנושא בתולה.
  2. גם בבחור הנושא אלמנה או גרושה, וכן באלמן או גרוש הנושא בתולה, נוהגים למעשה בשבעת ימי שמחה.
  3. באלמן או גרוש הנושא אלמנה או גרושה, אין נוהגים אלא בשלושה ימי שמחה בלבד.
  4. פרט לשמחת ימי המשתה, מצוה מן התורה על החתן לשמח את אשתו בכל שנת הנישואין, והוא פטור מהשתתפות בפעילות ציבורית שאינה דחופה.
  5. שמחה זו של שנה שלמה נוהגת בכל כלה שהיא חדשה לו, אבל לא במחזיר גרושתו, ולא בנושא אשה האסורה עליו.

 

ביטול המלאכה

  1. בימי המשתה החתן משמח את אשתו, באכילה ושתיה וביטול מלאכה.
  2. על החתן להימנע מעשיית פעולות שיש בהן בכדי להסיח את דעתו משמחת החתונה.
  3. החתן דומה למלך, וכשם שהמלך נמנע מעשיית מלאכה, כך החתן אינו עושה מלאכה.
  4. הכלה אינה אסורה בעשיית מלאכה, ויש המחמירים – על כל פנים ביום החתונה.
  5. כאשר הכלה מוחלת, החתן רשאי לעשות מלאכה (ויש מחמירים, על כל פנים בבתולה).
  6. מותר לשותף של חתן לעשות עסקים בשביל החתן בימים אלו (למרות שבאבלות אסור).
  7. אין להחמיר במלאכות האסורות יותר מאשר אוסרים בחול המועד, ועל כן יש להתיר לחתן לעשות מלאכת דבר האבד, לנהוג ברכב, לנסוע ממקום למקום, וגם בכתיבה יש להקל.

 

יציאה מהבית

  1. לדברי הרמ"א אין לחתן לצאת לבדו מהבית במהלך ימי השמחה; ואילו השולחן ערוך אינו מזכיר איסור זה.
  2. החתן והכלה זקוקים לשימור – ועל כן מצוה ללוותם; וכדאי שהם יקפידו לומר את קריאת שמע שעל המיטה ופסוקי השמירה הנאמרים עימם.
  3. החתן והכלה יכולים להיות שומרים אחד לשני.
  4. יש שנמנעו מללכת לבית הכנסת כאשר לא היה להם ליווי, אולם למעשה אין לחשוש לזה.
  5. יש שנמנעו מללכת לבית הכנסת בשביל לא לבטל את אמירת התחנון שם (שעל פי המנהג, בכל שבעת הימים אין אומרים אותו כאשר נוכח חתן במקום) – אך גם בזה, המנהג הפשוט הוא שלא להימנע מללכת, ולא להפסיד את התפילה בציבור.
  6. במהלך השנה שלאחר הנישואין רצוי שהבעל לא ייעדר מביתו לתקופות ממושכות, אולם בהסכמת אשתו אין להחמיר בדבר.


פרק א

שבעת ימי המשתה

המושג "שבעת ימי המשתה" נזכר כבר בנביא אצל שמשון הגיבור (שופטים יד,יב), כהנהגה קדומה "כי כן יעשו הבחורים". אולם תיאור זה נאמר בזמן ששמשון לוקח אשה פלשתית, ונראה להבין מכאן, כי הנהגת ימי המשתה אינה מיוחדת בהכרח לעם ישראל, אלא אף הגויים היו נוהגים בזה. מהו המקור להנהגה זו?

 

מקור בתורה לשבעת ימי המשתה

באבות דרבי נתן (נוסחה ב פרק א) מופיעה רשימה של שבעה דברים הנוהגים שבעה ימים: "זב ז', זבה ז', נדה ז', מצורע ז', טמא מת ז', אבל ז', משתה ז'…". לכל אחד מהדברים ברשימה זו, מובא פסוק המוכיח את הנהגתו למשך שבעה ימים. הפסוקים המובאים בנוגע לחמשת הדברים הראשונים, הם פסוקים שנאמרו בתורה בנוגע לציווי על קיומם, ועל כן ברור שחיוב שבעת הימים האמור בהם הוא מן התורה. אולם לגבי שני הדברים האחרונים, האבל והמשתה, מובאים פסוקים שנאמרו מלפני מתן תורה, שאינם קשורים לציווי אלא רק לתיאור מציאות שהיתה: "אבל ז' מנין? שנאמר 'ויעש לאביו אבל שבעת ימים' (בראשית נ,י). משתה ז' מנין? שנאמר 'מלא שבוע זאת' וגו' (שם כט,כז)".

כלומר: האבלות נלמדת מהנהגתו של יוסף הצדיק באבלו לאביו; וימי המשתה נלמדים מהאמור ביעקב, שלבן נתן לו את רחל אחרי שבעת ימי המשתה של לאה (על פי ההבנה המקובלת בחז"ל ובמפרשים, שפירוש "שבוע זאת" הוא שבעת ימי המשתה). וכך מופיע בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז): "רבי יוסי אומר: שבעת ימי המשתה ממי אנו למדין? מיעקב אבינו, כשנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה ושמחה, שנאמר: מלא שבוע זאת…" (ובדומה לזה נזכר בירושלמי מועד קטן א,ז).

 

שבעת ימי המשתה – מדאורייתא?

במשנה בנגעים (ג,ב) נאמר בנוגע לחתן שנראה בו נגע, שהוא רשאי להתעכב והוא אינו צריך ללכת לכהן מיד: "נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל". ההשוואה בין ימי המשתה לימי הרגל מופיעה בגמרא במועד קטן (ז,ב), הלומדת דין זה מן הפסוק "וביום הראות בו" – שיש יום בו אתה רואה את הנגע, ויש יום בו אינך רואה את הנגע.

על פי הדברים האלו יש הכותבים, ששבעת ימי המשתה נוהגים מן התורה (שו"ת משכנות יעקב יורה דעה סימן עה); או על כל פנים שיש להם תוקף משמעותי מן התורה (אור זרוע אבלות סימן תלב; שבולי הלקט הלכות שמחות סימן נב); ובאופן זה הם מבארים את המובא בגמרא בכתובות (ד,א) במקרה שמת אביו של חתן או אמה של כלה, שמכניסים את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה, ושבעת ימי המשתה נוהגים מיד – ואילו שבעת ימי האבלות נדחים. כך גם נראה להבין מרש"י בכתובות שם (ד"ה ופורש) הכותב: "דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל".

אפשרות אחרת המובאת ברא"ש בכתובות (א,ה; וכן מביאו רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק ב) בשם רבינו מאיר הלוי היא, כי היום הראשון של שמחת החתונה היא מן התורה (או על כל פנים יש לה סמך מן התורה), על פי הפסוק "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (ואמנם, פסוק זה הוא משיר השירים, אך ייתכן לומר, כי להבנתו פסוק זה מבאר את שמחת החתונה שהיא מדין התורה), ומאחר שיש לפנינו חיוב שמחה מן התורה, הרי שהאבלות נדחית; וכן נוקט בשו"ת חתם סופר (חלק ב סימן שמח). מקור לכך ניתן למצוא בגמרא (מועד קטן ט,א) בנוגע לקיום נישואין בערב הרגל, שאין בכך משום עירוב שמחה בשמחה, משום ש"עיקר שמחה חד יומא הוא".

 

ראשונים: ימי המשתה – מדרבנן

כמה מהראשונים נוקטים כדבר ברור, ששבעת ימי המשתה אינם אלא מדרבנן, ומה שהם דוחים את האבלות, הרי זה מפני שגם האבלות עצמה היא רק דרבנן (ראה ברא"ש ברכות ב,טו ומועד קטן ג,ג; וברבינו יונה על הרי"ף ברכות ט,ב). להבנתם יש לומר, כי הדרשות מן הפסוקים שנאמרו באבות דרבי נתן לגבי אבלות ומשתה, אינם אלא אסמכתא בלבד. ובאמת, הרבה ראשונים סוברים, כי כל ימי האבלות נוהגים רק מדרבנן – ואף ראשונים הסוברים שהאבלות היא מן התורה, מבארים שדווקא כאשר המיתה והקבורה היא באותו יום האבלות נוהגת מן התורה (ראה בבית יוסף יורה דעה סימן שצח); ובמקרה שמתו אבי החתן או אם הכלה, ומכניסים את המת לחדר, ניתן לומר, שהקבורה אינה ביום המיתה, וממילא אין כאן אבלות מן התורה. לפי הסבר זה, עדיין לא מובן מדוע ימי המשתה דוחים את הצרעת, שהיא בוודאי מן התורה.

יש מהראשונים המבארים, שבאמת לא דוחים את קבורת המת במקרה הנזכר, ולמרות שישנה כאן אבלות מן התורה, בכל אופן האבלות יכולה להידחות על ידי שמחת המשתה שהיא מדרבנן, משום שבית דין יכולים להתנות לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א בכתובות שם). הסבר זה יכול ליישב גם את דחיית ההליכה של המנוגע אל הכהן בימי המשתה, שהרי דחייה זו נעשית בשב ואל תעשה.

 

מקור ימי המשתה – תקנת משה רבינו

בירושלמי בכתובות (א,א) נאמר: "משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל"; וכן מביא הרמב"ם בהלכותיו (אבל א,א). גם הרמב"ן על התורה (בראשית כט,כא) מביא את דברי הירושלמי הללו, והוא מעלה אפשרות לומר (ביחס לאמור על נישואי יעקב ולאה), שנכבדי האומות היו נוהגים בהם – כשם שהיו נוהגים באבלות, כאמור לגבי אבלו של יוסף על אביו (וכך יש לבאר גם את האמור בשמשון, כמובא לעיל).

לפי הסוברים, שימי המשתה נוהגים מן התורה – או שיש להם סמך מן התורה – נראה לומר, כי לתקנות של משה רבינו יש תוקף הרבה יותר גדול מאשר לתקנות מאוחרות יותר, ועל כן הם דומות לדין התורה. בדומה לזה אנו מוצאים על תקנת הקריאה בתורה, שגם כן תוקנה על ידי משה רבינו, ובכל זאת מדברי רש"י משמע שהיא מן התורה (ראה מה שתמהו עליו התוספות במגילה יז,ב ד"ה כל התורה). אולם הגישה הרווחת היא, כי אף לתקנותיו של משה רבינו יש תוקף של דין מדרבנן (ראה גם בריטב"א במגילה שם), וכן כותב הרמב"ם עצמו בהלכות אישות (י,יב), שדין זה הוא מתקנת חכמים: "וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים".

 

לסיכום:

הגישה המקובלת היא, כי שבעת ימי המשתה נוהגים מדרבנן, וזו תקנה שנתקנה על ידי משה רבינו.

 

 

 

פרק ב

ביטול מלאכה

אדם הנושא בתולה, צריך לשמוח עמה שבעה ימים (כתובות ז,ב); ואדם הנושא אלמנה, צריך לשמוח עמה שלושה ימים בלבד (שם ה,א; ולגבי ימים אלו מפורש בגמרא שהם תקנת חכמים, כמובא להלן). בדברי הפוסקים אנו מוצאים, כי בימים אלו על החתן להתבטל ממלאכתו (וכן הוא בתוספתא בתחילת כתובות בנוגע לאלמנה, שאלו "שלושה ימי בטלה"). יש לברר, מהו טעם ביטול המלאכה הנוהג בימים אלו, והאם זו חובה או רשות.

 

טעמי ביטול המלאכה

שלושה טעמים נזכרים בדברי המפרשים:

א. החתן צריך לשמוח עם כלתו. כך מבואר לגבי האלמנה (בגמרא שם), שבגלל זה תקנו לה להינשא דווקא ביום חמישי: "מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנתו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת".

ב. ישנה חשיבות גדולה לחתן, שהוא דומה למלך. כך נאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק טז): "מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו. [ומה המלך אינו עושה מלאכה, אף החתן אינו עושה מלאכה]" (כך מצטטים אותו הר"ן וראשונים נוספים, אולם בגרסאות של פרקי דרבי אליעזר שלפנינו, לא מופיעה ההקבלה הנזכרת בעניין עשיית מלאכה).

ג. ימים אלו נחשבים לימים טובים.

 

איסור מלאכה לחתן

לפי הטעם הראשון נראה לכאורה, כי אין חובה על החתן להתבטל ממלאכה, אלא רק שזה דבר רצוי, כדי שהוא ישמח עם כלתו. גם לפי הטעם השני, אין הכרח להבין, שישנו איסור על החתן לעשות מלאכה (כשם שלמלך אין איסור לעשות מלאכה) – אלא רק שזהו דבר שאינו ראוי (ובפרט לפי הגרסה שלפנינו, שאיסור המלאכה אינו מוזכר כלל). אמנם, לפי הטעם השלישי, יש מקום לראות זאת כאיסור גמור, ובכלל תקנת הימים הללו יש גם את איסור המלאכה  – אלא שיש מקום לברר, מניין לנו שימים אלו אכן נחשבים כימים טובים לעניין זה.

מלשון הגמרא על תקנת נישואי האלמנה בגלל החשש "למחר משכים לאומנתו", ניתן להבין, כי אין איסור לעשות מלאכה בימים הללו (אחרת לא היינו חוששים שהחתן ילך לעשות דבר האסור עליו). אולם כמה מהראשונים עומדים על לשון זו ומדגישים, כי אין ללמוד מכאן היתר לעשיית מלאכה, והם מביאים את הטעם הנזכר בפרקי דרבי אליעזר (ר"ן על הרי"ף ובחידושיו שם, וכן הוא ברמב"ן וברשב"א שם).

 

הכרעת ההלכה

הרמב"ם בהלכות אישות (י,יב) כותב: "וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח…" – ולשון זו מובאת גם בטור ובשולחן ערוך (סד,א). הרמב"ם אינו משתמש בלשון האוסרת באופן חד משמעי את עשיית המלאכה, וניתן להבין מדבריו, כי מאחר שהוא עסוק בשמחה עם כלתו, ממילא הוא אינו עוסק במלאכתו – אולם אם מסיבה מסוימת הוא זקוק לעשות מלאכה, אין איסור בדבר.

וכך כותב בשו"ת מהריט"ץ (סימן קעח), המחלק בין האבל – לגביו נאמר במפורש שישנו איסור בעשיית מלאכה – לבין החתן, שנאמרה בו רק תקנה של שמחה, ולא איסור מלאכה. גם בשו"ת שבות יעקב חלק א סימן קלט כותב, כי החתן אינו אסור בעשיית מלאכה; וגם הפרי חדש (אורח חיים קלה) כותב, שיש לפקפק על הנחת היסוד האוסרת את המלאכה על החתן – שהרי בגמרא לא נזכר במפורש בשום מקום איסור המלאכה (וגם מדברי הבית שמואל על השולחן ערוך, שיבוארו להלן בפרק ד, משמע שהוא מחלק בין דעת הרמב"ם לדעת הר"ן).

אבל הבית יוסף מביא את לשון הר"ן האוסרת את עשיית המלאכה, כמסכים לדברי הרמב"ם ("וכן כתב הר"ן…"); וממילא נראה, כי פסיקתו כלשון הרמב"ם, באה לאסור את עשיית המלאכה. וכך היא דעת הרמ"א, אשר מדגיש איסור זה ומוסיף לאחר דברי השולחן ערוך את המילים "וחתן אסור בעשיית מלאכה".

 

חלוקה בין היום הראשון לשאר הימים

דעה נוספת המופיעה בדברי המאירי בכתובות שם היא, כי באמת מותר לאדם לעשות מלאכה למחרת חתונתו עם האלמנה – כפשטות לשון הגמרא; אולם ביום החתונה עצמו אין לו היתר לעשות מלאכה, וההיתר האמור בשאר הימים נאמר דווקא בנוגע לאלמנה אבל לא לבתולה – שם הוא אסור במלאכה בכל שבעת ימי המשתה, משום שאלו "ימי ברכה ויום טוב".

נראה, כי חלוקה זו מתבססת על ההנחה, שתקנת שבעת ימי המשתה היא תקנה לימים טובים (כמו שמשווים אותם לימי הרגל), ומאחר שבאלמנה נוהגים רק שלושה ימי שמחה, יש לומר כי התקנה של הימים הללו לא נאמרה לגבי האלמנה (שהרי לגבי תקנת משה רבינו נזכרים רק שבעה ימים), ועל כן יש מקום לחלק ביניהם – ומכל מקום, היום בו הוא מתחתן נחשב ליום טוב שלו, ועל כן הוא אסור במלאכה.

החלוקה בין היום הראשון לשאר הימים משתמעת גם מדברי הגמרא בכתובות (מז,א), העוסקת בזכות האב במעשה ידי בתו הנערה; ומובאת שם ראייה שיש לו זכות בהם, מכך שהוא יכול למסור אותה לחופה ובכך לבטל אותה ממעשה ידיה. הגמרא דוחה אפשרות זו, מאחר שייתכן שהמסירה תעשה בשבתות ובימים טובים, בהם אין ביטול מלאכה. אם היה כאן איסור מלאכה של שבעה ימים, לא היה הבדל בין מסירה בשבתות וימים טובים, לבין מסירה ביום אחר; וכן הוא ברש"י שם (ד"ה הא) "ואותו היום אינה עושה מלאכה".

בפשטות, גמרא זו עוסקת בבתולה ולא באלמנה, אולם ייתכן שהמאירי לומד מכאן גם בנוגע לאלמנה. מכל מקום, ניתן להבין את דברי הגמרא ורש"י שם באופנים אחרים לפיהם אין ללמוד מהם, וכפי שיבואר בפרק הבא.

 

לסיכום:

על פי הדעה המקובלת, החתן אסור בעשיית מלאכה בשבעת ימי המשתה; ויש המפקפקים על כך.

 

 

פרק ג

האם יש איסור מלאכה לכלה?

בניגוד לאיסורי המלאכה האמורים לגבי החתן, בנוגע לכלה לא נזכר בחז"ל ובראשונים לשון של איסור. האם יש מקום להחמיר על הכלה, שתימנע מעשיית מלאכה בימים אלו?

 

טעמי איסור המלאכה

לפי הטעם הראשון הנזכר לעיל, שעל החתן לשמח את כלתו בימים אלו, מסתבר לומר, כי אין  איסור על הכלה לעשות מלאכה; שהרי לא נאמר לגביה, שהיא צריכה לשמח את החתן. כמו כן, לפי הטעם השני, שהחתן דומה למלך, אין הכרח לומר, שהכלה דומה למלכה – דבר שלא נאמר כלל, וגם אם נאמר שיש מקום להשוות את הכלה למלכה, הרי שאין הכרח ללמוד כן אף לעניין זה. אולם לפי הטעם השלישי, שימים אלו נחשבים לימים טובים, יש מקום לאסור את עשיית המלאכה גם על הכלה.

בשו"ת שואל ומשיב (חמישאה סימן צא) כותב, כי אף אם נאמר, ששמחת היום הראשון של הנישואין היא מן התורה, בכל זאת יש לומר, כי רק הבעל אסור במלאכה, משום שדווקא הוא נצטווה לשמוח; אבל הכלה אינה מצווה בזה, ואין הדבר עדיף מכל מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות (ונראה לבאר בדעתו, שהיום טוב נתקן בשביל החתן ולא בשביל הכלה).

 

אחרונים: גם כלה אסורה במלאכה

בים של שלמה על כתובות (פרק א סימן יב) תמה על המנהג במקומו, שלא מקפידים להימנע ממלאכה בימי השמחה הללו, ובתוך דבריו הוא כותב כדבר ברור שגם לכלה יש איסור במלאכה: "למה אנו אין מקיימין דברי חכמים, וגם אסור במלאכה, הוא והיא, כל אותן ימי השמחה…". נראה היה להבין בדעתו, כי טעם האיסור הוא משום שאלו ימים טובים –  אולם לפי התירוץ שלו, שבגלל קושי הגלות והטרחה הרבה הנדרשת לפרנסה, כולם מוחלים זה לזה – נראה להבין, כי טעם ביטול המלאכה הוא בגלל השמחה, שעל החתן לשמח את כלתו, ולדעתו אף הכלה צריכה לשמח את החתן.

ייתכן לבאר, כי דרכו של עולם היא, שהחתן משמח את כלתו, שהרי דרך האיש לחזר אחר אבידתו, כמובא בתחילת מסכת קידושין (ב,ב); וכמו כן, בעבר לא היה מצוי, שלכלה תהיה אומנות שהיא עסוקה בה, שהיא תצטרך להתבטל ממנה – אך באמת מצוה גם על הכלה לפעול לשמח את חתנה, ומסיבה זו ימים אלו הם ימים טובים, כדי שהחתן והכלה ישמחו יחדיו (ובספר חינא וחסדא דף ק כתב, שאין מלך בלא מלכה, ועל כן גם הכלה אסורה במלאכה).

בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רו) כותב, כי הכלה בוודאי מותרת לעשות מלאכה בביתה בהסכמת החתן, שהרי אף בנוגע לחתן יש אומרים, שהאיסור הוא דווקא בשוק אבל בבית מותר; ויש אומרים שמועילה מחילת הכלה (וכדלהלן) – ועל כן בוודאי שהסכמת החתן בעניין זה תועיל, שהרי מצות התורה היא על החתן לשמח את אשתו, ולא להיפך. משמע מדבריו, כי ללא הסכמת החתן, על הכלה להימנע מעשיית מלאכה; וכן נוטה בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן ס).

 

הכלה יכולה למחול על שמחתה

הרמ"א בדרכי משה ובהגהותיו (סד,ב) כותב בשם רבינו ירוחם: "ואשה יכולה למחול על שמחתה"; ומשמע מכאן, שאין לחלק בין האלמנה לבין הבתולה, וברשות הכלה החתן יכול לעשות מלאכה בכל שבעת הימים. וכך כותב הלבוש (אבן העזר סימן סג): "וכל מה שתקנו לא תקנו אלא לכבודה, לפיכך יכולה האשה למחול על שמחתה דמוחלת על כבודה" (וכן נוקט בספר בינת אדם – שער בית הנשים יט,לז; ולא כמו שהוא עצמו כותב בחכמת אדם, כדלהלן).

כך גם נראה ללמוד מלשון הגמרא "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל…", שזו תקנה לצורך הכלה (וכן כותב הגר"א בביאורו). ממילא נראה פשוט, כי הכלה עצמה אינה אסורה כלל במלאכה, והיא יכולה לעשות מלאכה כרצונה. ובאמת, גם ברמב"ם ובשולחן ערוך ובראשונים הנ"ל, לא נזכר כלל בנוגע לכלה, שהיא מנועה מלעשות מלאכה.

 

אחרונים: הכלה אינה יכולה למחול

בחלקת מחוקק ובבית שמואל כתבו על דברי הרמ"א (שם סעיף א; נזכרו בפרק הקודם) "וחתן אסור בעשיית מלאכה", כי הוא בא להוסיף על דברי השולחן ערוך, כי לא תועיל מחילתה של האשה בזה. דברים אלו נראים כתמוהים לאור דברי הרמ"א על פי רבינו ירוחם, המופיעים בסעיף ב, לפיהם האשה יכולה למחול; וכבר תמה על דבריהם בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לח).

ואמנם, בביאור דברי הרמ"א על אפשרות מחילת האשה על השמחה, החלקת מחוקק מעלה אפשרות, שהמחילה המדוברת היא דווקא מחילה על האכילה ושתיה עמה, אבל על המלאכה אין היתר למחול, משום שהחתן דומה למלך. לפי אפשרות זו, אין ראייה שהכלה רשאית לעשות מלאכה בימים אלו. מכל מקום, חלוקה זו נראית תמוהה, שהרי הדגשת השמחה בגמרא ובתוספתא נאמרה דווקא בהקשר זה של מניעת מלאכה (וגם בשולחן ערוך עניין זה מוזכר); ובאמת, החלקת מחוקק מעיר על חלוקתו, שאין זה מוכרח. ואמנם, הבית שמואל (שם בסעיף קטן ב) נוקט כאפשרות זו, אך מדבריו שלו עצמו (שם בסעיף קטן א) עולה, שלא הבין כן – ולדעתו אפשרות המחילה תלויה בשאלה אחרת: כמה ימים נתקנו בשמחת בחור הנושא בתולה (ויבואר עוד בפרק הבא).

אפשרות אחרת המופיעה בפוסקים היא, כי יש לחלק בין שבעת ימי המשתה של הבתולה, שבזה אין המחילה מועילה, לבין שלושת ימי שמחת הבעולה, שבזה המחילה מועילה (פתחי תשובה בשם ספר המקנה, חכמת אדם קכט,יא, קיצור שולחן ערוך קמט,יב; ולזה מסכים בערוך השולחן שם. ואמנם, הרמ"א מביא דין זה בסעיף העוסק בנישואי בעולה, אך מפשטות לשונו לא משמע כדבריהם, וכפי שנתבאר). לפי אפשרות זו, בוודאי שהכלה יכולה לעשות מלאכה, בשלושת ימי נישואי האלמנה, אך אין הוכחה לאפשרות עשיית המלאכה על ידה, בשבעת ימי נישואי הבתולה.

אמנם, בפירוש טיב קידושין על השולחן ערוך כותב, כי התקנה אינה פרטית בשבילה אלא בשביל כלל בנות ישראל, לחיזוק הקשר בין בני הזוג בתחילת ימי הנישואין, ועל כן אין היא רשאית למחול (ולפי הבנתו ייתכן לומר, כי גם הכלה אינה רשאית לעשות מלאכה). גם הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת שופטים אות טז) כותב, כי האשה אינה יכולה למחול על שמחתה.

 

האם יש איסור יום אחד?

כפי שנתבאר בפרק הקודם, בגמרא בכתובות (מז,א) מופיע, שהאב רשאי למסור את בתו הנערה לחופה, למרות שהוא מבטל אותה ממעשה ידיה באותו יום – ואם המסירה היא בשבתות וימים טובים, אין כאן ביטול מלאכה כלל. ניתן להבין, שהכלה אסורה בעשיית מלאכה באותו יום בלבד ולא בשאר ימות השבוע (וטעם הדבר נראה, משום שזהו יום טוב שלה); וכך כותב בשו"ת באר משה (חלק ג סימן כז).

התוספות שם (ד"ה דמסר) דנים באפשרות קיום נישואין בשבת או ביום טוב, והם מעלים אפשרות שהמסירה הנזכרת אינה ביום טוב עצמו אלא זמן קצר לפני כניסת החג, כאשר מדין התורה יש איסור מלאכה בתוספת יום טוב – "ובטילה באותה שעה מן המלאכה". לפי דברים אלו נראה להבין, כי ביטול המלאכה האסור בכלה, אינו מצד היות יום זה יום טוב שלה, אלא רק מבחינה מעשית, שבשעת החופה אין היא עושה מלאכה (וייתכן לבאר כן גם את דברי רש"י, הכותב שאינה עושה מלאכה באותו היום). לפי דברים אלו נראה, כי גם לאיסור מלאכה של יום אחד אין ראייה (וכן כתב בספר חינא וחסדא שם – וביאר, שדברי הגמרא הם מדין התורה, אולם מדין חכמים לדעתו יש איסור מלאכה, וכנ"ל).

 

לסיכום:

בדברי חז"ל והראשונים לא מפורש איסור עשיית מלאכה לכלה; ומאחר שהרבה אחרונים סוברים, כי החתן רשאי לעשות מלאכה בהסכמת הכלה, נראה פשוט, שלכלה אין איסור בדבר (בפרט, שגם איסורו של החתן אינו חד משמעי; ורבים אינם מקפידים על כך). ויש מהפוסקים המחמירים ואוסרים על הכלה לעשות מלאכה, על כל פנים בבתולה, ועל כל פנים ביום החתונה (או על כל פנים שעשיית המלאכה תהיה בהסכמת בעלה).  


פרק ד

ימי שמחת בחור הנושא אלמנה

בחור הנושא בתולה מחויב לשמוח עמה שבעה ימים, ואילו בנשיאת אלמנה אנו מוצאים, כי ישנם שלושה ימי שמחה בלבד. האם שלושה ימי שמחה אלו נאמרו בכל הנושא אלמנה, בין אם הוא אלמן ובין אם הוא בחור, או שמא יש מקום לחלק ביניהם?

 

חלוקה בין בחור לאלמן

הגמרא בכתובות (ז,א) מביאה שתי אפשרויות ביישוב  הברייתא על תקנת בנות ישראל בנוגע לנושא אלמנה שצריך לשמוח עמה שלושה ימים, עם דברי רב הונא שם, האומר שאין מברכים בנישואי אלמנה. לפי אפשרות אחת, הברייתא עוסקת באלמן הנושא אלמנה: הברכה אינה אלא יום אחד, ואילו השמחה – שלושה. לפי האפשרות השניה, הברייתא עוסקת בבחור הנושא אלמנה, שמברך שבעה ימים, ואילו השמחה אינה אלא יום אחד.

ההבנה הפשוטה היא, שאין מחלוקת בין התירוצים הללו, והחלוקה היחידה היא בין בתולה לאלמנה, ואילו בין בחור לאלמן אין כל חלוקה; וכך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (י,יב): "ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון"; וכן הוא בטור (סימן סד), וברמב"ן וברשב"א בשם רבי שמואל הנגיד. יש לציין, כי החלוקה הנזכרת ברמב"ם ובטור ובשולחן ערוך היא בין בתולה לבעולה ולא בין בתולה לאלמנה, ומשמע שדין הגרושה כדין האלמנה (והב"ח ובית שמואל כותבים, כי אף אלמנה שלא נבעלה, דינה כבתולה).

אבל לדעת הר"י מיגאש אליה מסכימים כמה מהראשונים, האפשרות האחרונה בגמרא חולקת על האפשרות הראשונה, ולפי אפשרות זו, גם בבחור שנושא אלמנה (או אלמן הנושא בתולה) יש לשמוח שבעה ימים – משום "שאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים". לזה הסכים הרשב"א, והר"ן המביא את שתי הדעות כתב על אפשרות זו "וכן נהגו". אמנם, הריטב"א העדיף דווקא את האפשרות הראשונה, אולם הוא מביא את דעת הרשב"א רבו, ומסיים "וראוי להחמיר" (הרמב"ן בחידושיו שם פתח בלשון "ונראים הדברים" על האפשרות הראשונה, ונראה שמכאן הבין המגיד משנה בדעתו שהוא סובר כמו הרמב"ם, אולם בהמשך דבריו הרמב"ן כתב על דברי הר"י מיגאש שהם מסתברים).

 

הבית שמואל: הנידון תלוי במחלוקת ראשונים

   הבית שמואל (סימן סד סעיף קטן א) כותב, כי במחלוקת הנוגעת למספר ימי השמחה של הבחור הנושא אלמנה, תלויה גם השאלה, אם הכלה יכולה למחול על שמחתה. לפי השיטה המחלקת בנישואי בחור בין ימי שמחת הבתולה לימי שמחת האלמנה, הרי שהתקנה נועדה לצורך האשה, והיא יכולה למחול על שמחתה – כדברי רבינו ירוחם המובאים ברמ"א (סד,ב). אולם לפי השיטה הסוברת, כי בנישואי בחור תמיד יש שבעה ימי שמחה, גם אם הוא נושא אלמנה, הרי שחובת השמחה נובעת מכך שמברכים את ברכת החתנים בימים אלו, וממילא אין אפשרות למחול על כך. להבנתו, דברי הר"ן האוסר עשיית מלאכה בימים אלו (ואותם מביא הרמ"א שם בסעיף א) נאמרו לשיטה זו, בהתאם למנהג האמור בדבריו כשיטה זו – ודברי הרמ"א אשר מביא את שתי הדעות, אינם מיושבים.

ביישוב דברי הרמ"א כותב בשו"ת להורות נתן (חלק יא סימן קיב), כי לפי מה שהבית שמואל עצמו כותב שם (בסעיף קטן ב), יש לחלק בין השמחה של האכילה ושתיה עמה, עליה רשאית הכלה למחול, לבין שמחת המלאכה, עליה באמת הכלה אינה רשאית למחול. אמנם, דברים אלו אינם נראים כפשט דברי הרמ"א, כפי שנתבאר בפרק הקודם; ונראה, שהבנתו הפשוטה של הבית שמואל, היתה שלא כאפשרות זו (ועל כן פירש בסעיף קטן א שלא כאפשרות זו; ומה שבסעיף קטן ב הוא פירש כן, נראה שהוא כתב זאת אחרי שהוא ראה את דברי החלקת מחוקק).

אמנם, בפירוש טיב קידושין תמה על דברי הבית שמואל וכתב, שגם לפי ההבנה ששתי האפשרויות בגמרא אכן חולקות אחת על השניה, הרי שיש להעמיד אותן כחולקות במה שנאמר בפירוש – בנוגע למספר ימי השמחה, ולא בנוגע לאפשרות המחילה; ואם אכן הם היו חולקים גם בזה, הר"ן היה צריך לבאר כן.

 

מהי דעת רבינו ירוחם?

סברת הבית שמואל ברורה, אולם רבינו ירוחם עצמו (תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק ב) מביא את שתי הדעות במחלוקת זו, ואינו מזכיר כל תלות בשאלת המחילה, והוא עצמו מכריע כדעת הר"י מיגש, שלא לחלק בין הברכה לשמחה. ממילא, על פי דברי הבית שמואל הנ"ל יש לומר בדעתו, כי הכלה אינה יכולה למחול על שמחתה – ולא כמו שצטט הרמ"א בשמו.

ובאמת יש להעיר, כי דברי רבינו ירוחם המצוטטים ברמ"א, לא נאמרו כלל בנוגע לתקנת השמחה של האשה, אלא בנוגע לתקנה אחרת הנזכרת בגמרא בכתובות (ב,א): "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה". נראה, כי להבנת הרמ"א, דברי רבינו ירוחם על אפשרות המחילה של האשה, נובעים מכך שתקנה זו היא תקנה לצורך "בנות ישראל", ועל כן אין לחלק בין סוגי התקנות שנאמרו לצרכם, ותמיד יש אפשרות למחול, גם בתקנה אחרת שנאמרה לצרכן. אמנם, לפי הטעם האחר המובא בפוסקים, כי החתן דומה למלך, ניתן לומר, כי לא שייכת כאן המחילה מצידה – וייתכן שבזה אף רבינו ירוחם יחמיר, בהתאם לשיטתו (ובפרט ניתן להבין כן את דברי המחמירים בנוגע למחילת הבתולה, שרק באלמנה נאמרה התקנה לבנות ישראל).

הצורך בטרחה שלושה ימים קודם לנישואין גם כן נזכר בשולחן ערוך, וגם בזה יש מי שסובר, שלא ניתן למחול (ראה בפירוש טיב קידושין שם). אולם בחלקת מחוקק במקום כותב, כי אם הכלה וקרוביה מוחלים אז אין צורך להקפיד – "וכן המהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים בדווקא".

 

הכרעת ההלכה

השולחן ערוך (סד,ב) כותב כדברי הרמב"ם, שהנושא את הבעולה שמח עמה שלושה ימים, בין אם הוא בחור ובין אם הוא אלמון; והוא מביא כדעה השניה בשם "יש אומרים", את האפשרות הנוספת, לפיה בבחור הנושא בעולה יש שבעת ימי שמחה. לפי המקובל, כאשר השולחן ערוך מביא דעה באופן סתמי, ואת הדעה השניה בתור "יש אומרים", הדעה הראשונה היא הדעה העיקרית לדעתו (ולפי הבנת הבית שמואל הנ"ל, גם יש לומר בדעתו, כי הוא סובר, שהכלה יכולה למחול על שמחתה – בניגוד להבנתו ברמ"א).

אולם רבים מהפוסקים מכריעים, כפי שנזכר בר"ן וברבינו ירוחם, שהמנהג הוא כמו הדעה השניה, לנהוג שבעת ימי שמחה גם בבחור הנושא אלמנה: כך מביא החלקת מחוקק את לשון הר"ן, כך פוסקים הערוך השולחן (סד,ב) והבן איש חי (שנה ראשונה פרשת שופטים אות טז), וכן נוקטים בילקוט יוסף (שובע שמחות א יז,ד) ובפניני הלכה (ליקוטים ג – הלכות החתונה ומנהגיה אות יד).

 

לסיכום:

על פי המנהג המקובל, בחור הנושא אלמנה (וכן בתולה הנישאת לאלמן) נוהגים בשבעת ימי המשתה כמו בכל בחור הנושא בתולה.

 

 

פרק ה

המלאכות האסורות

עד כמה באמת צריך להחמיר ולהימנע מלעשות מלאכה בימי המשתה? האם יש להתייחס לימים אלו כאל ימים טובים ממש, ולהימנע גם מכתיבה? האם יש להחמיר מלנסוע ממקום למקום? האם מלאכת דבר האבד, שהותרה בחול המועד, תהיה מותרת בימים אלו? האם מותר להסתפר או לגהץ בגדים בימים אלו?

 

שותפים בחנות

בשו"ת פרח מטה אהרן (חלק ב סימן סה; מובא בפתחי תשובה סד,א) כותב, כי יש לחלק בין אבלות – בה נאמר, כי אם ארע אבל לאחד מהשותפים, אסור לחברו לפתוח את חנותם ולעשות מלאכה בפרהסיא (שולחן ערוך יורה דעה שפ,כא); לבין ימי המשתה, שאינם אלא לכבודו של החתן הדומה למלך, ועל כן יש להתיר לשותף לפתוח את החנות ולעשות בה את מלאכתו של החתן – אלא אם כן יש מנהג בעירם לאסור זאת. וכן כותב להתיר זאת בשו"ת מהרי"ף (סימן פט), המבאר, כי כמו שלמלך אחרים עושים את מלאכתו, כך גם לחתן; וכן מתיר בערוך השולחן (סד,ג).

בפתחי תשובה שם מוסיף להביא גם את דברי הכרם שלמה בשם מהריט"ץ, להתיר לשותף לפתוח את חנותו – אם כי נראה שהפתחי תשובה לא ראה את דברי המהריט"ץ בפנים, שהרי לשיטת המהריט"ץ שנתבארה לעיל, אין איסור מלאכה לחתן כלל.

 

מלאכת דבר האבד

על פי ההבנה שדין החתן קל מדין האבל, כפי שכתבו הפוסקים הנ"ל, נראה פשוט, שיש להתיר לחתן את מלאכת הדבר האבד – כשם שמתירים זאת לאבל; וכן כותבים בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ב סימן נז) ובשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רפב). זאת, שלא כמו שכותבים כמה מהאחרונים, להחמיר אפילו במלאכת דבר האבד (שו"ת בית דוד סימן קעו; מסגרת השולחן על קיצור שולחן ערוך קמט,ז, מובא בהסכמה בשו"ת שואל ונשאל חלק ב – אבן העזר סימן טו; בן איש חי – שנה ראשונה שופטים אות טז, אם כי הוא עצמו מתיר בדבריו שם את עשיית המלאכה בחנות על ידי השותף, ולכאורה הדברים סותרים, כפי שנתבאר).

בשו"ת בית דוד רוצה להביא ראיה לאיסור זה, מהשוואת החתן למלך – שהרי המלך אינו עושה מלאכה כלל, גם לא מלאכת דבר האבד. בעל המנחת אלעזר כותב להשיב לדבריו, כי יש מקום לומר, שהשוואת החתן למלך באה לומר, שאין מועילה מחילת הכלה – כדברי החלקת מחוקק ובית שמואל; אולם לא לעניין דבר האבד. על פי דברים אלו כותב המנחת אלעזר, כי אם אשתו מוחלת, יש לומר, כי לכל הדעות הוא יכול לעשות מלאכה בדבר האבד (שהרי אם נאמר כי השוואת החתן למלך נאמרה בשביל לאסור אף דבר האבד, הרי שאין איסור כאשר הכלה מוחלת, כפי שכותב הרמ"א).

יש להעיר, שעצם הצורך לדקדק מדברי המדרש על חומרה בהלכות אלו אינה ברורה, ובפרט, שלא מפורש כאן כלל שיש איסור בדבר, ולגרסתנו דברים אלו אינם מופיעים במדרש כלל (ובוודאי הרמב"ם והשולחן ערוך אשר אינם מזכירים את ההימנעות מלצאת יחידי לשוק הנזכרת במדרש, לא סברו שיש לדקדק בדברים אלו).

 

כתיבה

החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לח) מביא מי שמדקדק מדברי הרמב"ם, האומר שלא לשאת ולתת בשוק – כי במלאכות קלות בבית אין להחמיר. אולם החיד"א חולק עליו וכותב, כי מאחר שהתקנה נועדה לצורך שמחתה, הרי שיש לאסור אפילו מלאכה קלה, וכל דבר שיכול למנוע אותה משמחתה. לדבריו שם, אפילו תלמיד חכם הרגיל בלימודו, צריך בימים אלו להימנע מעיונו, כדי לא להתבטל מן השמחה.

על פי הדברים הללו כותב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן פה), כי הכתיבה בוודאי לא יצאה מכלל המלאכות הקלות, ועל כן עליו להחמיר ולהתנהג בעניין זה כמו בחול המועד. בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן רצג), מעלה אפשרות להחמיר עוד יותר מאשר בחול המועד, שכמו שמלך אינו רגיל לכתוב בעצמו, אלא רק הפקיד כותב עבורו, גם החתן לא יכתוב כלל. אולם העלה שם, כי מאחר שהמלך מצווה לכתוב ספר תורה, יש לומר, כי בהסכמת כלתו, מותר לו לכתוב חידושי תורה (וגם בנוגע לדברים אלו, לענ"ד יש מקום לתמוה על הדקדוקים מהמדרש כנ"ל).

אמנם, בשו"ת שבט הלוי הנ"ל מעיר, כי גם בחול המועד יש הרבה צדדים להקל בכתיבה, ובנוגע לחתן יש מקום להקל עוד יותר, שהרי אם לא מדובר בכתיבה הנמשכת זמן רב, לא סביר שהוא ישכח את שמחת חתונתו – ועל כן לדעתו יש להקל בזה; וכן הוא מעיר על דברי החיד"א בנוגע להימנעות מלימוד, כי דברים אלו שייכים רק כאשר החתן שקוע לגמרי בלימוד ואינו שם לב לכלתו: "אבל עינינו רואות שהרבה כלות שנשאו לתלמידי חכמים שמחות בזה שמחה עצומה כשהוא לומד בביתה בקול נעים גם בעיון, ונשאר עוד זמן לשמחה כהלכה, אדרבה פקודי ה' ישרים משמחי לב מוסיפים אהבה ושמחה, והכל בדעת, והכל בתבונה".

וכך כותב ביחס לדברי החיד"א בשו"ת ויצבור יוסף (חלק ג סימן עט), כי הפוסקים כבר כתבו, שיש להתיר דברים קלים שאין בהם טרחה רבה (ולא ביאר לאלו פוסקים הוא מתכוון; אם כי נראה, שדברים אלו מתאימים לדברי השבט הלוי).

 

נסיעה ממקום למקום

בשו"ת תשובות והנהגות (כרך א סימן תשנד) כותב, כי על פי ההשוואה למלך יש לומר, שדווקא פעולות בהן יש בזיון אסורות, אבל בכתיבה או נהיגה אין בזיון, ועל כן אין להחמיר – ובפרט אם אשתו מוחלת. וכן כותב בשו"ת ויצבור יוסף הנ"ל, כי יש להקל לחתן להגיע למקום המשתה במכוניתו. וראה עוד שהרחיב בעניין בספר המכונית והלכותיה (חלק ב עמודים שכד-שכה), שאין בעיה של מלאכה בנסיעה, אולם בכל אופן עדיף שהחתן והכלה לא יסעו למרחקים גדולים בתקופה זו, כדי שהם יוכלו להתמקד בשמחת נישואיהם.

 

תספורת וגיהוץ

במקרה שמת אבי החתן או אם הכלה, שהאבלות נדחית מפני ימי המשתה, כותב הרא"ש (כתובות א,ו), כי גם ספירת שלושים ימי האבלות מתחילים אחרי ימי המשתה, למרות שקוברים את המת קודם לכן – משום שבניגוד למי שקבר את מתו ברגל, שמתחיל את ספירת שלושים הימים משעת הקבורה, בימי החופה החתן מותר בגיהוץ ובתספורת, על פי הכתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ועל כן לא ניתן להתחיל את ספירת שלושים ימי האבלות. כך גם כותבים ראשונים נוספים (רמב"ן בתורת האדם, מאירי בכתובות ד,א), וכך נפסק בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה שמב,א).

כך גם אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (אבל יא,ז) בנוגע למי שמת לו מת במהלך שבעת ימי המשתה, שהוא מסיים קודם את ימי המשתה, ורק לאחר מכן הוא מתחיל למנות את ימי האבלות – גם את השבעה וגם את השלושים. אמנם, הראב"ד במקום תמה "ולמה לא יעלו ימי המשתה לשלושים"; ולכאורה תמיהתו אינה מובנת, שהרי בימי המשתה הוא אינו נוהג במנהגי אבלות.

בשו"ת מהר"י בן לב (חלק ג סימן עב) מעלה אפשרות לבאר בדעת הראב"ד, שלדעתו החתן אסור בתספורת, כדי שלא ייכנס מנוול לחתונתו, כמו שאוסרים זאת בימי הרגל. על פי הדברים הללו יש להבין את המובא בפתחי תשובה (סד,א) בשם כרם שלמה בשם מהריב"ל, שלחתן אסור להסתפר בשבעת ימי המשתה – שאין דברים אלו נכונים להלכה (ונראה שהדברים צוטטו באופן לא מדויק, והפתחי תשובה גם כאן ראה רק את דברי הכרם שלמה ולא את דברי מהריב"ל; וכבר בשיירי כנסת הגדולה ביורה דעה שם העיר, שאף המהריב"ל לא כתב דברים אלו אלא רק כאפשרות הסבר לראב"ד, ובכל אופן, המנהג פשוט להסתפר).

 

לסיכום:

ימי המשתה קלים מימי האבלות ועל כן מותר לעשות בהם מלאכה באמצעות אחרים. למרות שיש שהחמירו, להלכה נראה שיש להתיר בימים אלו גם מלאכת דבר האבד, וגם מלאכות קלות שאין בהם בזיון כמו כתיבה ונהיגה, ובפרט כאשר הכלה מסכימה לכך. כמו כן, מותר לחתן לגהץ את בגדיו ולהסתפר בימים אלו.

 


פרק ו

יציאה מהבית לבד

בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך הנ"ל נאמר במסגרת דיני השמחה, כי החתן "לא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק". על פי הדברים הללו נראה, כי אין כל מניעה לחתן לצאת מהבית וללכת לשוק, כל זמן שאינו הולך לעשות שם מלאכה או פעולות שונות של משא ומתן. אבל הרמ"א מוסיף איסור: "ואסור לצאת יחידי בשוק". מהי משמעות האיסור המדובר? האם איסור זה נאמר רק על החתן או שמא אף הכלה מצווה על כך?

 

המלך אינו יוצא יחידי

המקור לדברי הרמ"א הללו, הוא בדברי הפרקי דרבי אליעזר שהובאו בר"ן ובראשונים נוספים, בנוגע להשוואת החתן למלך: "מה המלך אינו יוצא יחידי לשוק, אף חתן אינו יוצא יחידי לשוק". נראה להבין, כי האיסור המדובר הוא דווקא ביציאה לשוק, שהוא מקום המוני – אבל ביציאה קצרה מהבית אין כל בעיה. אמנם, בספר העיטור (שער ב – ברכת חתנים דף סג טור ג) הלשון המופיעה היא: "מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו" – ומשמע, שהוא אינו יוצא מביתו כלל (וגם האפשרות של מלווים אינה נזכרת שם; אם כי מסתבר, שמלך אינו נמנע לגמרי מלצאת, ועל כן אף בדבריו ניתן לבאר, שהכוונה היא ללא מלווים).

עוד נראה לדקדק מכאן (כפי שנתבאר לעיל בפרק ג), כי דווקא החתן הוא המושווה למלך, אבל הכלה אינה מושווה למלכה – על כל פנים לא לעניין זה – ואין אנו מוצאים לגביה איסור לצאת יחידית מהבית.

 

הצורך בשימור

בגמרא בברכות (נד,ב) נאמר, כי החתן והכלה צריכים שימור; ומבאר הרשב"ץ, כי השד מתגרה במי שנמצא בכבוד ובשמחה ורוצה לערבב את שמחתם. ברמב"ם ובשולחן ערוך שמירה זו אינה נזכרת; ומסתבר לומר, שלהבנתם אין המדובר כאן בדין של שמירה, אלא רק לעניין רוחני.

המגן אברהם והמשנה ברורה מזכירים את הצורך בשימור לגביהם בסימן רלט העוסק בפסוקי השמירה הנאמרים בקריאת שמע שעל המיטה. אמנם, הם אינם מבארים לאיזו שמירה הם מתכוונים; וייתכן על פי ההקשר לבאר, כי אין הכוונה בדווקא לשמירה של מלווים, אלא שדבר טוב הוא עבורם להקפיד לומר את הפסוקים הללו (על כל פנים אם אין נמצאים איתם מלווים; וייתכן שדבר טוב הוא עבורם לומר את הפסוקים הללו גם ביום – וראה בעיון יעקב ברכות ה,א על הקורא את שמע על מיטתו שהמזיקים בדלים ממנו, שהיינו אף החתן והכלה הצריכים שימור, בכל זאת הקריאת שמע מועילה להם).

בערוך השולחן (סד,ג) מבאר, כי אכן הכוונה היא לשמירה בנוכחות של מלווים בכל ימי המשתה – ולא רק בהיותם בחוץ יש צורך בשמירה זו, אלא אף בהיותם בביתם. אמנם, לכאורה יש פגיעה בשמחתם כאשר אנשים אחרים נוכחים שם, וכפי שמבואר בגמרא בסוכה (כה,ב), שהחתן צריך לשחוק עם כלתו בימי החופה בצניעות, בלי שייכנסו לשם אנשים אחרים. כמה מפוסקי זמננו כותבים, כי כשהחתן נמצא עם אשתו – הם מהווים שמירה אחד לשני (בית חתנים פרק כד סעיף כא בשם הגרי"ש אלישיב; נטעי גבריאל נישואין חלק ב, פרק נו סעיף ו – והוסיף שם, שלמנהג חב"ד כשהם יוצאים לרחוב, הם הולכים עם עוד מלווה).

 

הליכה לבית כנסת

הפרישה כותב, כי מה שנוהגים שהחתן אינו הולך לבית הכנסת כל שבעת ימי המשתה עד השבת הבאה הוא מנהג שטות, מכיוון שאין בעיה בכך שהוא ילך, כל זמן שהוא אינו הולך יחידי. ואמנם, במסקנת דבריו הוא מעלה אפשרות ליישב את המנהג, בכך שאף לבית הכנסת אסור ללכת יחידי, ולא לכל חתן יש מי שילווה אותו בשני הכיוונים – ומביא דברים אלו הבית שמואל. יש להעיר, כי בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, ועל כן היציאה לבית הכנסת היתה לפעמים כרוכה בטרחה וסכנה כמו ביציאה לדרך.

טעם אחר לכך שעל החתן להימנע מללכת לבית הכנסת כותב הט"ז (אורח חיים קלא,י), כי מאחר שימי המשתה שלו נחשבים עבורו כיום טוב, אין לומר תחנון במקום בו הוא נמצא (והיינו על פי המנהג המקובל – כמופיע במשנה ברורה שם, שאין אומרים תחנון בכל שבעת הימים, ולא כדעת הרמ"א שם, הכותב שרק ביום החופה הוא נקרא חתן); ועל כן אם הוא יגיע לבית הכנסת, הוא ימנע מהציבור לומר תחנון, ועל כן עדיף שלא יגיע – וכן ממליץ המשנה ברורה שם.

אמנם, בשו"ת להורות נתן (חלק ח סימן צו) תמה על דין זה, כיצד ניתן להורות לחתן להפסיד תפילה בציבור ובבית כנסת, רק בשביל לא למנוע את אמירת התחנון, כאשר מן הדין באמת יש להימנע מלומר תחנון בבואו (והעלה אפשרות לחלק בין מעלת יום חשוב לבין מצוה פרטית שאין כוחה כה גדול, ובכל אופן נשאר בצריך עיון). ובאמת, בספר כף החיים כתב, כי במקומם החתנים אינם נמנעים מללכת לבית הכנסת, ואדרבה, יש שמחה לעם בבואו, וכולם מתערבים בשמחתו.

בספר בית חתנים (שם) כותב, כי הספרדים לא חששו לדברים אלו כלל, ואף רבים מהאשכנזים לא חששו להם; והביא כן בשם הגרי"ש אלישיב והגרש"ב אויערבאך והחזון איש,שאין לחתן להימנע מללכת לבית הכנסת – וגם אם אין מי שילווה אותו, "שומר מצוה לא ידע רע"; ובפרט, שכיום אנשים מצויים ברחוב, וההליכה לשם בדרך כלל אינה "יחידי" (ונראה שכוונתו על פי המתבאר לעיל בחלוקה בין בתי הכנסת בימינו לבתי הכנסת בעבר; מסתבר, שהוא הדין לכל דבר מצוה שיש להתיר זאת, ולא רק בהליכה לבית כנסת).

 

לסיכום:

על פי דברי השולחן ערוך אין מניעה לחתן או לכלה ללכת לבד; אולם מדברי הרמ"א נראה כי על החתן ללכת דווקא עם ליווי (וגם ליווי של אשתו מועיל) – ואף שיש שנמנעו מללכת לבית הכנסת ללא ליווי, למעשה אין לחתן להימנע מכך כשאין לו מי שילווה אותו.

 

פרק ז

שמחת השנה שלאחר החתונה

נאמר בתורה (דברים כד,ה): "כי יקח איש אשה חדשה – לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח". על פי הדברים הללו יש ללמוד, כי חובת האדם כלפי אשתו בשנה הראשונה, יותר גדולה מאשר בשאר השנים, ובשנה זו בה הוא בונה עמה את הקשר, עליו להימנע מלעשות פעולות המפריעות לו מלשמח אותה. האם מותר לאדם להיעדר מביתו למשך כמה ימים או שבועות במהלך שנה זו, לשם יציאה לטיול עם חברים או לשם פעילות מסחרית?

 

אפשרות: לצרכים פרטיים מותר לצאת

בברייתא בסוטה (מד,א) נאמר: "לא יצא בצבא – יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים? תלמוד לומר: ולא יעבור עליו לכל דבר". כלומר: החתן צריך להימנע מלהשתתף מכל סיוע לצרכי הצבא במהלך אותה שנה. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ז,יא): "כל השנה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר 'לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר' לעבור בשני לאוין – לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד".

בדברים אלו לא נזכר איסור להימנע מפעולות פרטיות אלא רק מפעולות ציבוריות, וגם בדברי הסמ"ג המביא את מצות העשה (קכא) לשמח את אשתו, ואת מצות הלא תעשה (רל) שלא לצאת לצבא, לא נזכר שום איסור הנוגע לצרכיו הפרטיים (וכן מבאר בפירוש מגילת אסתר על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה שיא).

ייתכן להבין כן גם מהטור והשולחן ערוך אשר אינם מזכירים איסור זה, כי הם אינם מתייחסים לדברים אשר לא נוהגים בזמן הגלות (ומצוה זו שייכת רק בזמן שיש צבא לעם ישראל על אדמתו). וכך כותב בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן רלח; נזכר גם בפתחי תשובה סד,ב), כי אין איסור על החתן לצאת לסחורה לצרכיו לתועלתו ולהנאתו – ואדרבה: "למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו? אם שאין לו מה יאכל – אין לך עצב גדול מזה".

יש להעיר עוד בעניין זה, כי בגמרא וברמב"ם מבואר, שדווקא למלחמת רשות החתן אינו יוצא, אבל במלחמת מצוה, מוציאים את החתן מחדרו ואת הכלה מחופתה – וממילא יש לומר, כי הוא הדין לדברים דחופים אחרים, ובמציאות של דוחק גדול בפרנסה, אין ספק, שהחתן יכול ללכת לתקופה ממושכת לצורך פרנסתו (ובאמת הרדב"ז לא התכוון לומר שרק במקרה שאין לו מה לאכול מותר לו לצאת, כמבואר בתשובתו).

 

דברי הרמב"ם בספר המצוות

בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שיא) מופיע האיסור להוציא את החתן מביתו במשך השנה הראשונה לנישואיו. מפשטות לשונו נראה, כי איסור זה חל על ממוני הציבור, שאין להם לגייס אותו; אולם בסיום דבריו הרמב"ם מוסיף, כי אף על החתן עצמו יש אזהרה בדבר. בספר המצוות במהדורת פרנקל (שהיא המהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת) הלשון היא: "ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו".

דברים אלו נראים כעומדים בסתירה לדברי הרדב"ז הנ"ל; אולם הרדב"ז הכיר את דברי ספר המצוות, והוא מעיר, כי נפל שם שיבוש, והגרסה היותר נכונה משמעותה, שחל עליו איסור לצאת מביתו; והיינו לצאת לדרך – אבל הכוונה היא דווקא לצורך הציבור, ואילו לצרכיו הפרטיים הדבר מותר. ובאמת, בספר המצוות במהדורת הרב קאפח הלשון המופיעה היא "ודע שגם החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו – כלומר: לנסוע כל השנה"; ולא נזכרת בדבריו הנסיעה לצורך סחורה.

מכל מקום, גם לפי גרסה זו, פשטות הדברים אינם כדברי הרדב"ז, שהרי הוא אינו מחלק במטרת הנסיעה בין צרכיו הפרטיים לצרכי הציבור; ונראה, שעליו להתאמץ בשנה זו להיות יחד עם אשתו ולא לעזוב אותה, גם אם המדובר בנסיעה לצרכים פרטיים.

 

דברי ספר החינוך

ההבנה שיש לאסור את היציאה גם לצורך פרטי מופיעה בספר החינוך (מצוה תקפא), המזכיר את האיסור החל על החתן פרט לאיסור החל על הממונים בצבא: "שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים, ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו…". ובמצוה שלאחריה (תקפב) הוא חוזר על הגדרה זו: "שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין…". בעל החינוך אינו כותב מהי ההיעדרות הממושכת האסורה, והוא גם כן מציין, כי ביציאה לימים מועטים לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו, מסתבר שאין משום ביטול המצוה – אולם הוא מדגיש, כי המצוה לשבת עם אשתו ולשמחה במשך השנה, נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

בפירוש מנחת חינוך תמה מהו המקור לאיסור זה של יציאה לימים רבים ללא האשה; והעיר עוד, כי לכאורה גם האיסור האמור להוציא אותו לצבא, נאמר דווקא על ממוני הצבא, אולם אם החתן מעצמו רוצה להתנדב – מדוע למנוע זאת ממנו? וכך כותב בפירוש העמק דבר על התורה (דברים כד,ה; בהתבסס על דברי הרמב"ם בהלכותיו), כי המצוה היא רק על המלך, אולם על האדם הפרטי מצות השמחה היא שבוע אחד בלבד – ומשמעות הפסוק היא, שיש לו רשות לשמח את אשתו למשך שנה ולא ללכת לצבא, אך אם הוא רוצה להתגייס, מותר לו (ובוודאי שהמנחת חינוך וההעמק דבר יסכימו להיתר הרדב"ז הנ"ל).

בשו"ת חתם סופר (חלק ד סימן קנה) כותב, כי בעל החינוך הוא יחיד בדעתו בזה, ואף על פי שמהרמב"ם בספר המצוות גם משמע כדבריו, מכל מקום, בהלכותיו הוא לא פסק כן. אמנם, בשו"ת ציץ אליעזר מביא כמה ראשונים מדבריהם גם כן משתמע שפרט לצבא, גם למטרות נוספות אין לאדם לצאת (מאירי, יראים, תשב"ץ. ויש להוסיף על כך גם את מה שמציין בהעמק דבר שם, כי פירושו הנ"ל הוא על פי הבנת הרמב"ם, שהציווי הוא דווקא על אנשי הצבא, ולא כמשתמע מרש"י והרמב"ן, שלדעתם יש כאן ציווי פרטי על האדם הנושא אשה – אם כי רש"י והרמב"ן אינם מזכירים אפשרות של איסור ללכת לצרכים פרטיים).

 

מחילת האשה

בעל ספר החינוך כותב בתחילת דבריו, כי מחילת האשה אינה מועילה בזה, אולם בסיום דבריו הוא כותב, כי יש אומרים שמחילתה מועילה. בעל ספר החינוך אינו מציין את המקור לדבריו ומי הם בעלי הדעות המדוברות.

בספר חכמת אדם (קכט,יט) כותב להלכה כדברי בעל החינוך, שעל האדם לעמוד בעירו שנה תמימה לאחר נישואיו; ומכל מקום הוא מוסיף, כי נראה לו, שמחילתה בזה תועיל. בבינת אדם שם הוא מבאר, כי יש מקום להשוות את התועלת במחילת האשה במהלך השנה, למחילת האשה לעשיית מלאכה, שמועילה במהלך שבעת ימי המשתה (כדברי הרמ"א, וכפי שנתבאר לעיל). ואמנם, מחילת האשה במהלך ימי המשתה מתייחסים לדין דרבנן, ואילו כאן המדובר במצוה מן התורה – אך בכל אופן, מאחר שהטעם המבואר בתורה הוא בשביל שמחת האשה, מסתבר שאין לחלק בין הדברים.

בשו"ת יביע אומר (חלק י אבן העזר סימן כז) כותב, כי העיקר להלכה כדעת הרדב"ז, להתיר לצאת לסחורה; וכתב, שבפרט לפי דברים שכתב המהרש"ם, שבזמן הזה כולן מוחלות לבעליהן לצורך פרנסת הבית, הרי שאין בעיה ביציאה לצורך סחורה.

 

שמחת השנה – לא רק לבתולה

הפסוק המזכיר את המצוה לשמח את אשתו המהלך השנה מתחיל במילים "כי יקח איש אשה חדשה". בתרגום המכונה 'תרגום יונתן' מתרגם: "ארום יסב גבר איתא חדתא בתולתא". לפי דברים אלו, מצות השנה במהלך השנה נאמרה דווקא בנושא בתולה, אבל בנושא בעולה מצוה זו אינה קיימת (ונראה שהתוספתא "בתולתא" באה לשם תוספת ביאור בכוונת המילה "חדשה").

אולם בספרי (כי תצא פסקה רעא) מתבאר, כי לא רק הבתולה בכלל זה: "כי יקח איש אשה חדשה, אין לי אלא בתולה – מנין לרבות אלמנה ושומרת יבם? תלמוד לומר: 'ושמח את אשתו' מכל מקום. אם כן למה נאמר חדשה? מי שחדשה לו – פרט למחזיר גרושתו…" (וכן אשה אסורה לו, נזכר שם שאינו חוזר); ונפסק כן גם ברמב"ם (מלכים ז,ח). וכך כותבים גם רש"י על התורה, היראים (סימן רכח) והסמ"ג (עשה קכא); וגם באבן עזרא מזכיר את הפירוש שהכוונה היא לבתולה, וכותב שלדעת רבים הכוונה היא לחדשה דווקא בשבילו, ולאו דווקא לבתולה.

המהר"ל בפירושו גור אריה שם מבאר, כי אם התורה היתה רוצה לומר דין זה בבתולה דווקא, היה עליה לנקוט לשון "בתולה", מה שאין כן לשון "חדשה", שמלמדת על חידוש דווקא בשביל איש זה, והיינו כאשר היא לא היתה נשואה לו קודם לכן. אמנם, מלשון הספרי "אין לי אלא בתולה", נראה שבאמת הבינו את לשון הפסוק כהבנת התרגום הנ"ל, אולם למעשה מריבוי המשך הפסוק למדים, שפסוק זה לא נאמר רק על בתולה.

 

לסיכום:

על החתן לשמח את כלתו במשך השנה שלאחר החתונה, ועל כן התורה פטרה אותו מהשתתפות בפעילות ציבורית שאינה דחופה (ודווקא בכלה חדשה לו, אבל לא במחזיר גרושתו, ולא בנשואה לו באיסור). יש שכתבו, כי אף לצרכים פרטיים כמו סחורה וטיולים אין לאדם להיעדר מביתו למשך זמן ממושך, אולם פוסקים רבים התירו, בפרט אם האשה מוחלת על כך.