חוברת מצות פריה ורביה

 

מצות פריה ורביה

 

 

רשימת הפרקים

תקציר הלכות פריה ורביה

פרק א – כמה ילדים צריך להוליד?

פרק ב – ביטול פריה ורביה למי שקיים את המצוה

פרק ג – פריה ורביה כאשר הבנים מתו

פרק ד – פריה ורביה בבן שאינו מוליד

פרק ה – ילדי הגוי שהתגייר

פרק ו –  פריה ורביה בממזר

פרק ז – הזרעה מלאכותית

תקציר הלכות פריה ורביה

 

מצות התורה ומצות החכמים

  • כל זכר מישראל מחויב מן התורה לפרות ולרבות.
  • המצוה מתקיימת בהולדת בן ובת.
  • גם לאחר שהאדם הוליד בן ובת, מצוה עליו להוליד ילדים נוספים.
  • מצוה זו של הולדת ילדים נוספים נוהגת רק מדרבנן.
  • מצוה זו אינה חובה גמורה, וניתן לבטלה בשעת הצורך.

 

במקרה שהבנים מתו

  • במקרה שמתו בניו של האדם בלי שהם ילדו, מתברר שהאדם לא קיים את מצות התורה, ועליו לשוב ולקיים את המצוה.
  • אדם שהוליד בן ובת, ונולדו לו מהם נכדים – בן או בת מכל אחד, קיים את מצות פריה ורביה גם אם ילדיו ימותו (לפי רוב הראשונים יוצאים ידי חובה אפילו בשני נכדים או בשתי נכדות, ואילו לפי השולחן ערוך, צריך שיהיו לו דווקא נכד ונכדה, אחד מבנו ואחד מבתו).
  • אדם שהוליד בן ובת ומת אחד מהם, יכול לצאת ידי חובה בלידת ילד נוסף, בן או בת (ולפי השולחן ערוך צריך דווקא את בן המין השני שייוולד).
  • אדם שהוליד בן ובת ואחד מהם מת אחרי שהוליד לו נכד, יצא ידי חובת המצוה, משום שהנכד משלים במקום הבן (ולשיטת השולחן ערוך עדיין לא התקיימה המצוה וצריך להוליד עוד ילד במקום הילד שמת).

 

ילדים שאינם מולידים

  • אין מקיימים מצות פריה ורביה בלידת ילד שאינו יכול להוליד (סריס או איילונית).
  • אין הבדל בין אם הסריס או האיילונית נולדו באופן כזה, או שהם נעשו כך כשהם גדלו.
  • בבן שנשא איילונית או בבת שנישאה לסריס, המצוה מתקיימת, למרות שלא יהיו לו נכדים מהם.
  • כמו כן, המצוה מתקיימת על ידי ילדים שלא התחתנו כלל.

 

זרע פסול

  • גוי שהתגייר והוליד כאשר הוא היה גוי – קיים את מצות פריה ורביה.
  • יש אומרים, כי המצוה התקיימה על ידו רק במקרה שבניו גם כן התגיירו, אולם אם בניו לא התגיירו, עדיין מוטלת עליו החובה לקיים את המצוה.
  • עבד כנעני שהשתחרר, גם אם היו לו ילדים בעבדותו, מחויב עכשיו לקיים את המצוה, ואף אם ילדיו גם כן ישתחררו, עדיין הדבר אינו נחשב שהוא קיים את המצוה.
  • המוליד בן ממזר – יש אומרים שהוא יצא ידי חובת המצוה, ויש חולקים.
  • בבן שנולד בהזרעה מלאכותית, יוצאים ידי חובת המצוה.

 


 

פרק א

כמה ילדים צריך להוליד?

מאחר שמצות הפריה והרביה נאמרה בשביל למלא את הארץ ולכובשה, מסתבר שעל האדם להוליד כמה שיותר ילדים. אמנם, המאמצים הדרושים לכך יכולים להיות רבים, בפרט עבור האשה שנתקללה בעצבונה ובהריונה ובצער הלידה, אך גם עבור האיש צער גידול הבנים יכול להיות מרובה. פעמים רבות הדבר מצריך עבורו מאמצים רבים גם ביחס לקללה החלה עליו – "בזעת אפך תאכל לחם"; כאשר הוא צריך כעת להאכיל עוד נפשות רבות. על פי דברי הפוסקים, יש מקום לחלק בין דין התורה לבין דין חכמים בעניין, וכדלהלן.

 

מצות פריה ורביה – כמה ילדים?

במשנה ביבמות (סא,ב) נאמר: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה…". משמע מכאן, כי אם לאדם יש בנים – על כל פנים זכר ונקבה (כדברי בית הלל), הוא רשאי להיבטל מלקיים את מצות פריה ורביה.

אולם בגמרא שם (סב,ב) אומר רב מתנה, כי ההלכה אינה כדברי המשנה, אלא כדעת רבי יהושע, הסובר שעל האדם להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים: "נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים". לפי דברים אלו, האדם אינו רשאי להיבטל מפריה ורביה כלל, גם אם יש לו ילדים רבים.

 

נשיאת אשה שאינה בת בנים

הגמרא אינה מזכירה חלוקה בין דין של תורה לדין של חכמים, ומאחר שהיא מעמידה את דברי רבי יהושע כעומדים בסתירה לדברי המשנה, לכאורה יש לומר, שדבריו נאמרו מדין התורה, במסגרת מצות הפריה והרביה. כך נראה מדברי רבי משה כהן המובאים במגיד משנה (טו,ז), שלדעתו (בהשגה על הרמב"ם), לאור פסיקת ההלכה כרבי יהושע, גם לאדם שקיים את מצות הפריה ורביה (כפי השיעור הנזכר במשנה), אין היתר לקחת אשה שאינה בת בנים.

אמנם, ברמב"ם שם ההיתר בעניין זה מפורש: "לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד – אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה".

 

חלוקה בין דין התורה לדין דרבנן

בגמרא ביבמות (סא,ב) מובא הדין של רב נחמן בשם שמואל, האוסר על האדם לעמוד בלא אשה אף על פי שיש לו כמה בנים. לכאורה ניתן היה לומר, כי דין זה הוא כדעת רבי יהושע הנפסקת להלכה בדף שלאחר מכן – ובוודאי כך היא הבנת רבי משה כהן הנ"ל, שזו מסקנת הגמרא. אולם הגמרא במקום מבארת, שדין זה אינו סותר את דברי המשנה, וניתן לומר, שאדם שקיים מצות פריה ורביה, יכול לשאת אשה שאינה בת בנים – והיינו כדברי הרמב"ם.

לפי הרמב"ם יש לומר, כי דברי הגמרא הללו אינם נדחים מההלכה, וכך אנו מוצאים גם בדברי הרי"ף, שהוא פוסק גם את דברי המשנה וגם את דברי רבי יהושע – והוא מחלק בין מצות התורה של פריה ורביה, בה יוצאים ידי חובה בזכר ובנקבה, לבין המצוה האמורה בדברי רבי יהושע, שהיא מדרבנן בלבד. חלוקה זו מופיעה גם בדברי הרמב"ם, אשר מדגיש שישנה מצוה מדברי סופרים, שכל זמן שיש לאדם כח הוא מצווה שלא להיבטל מפריה ורביה: "שכל המוסיף נפש אחת בישראל, כאילו בנה עולם" (הלכה טז).

הרא"ש על יבמות מבאר, כי בניגוד לגרסה שלפנינו, לפי גרסת הרי"ף לא מופיעות בגמרא המילים  האומרות שמשנתנו אינה כרבי יהושע, ועל כן הוא מקבל להלכה גם את דברי המשנה וגם את דברי רבי יהושע. אולם גם לדעת הרא"ש, הדין האמור על ידי רבי יהושע הוא רק מדרבנן, ומדין התורה יש צורך בזכר ובנקבה בלבד. בביאור ההבדל בין דעת הרי"ף לדעת שאר הראשונים הוא מתייחס לנפקא מינה הנזכרת בגמרא, לגבי שתי הלשונות המופיעות שם בביאור הדין העוסק בנשיאת אשה שאינה בת בנים: "נפקא מינה למכור ספר תורה בשביל בנים":

לפי התנא של המשנה, כמוהו נוקט הרי"ף, אין חובה למי שקיים מצות פריה ורביה, למכור ספר תורה בשביל לשאת אשה שהיא בת בנים, כאשר הוא יכול לשאת אשה שאינה בת בנים; ואילו לפי גרסתנו בגמרא, שההלכה היא כרבי יהושע, מוכרים. שתי הדעות הללו מובאות בשולחן ערוך (אבן העזר א,ח) – ובפשטות הדעה הראשונה הנזכרת בדבריו, שהיא דעת הרמב"ם והרי"ף כפי שביאר הרא"ש, היא הדעה כמותה הוא מתכוון לפסוק, וכן מבואר בחלקת מחוקק בהגהה מבן המחבר שם; ולא כמו שכותב בבית שמואל, כי אין מי שסובר כדעה זו, ושכולם סוברים כמו הדעה השניה, שתמיד יש למכור ספר תורה בשביל בנים.

הרמב"ן מבאר (מלחמת ה' על יבמות שם), שאנו מוכרחים להעמיד את דברי רבי יהושע כדין דרבנן ולא כדין תורה, מאחר שלא ניתן לדחות לגמרי את מחלוקת בית שמאי ובית הלל ודברי האמוראים ביחס למחלוקתם הנזכרים בגמרא שם, ולומר שכולם נאמרו לפי דעה של תנא שלא התקבלה, ורק דעת רבי יהושע הנזכרת לבסוף, היא זו שהתקבלה; ועל כן עדיף להעמיד את הכרעת הגמרא באופן שמצמצם את המחלוקת.

גם בדברי רש"י לביצה (לז,א ד"ה דאית) אנו מוצאים, כי הוא מקבל למעשה גם את דברי בית הלל על הצורך ללדת זכר ונקבה, וגם את דברי רבי יהושע, שיש מצוה "ולערב אל תנח ידך", ומצוה זו אינה חשובה כמו מצות פריה ורביה.

יש לציין, כי ישנה דעה נוספת (ריא"ז המובא בשלטי גבורים, יבמות שם אות א) החולקת על הרמב"ם וסוברת, שלהלכה יש לקבל את דעת התנא של המשנה – כמותו הולכים כל האמוראים בגמרא, ויש לדחות את הכרעת רב מתנה כרבי יהושע; ועל כן גם מדברי סופרים, אין מצוה בהולדת ילדים נוספים, מעבר לזכר ונקבה האמורים במשנה.

 

לסיכום:

על פי הדעה המקובלת להלכה, מצוה על האדם מן התורה להוליד זכר ונקבה, ואילו מדרבנן, יש מצוה להוסיף ולהוליד כמה שיותר ילדים.


פרק ב

ביטל פריה ורביה למי שקיים את המצוה

אדם שכבר הוליד זכר ונקבה וקיים את מצות התורה, עדיין חלה עליו המצוה מדברי סופרים: "ולערב אל תנח ידך". נראה היה לומר, כי אין רשות לאדם זה להימנע מקיום המצוה – אולם כבר ראינו לעיל את דברי הרמב"ם, המתיר לאדם כזה לשאת אשה שאינה ראויה להוליד; וכן פוסק הרמב"ם (אישות טו,א) גם בנוגע למצות עונה, כי אדם שכבר קיים את מצות פריה ורביה, רשאי להתבטל מלקיים את מצות העונה ברשות אשתו – וכן נפסק בשולחן ערוך (עו,ו). האומנם היתר זה מוסכם? האם אין האדם צריך להתאמץ לקיים את מצות החכמים בעניין?

 

אחרונים: אין לבטל את מצות החכמים

   במשנה בכתובות (סא,ב) נאמר, שהתלמידים רשאים לצאת ללמוד תורה למשך שלושים יום, שלא ברשות נשותיהם; ואם יש להם רשות מנשותיהם, מבואר בגמרא, כי הם יכולים לצאת לכמה זמן שהם רוצים. על פי דברים אלו מבאר המגיד משנה את היתר ביטול העונה הנזכר בדברי הרמב"ם, למי שקיים מצות פריה ורביה, שיכול להיבטל כאשר אשתו נותנת לו רשות.

אולם הבית שמואל מקשה על כך, שהרי לפי גמרא זו, אם יש לו רשות מאשתו, הוא יכול להתבטל אף ממצות התורה של פריה ורביה, שהרי בגמרא לא נזכרת חלוקה בדבר. מסיבה זו, לדעתו יש לבאר, כי הגמרא עוסקת במקרה שהוא אינו מתבטל מפריה ורביה, וגם לא ממצות ולערב אל תנח ידך – וכגון, שיש לו אשה נוספת במקום אליו הוא הולך, וכל הנידון הוא מחילת האשה לגבי העונה שלה. ממילא, אין לנו ראייה שמי שקיים את הפריה ורביה רשאי לבטל את עונתו.

ביישוב דברי הרמב"ם כותב הט"ז, כי באמת אין הבדל בדין העונה בין אדם שקיים את מצות הפריה ורביה לאדם שלא קיים מצוה זו; אלא שהרמב"ם כתב בתחילה את ההיתר להימנע מהעונה לפי דין התורה, ולפי המובא בסוף הפרק, שישנה מצוה מדברי סופרים, הרי שלמעשה אין לבעל היתר להימנע מכך. גם בביאור דברי השו"ע, כותב הט"ז, שמה שמותר לו לבטל את עונת אשתו, הכוונה היא כשיש לו אשה אחרת לקיים עמה את מצות "ולערב אל תנח ידך".

 

מתי מצות החכמים יכולה להתבטל?

דברי הט"ז הללו נראים דחוקים, שהרי הרמב"ם והשו"ע שהזכירו את ההיתר לבטל את העונה מאשתו, לא הזכירו את החיוב לקיים את העונה עם אשה אחרת; והרמב"ם עצמו במפורש מזכיר היתר לשאת אשה שאינה יולדת למי שקיים מצות פריה ורביה. הט"ז עצמו מרגיש בדוחק האמור, והוא כותב, שיש לחלק בין אדם שכבר נשוי לאשה, שבוודאי אין לו להתבטל מהעונה בה הוא מצווה, לבין אדם שרוצה לקחת אשה שאינה בת בנים בנוסף על אשתו, שאין הדבר שונה ממציאות בה הוא לא יקח אשה נוספת כלל.

כדברים הללו מוכיח הט"ז ממה שמבואר ברמב"ן (מלחמת ה' ביבמות שם) בנוגע לדברי רבי יהושע, שאין כופים על האדם לשאת אשה היכולה להוליד, כל זמן שהוא נשוי; וכן דעת הנימוקי יוסף (יבמות שם, ומובא גם בבית יוסף). ראייה לדבר המובאת בדבריהם, היא מהברייתא ביבמות (סה,א), העוסקת באשה שהיתה נשואה עשר שנים ולא ילדה, ולאחר מכן היתה נשואה לאדם אחר עשר שנים ולא ילדה. אשה זו אינה רשאית להינשא לאדם אחר אלא אם כן יש לו בנים. משמע מכאן, כי לאדם שיש בנים מותר לשאת אשה זו, למרות שהיא אינה נחשבת לאשה בת בנים, ואין עליו חובה לקיים את מצות "ולערב אל תנח ידך".

 

ביטול מחשש קטטה

ראייה נוספת לכך שיש מקום להקל בנשיאת אשה, מביא הט"ז מתשובת תרומת הדשן (סימן רסג; ונפסק ברמ"א א,ח), לפיה בשביל למנוע מציאות של קטטות יש להתיר לאדם שקיים מצות פריה ורביה, לשאת אשה שאינה בת בנים – כמו שמבואר בנוגע ליבם (יבמות מד,א), שבית הדין ממליצים לו לחלוץ במקרה שיש חשש שתהיה קטטה ביניהם אם הוא ייבם אותה; ומן התורה החליצה אינה נחשבת למצוה כשיש אפשרות יבום.

אמנם, לכאורה מתשובה זו מוכח, שאפילו מצוה דאורייתא ניתן לבטל משום קטטה; כמו שמעיר הגר"א בביאורו לשו"ע שם – וממילא יש לומר, כי במקרה של חשש קטטה, יהיה מותר לו לבטל גם את מצות הפריה ורביה (וממילא אין ראייה לדברי הט"ז). ואע"פ שבתרומת הדשן שם כתב, כי חשש זה של קטטה אינו מועיל בשביל למנוע ממנו להינשא לגמרי; יש מקום לומר, שיש לחלק בין ביטול עשה לבין איסור – שחל עליו איסור לעמוד בלא אשה, על פי הכתוב "לא טוב היות האדם לבדו", ויש חשש גדול שהוא יבוא לידי הרהורי עבירה (כמבואר בתשובה שם).

 

אחרונים: ניתן להקל   

בגמרא בביצה (לו,ב-לז,א) נאמר, שנשיאת אשה אינה נחשבת כל כך מצוה למי שכבר יש אשה ובנים (ועל כן הדבר נחשב לפעולת "רשות" שאין עושים ביום טוב); ורש"י שם (ד"ה דאית) מבאר, שאחרי שכבר התקיימה מצות פריה ורביה, האדם אינו כל כך מצווה, ורק יש "קצת מצוה" – והיא מצות "ולערב אל תנח ידך".

מדברי רש"י הללו נראה, כי מצות "ולערב אל תנח ידך" אינה חיוב, ומסתבר לומר בדעתו, כי אין לחלק בין נישואי אשה נוספת לבין ביטול מצות עונה, ויש מקום להקל בזה בעת הצורך. וכך כותבים כמה מהאחרונים גם על פי דברי הרמב"ם והשולחן ערוך, שיש להבין אותם כפשטם (ובניגוד להבנת הט"ז הנ"ל), שניתן להקל במצות העונה למי שקיים מצות פריה ורביה.

בברכי יוסף (מובא בפתחי תשובה) מבאר, כי מצות פריה ורביה מחייבת את האדם לבעול בכל עונה, אולם במצות "ולערב אל תנח ידך", המצוה היא שלא להניח את ידו מזה ולא לעזוב את קיום המצוה לגמרי, אך אין עליו חובה גמורה להתאמץ כל הזמן בשביל לקיים את המצוה. בערוך השולחן (אבן העזר א,ח) אף כותב, כי מצוה זו אינה אלא "כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ", ואם יש איזה שהוא עיכוב בדבר, אין כופים אותו בזה.

 

לסיכום:

גם לאחר קיום מצות פריה ורביה, ישנה מצוה מדרבנן בלידת ילדים נוספים, אולם אין חובה גמורה להתאמץ להוליד כל הזמן עוד ילדים, וניתן להתחשב בשיקולים שונים בשביל להתבטל מקיום המצוה.

 

 

פרק ג

פריה ורביה כאשר הבנים מתו

מבואר בגמרא ביבמות, כי במקרה שהאדם הוליד ילדים והם מתו, אין אנו מתייחסים למה שכבר נעשה על ידו כאל מצוה שהתקיימה, אלא עדיין נחשב הדבר, שהוא לא קיים את מצות הפריה ורביה. אמנם, ישנה אפשרות שהמצוה תתקיים באמצעות נכדים אשר ייוולדו וישלימו את המצוה, וכפי שיתבאר להלן.

 

פריה ורביה בנכדים

בתוספתא ליבמות (ח,ד) נאמר: "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בני בנים הרי הם כבנים". מדברים אלו ניתן להבין, כי נכדים מהוים השלמה לכל דבר וענין במקום בנים, וניתן לומר, כי אדם שהוליד ילד אחד או ילדה אחת בלבד, והילד או הילדה גדלו והולידו בעצמם ילדים, הסב יוצא ידי חובת הפריה ורביה בנכדיו. אולם הגמרא (יבמות סב,ב) מבארת, כי דברי התוספתא נאמרו רק בנוגע להשלמה, במקרה שבניו מתו, אולם לכתחילה על האדם עצמו מוטלת חובה להוליד ילדים ישירות ממנו.

לדברי אביי בגמרא שם, יש מקום להבין, שבן משלים במקום בן וכן בת משלימה במקום בת, ועל אחת כמה וכמה שבן יכול להשלים במקום בת, אבל בת לבן אינה יכולה להשלים. אולם רבא משיב לו, שאף בת יכולה להשלים במקום בן, משום שמתקיים בכך "לשבת יצרה" – דהיינו, בכל ילד נוסף ישנו קיום לעולם. הדבר מוסכם על כל האמוראים, כי אין יוצאים ידי חובה בשני ילדים הנולדים מילד אחד.

לפי דברי רבא הללו נראה, כי יש לחלק בין מצות פריה ורביה, לבין משמעות המושג "לשבת יצרה", אשר מקיימת השלמה למצות הפריה ורביה, ונובעת מחובת יישוב העולם, ולא מחובתו האישית של האדם. מסיבה זו, אין הבדל אם הנכדים הנולדים הם זכרים או נקבות, כל זמן שהם ממשיכים את קיום העולם מעצם הילדים הראשונים בהם יצא האדם ידי חובת מצות הפריה ורביה האישית המוטלת עליו (ובגמרא שם יש אפשרות בדעת בית הלל, שיוצאים ידי חובה בזכר או בנקבה, משום שבזה מתקיים ה'שבת', בקיומו של ילד אחד – ובכל אופן, אפשרות זו אינה מתקבלת להלכה).

 

שיטת הרמב"ם: נכדים – זכר ונקבה

הרמב"ם בהלכות אישות (טו,ה) כותב: "נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים? בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה" (וכן הוא בשולחן ערוך אבן העזר א,ו). מדברים אלו משתמע, כי אם היו לו שתי נכדות או אפילו שני נכדים, לא יוצאים ידי חובת מצות פריה ורביה.

על מנת ליישב את דברי הרמב"ם עם דברי הגמרא נראה לומר בדעתו, כי משמעות המושג "לשבת יצרה" שווה למשמעות הפריה ורביה לגמרי, וכשם שבפריה ורביה יש צורך בזכר ובנקבה, כך גם ב"לשבת יצרה" יש צורך בזכר ובנקבה. מסיבה זו, רבא דוחה את דברי אביי ואומר, שניתן לצאת ידי חובה גם מבת הנולדת לבן – אך להבנתו זה דווקא כאשר לבת נולדה בן, ובסך הכל יש נכד ונכדה, ולא כפי שרצה אביי ללמוד בקל וחומר, ששני נכדים זכרים יהיו עדיפים (ומעין זה כותב בתרומת הדשן סימן רסב בביאור דעת הרמב"ם. והט"ז רוצה לומר, שאף התוספות דלהלן דברו רק לפי אביי, אבל לפי המסקנה שיש צורך ב"שבת", יש צורך בבן ובת, שזה השבת הנדרש ליישובו של עולם).

באופן דומה כותב הגר"א בביאורו, שפשט הגמרא אינה כרמב"ם, וצריך לומר בדעת הרמב"ם שהיתה לו גרסה אחרת בגמרא, לפיה רבא אומר לאביי "לשבת יצרה בעינן" ואינו אומר "והא איכא" – וכוונתו היא, שכל זמן שאין זכר ונקבה, אין בזה משום "שבת".

 

רוב הראשונים: גם שתי נכדות מספיקות

   התוספות בביאור דברי אביי על כך ששני נכדים מספיקים בשביל להשלים כותבים, כי בן יכול לעמוד במקום הבת בשביל להשלים (וכן הוא בתוספות הרא"ש שם). לאור המסקנה כדברי רבא, נראה בדעתם, שאף שתי נכדות אחת מהבן ואחת מהבת יכולות להשלים, כפי שנתבאר לעיל, ולא כדברי הרמב"ם. גם המאירי בביאורו ליבמות כותב שיוצאים ידי חובה בשתי נכדות, וכך הם דברי הטור בסימן א, וכמו שכותב הבית יוסף בדעתו; וכן כותב הריא"ז בשלטי גבורים על הרי"ף.

דברי התוספות וסיעתם יכולים להתבאר בהתאם לאפשרות הנזכרת בדבריהם (בבא בתרא יג,א ד"ה שנאמר) בנוגע לחובת שחרור מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שיש מקום לחלק בין מצות פריה ורביה לבין מצות שבת, שהמדובר במחויבויות שונות שאינן בהכרח חופפות (וכפי שמביאים דבריהם חלק מנושאי כלי השו"ע בתחילת אבן העזר).

רש"י על המשנה כותב בביאור דברי בית שמאי, כי דווקא בשני זכרים יוצאים ידי חובה "אבל לא זכר ונקבה". יש מי שמדקדק מלשונו, כי אף על פי שבית שמאי אינם מקבלים את דברי בית הלל, הרי שבית הלל מקבלים את דברי בית שמאי, ולשיטתם יוצאים ידי חובה אף בהולדת שני זכרים, כמו שלמד אביי בקל וחומר – וכך גם מופיע בירושלמי (יבמות ו,ו; משמרות כהונה, וכותב "וכן כתבו הפוסקים", ותמוה למי כוונתו בזה, שלא מצאנו להלכה מי שסובר כן). לפי הבנה זו, בוודאי שהשלמת הנכדים אינה תלויה בזכר ונקבה, שהרי רש"י מתייחס אפילו לבנים עצמם כמשלימים (אמנם, לרשב"א ולראשונים נוספים נראה שהיתה גרסה אחרת ברש"י שם).

 

השלמה של נכד אחד

במקרה שהיו לו בן ובת, והבת הולידה בן ומתה – כתב בפירוש בית שמואל, שהוא לא קיים את המצוה. אמנם, בהגהות יד אפרים (מובא בפתחי תשובה שם) כותב, כי דברי הבית שמואל נכונים רק לפי שיטת הרמב"ם, שיש צורך בנכד ונכדה מהבן ומהבת, אבל לפי התוספות, הסוברים שגם בשני נכדים זכרים יוצאים ידי חובה, הוא הדין שבמקרה זה יוצאים ידי חובה (וכן כותב בערוך השולחן א,טז).

לפי הבנה זו נראה, כי לא רק בנוגע לנכדים השלמה של ילד אחד מועילה אלא אף בנוגע לילדים – אם נולדו לו בן ובת, והבן מת ולאחר מכן נולדה לו עצמו בת – לשיטת התוספות הדבר מועיל, ולשיטת הרמב"ם לא (אכן, בחלקת מחוקק הסתפק אם אף לדעת הרמב"ם הדבר יועיל).

מכל מקום, אפשרות ההשלמה היא רק בילדים שייוולדו אחרי פטירת הבן, אבל אדם שנולדו לו ילדים רבים, בן אחד והרבה בנות, ולאחר מכן הבן מת – צריך עדיין להוליד ילד נוסף (ולפי המתבאר בשיטת התוספות גם בבת יצא ידי חובה), ואין הוא יוצא ידי חובה בבנות שנולדו לו קודם לכן.

 

לסיכום:

דעת הרמב"ם והשולחן ערוך היא, כי במקרה שמתו ילדיו, מצות הפריה ורביה התקיימה רק אם נולדו לו ילדים מהבן ומהבת שהיו לו, ובסך הכל יש לו נכד ונכדה. לעומתם רוב הראשונים סוברים, כי אף בשני נכדים או בשתי נכדות יוצאים ידי חובת המצוה.

 


פרק ד

פריה ורביה בבן שאינו מוליד

   מאחר שבמקרה שילדיו מתו לא התקיימה מצות הפריה ורביה אלא אם כן היו לו נכדים, שהרי העולם ממשיך להתקיים, יש מקום לברר מה יהיה הדין במציאות שאין לו המשך מבניו – וכגון, שאחד מבניו לא התחתן. תיתכן גם מציאות, שבכל אופן לא יהיו ילדים לבן זה גם אם הוא יתחתן, כגון שהוא סריס – או אם הבת היא איילונית.

נציין, שבניגוד לבן, שתמיד חלה עליו חובה להתחתן, הבת רשאית מעיקר הדין שלא להתחתן. כמו כן, תיתכן מציאות של בן שהתחתן, ולאחר זמן נודע, שאשתו אינה יכולה ללדת. האם על ידי ילדים אלו, שלא יהיו להם נכדים, התקיימה מצות הפריה ורביה או לא?

 

פריה ורביה בסריס ואיילונית

בברייתא בגמרא ביבמות (סב,ב) נאמר, כי במקרה שהבן נמצא סריס, לא התקיימה בו מצות פריה ורביה; וכן נאמר בירושלמי (יבמות ו,ו) גם בנוגע לאיילונית, שלא התקיימה בה מצוה זו – וכן נפסק ברמב"ם (אישות טו,ד) ובטור ובשולחן ערוך (א,ה). וכתב בעל המנחת חינוך (מצוה א), כי אין הבדל בין אם הם נולדו כך, לבין אם הדבר אירע להם בשלב מאוחר יותר כאשר הם גדלו. כמו שבמקרה שמתו בניו מתברר שהוא לא קיים את המצוה, גם כאן, אם ילדיו ייפצעו ולא יוכלו עוד להוליד, יתברר שהוא טרם קיים את המצוה.

כמה ממפרשי השולחן ערוך מדקדקים, כי מאחר שרק לגבי הסריס והאיילונית נזכר שלא יוצאים ידי חובת המצוה, אבל בנוגע למי שהתחתן עם סריס או עם איילונית לא נזכר דין כזה, משמע שבילדים כאלו יוצאים ידי חובת המצוה, ועל אחת כמה וכמה, שיוצאים ידי חובת המצוה בילדים שלא התחתנו (חלקת מחוקק; בית שמואל).

 

האם יש מקום להחמיר במי שנישאת לסריס?

בפתחי תשובה מביא את דברי הספר בני אהובה (על הרמב"ם הלכות אישות שם), המעיר בנוגע למי שלא נשא אשה, שמאחר שסופו למות ללא זרע, הרי שיש להשוותו למי שהיו לו ילדים ומתו –  אם כי למסקנתו יש לחלק בין אם הילדים מתו בחיי האב, שאז הוא לא קיים את המצוה, לבין אם האב מת בחייהם, שאז עדיין ישנה אפשרות שהם יתחתנו. על פי הדברים הללו כותב בספר בני אהובה, כי יש מקום לחלק בין מי שנושא איילונית, שעדיין יכול לגרש אותה או לשאת אחרת בשביל לקיים את המצוה, לבין מי שנשאת לסריס, שאין להניח שהוא יגרש אותה או ימות, בשביל שיהיו לה ילדים – ועל כן הוא מסתפק, שמא במקרה כזה באמת המצוה לא התקיימה.

בערוך השולחן (א,יח) מבאר, כי אף אם בניו חטאו ולא התחתנו, או  אם הם התחתנו עם מי שאינו מוליד, הרי שרק לעצמם הם מזיקים, ולא מסתבר לומר, שבגלל חטאם יתברר שאביהם לא קיים את המצוה. לדבריו, ברור שדווקא כאשר מן השמים לקחו את ילדיו, הוא צריך להוסיף ולהתאמץ, אבל ילד שהשתמד, אינו מבטל בזה את המצוה של פריה ורביה שאביו קיים.

 

לסיכום:

אין מקיימים מצות פריה ורביה כאשר אחד הילדים הוא סריס או איילונית. אולם אם הילד יכול להוליד, אלא שהוא התחתן עם סריס או עם איילונית, והוא הדין במקרה שהוא כלל לא התחתן – הרי שהמצוה בו התקיימה.  


פרק ה

ילדי הגוי שהתגייר

אדם שהוליד ילדים כאשר הוא היה גוי, ולאחר מכן התגייר. האם הוא מחויב מחדש במצות פריה ורביה, ואין לפטור אותו מלשאת אשה בת בנים כל זמן שהוא לא יוליד בן ובת נוספים, או שמא יש מקום לראות את הבנים שהוא הוליד קודם לכן, כקיום של מצות פריה ורביה?

 

מצות פריה ורביה – לישראל בלבד

לכאורה ניתן היה לומר, כי מאחר שמצות הפריה ורביה נאמרה לאדם הראשון ולאחר מכן נשנתה לנח מיד אחר המבול, הרי שאף הגויים מחויבים במצוה זו, ולא רק ישראל. אולם מצוה זו אינה נכללת במנין שבע מצוות בני נח, ובגמרא בסנהדרין (נט,ב) מבואר, שמצוה זו נאמרה לישראל ולא לבני נח – והיינו, שמאז מתן תורה, רק ישראל מצווים בזה ולא בני נח (אבל קודם לכן, בני נח היו מצווים בזה – כך משמע מרש"י שם ד"ה הא).

התוספות בחגיגה (ב,ב ד"ה לא תהו) כותבים, כי "פרו ורבו" נאמר לכל בני נח ואף לכנען, ועל כן גם העבדים הכנענים מחויבים בכך – וכן הם מביאים מהירושלמי במועד קטן (א,ז) שעבד מצווה על פריה ורביה, ועל כן אסור לו לשאת אשה במועד. דברים אלו נראים כסותרים לדברי הגמרא בסנהדרין הנ"ל, והמהרש"א במקום תמה על דברי התוספות הללו.

 

האם יש חובת פריה ורביה לעבדים?

המשנה למלך (מלכים י,ז) כותב לבאר, כי מאחר שאף כנען נצטווה על פריה ורביה כמו שאר בני נח, ממילא, למרות שבמתן תורה רק ישראל נצטוו על כך, בכל אופן, חובה זו חזרה לעבדים הכנענים, אשר מלו וטבלו לשם עבדות.

הבנה זו נראית מוקשית מדברי הגמרא ביבמות (סב,א), שם מבואר, כי בניגוד לגוי שהתגייר, שיש מחלוקת בנוגע לבנים שהוא הוליד בטרם התגייר, אם הוא קיים בהם את מצות הפריה ורביה – בנוגע לעבד שהשתחרר, אין כל ספק, שהוא לא קיים את המצוה; משום שאין לעבד ייחוס, ובניו אינם נחשבים לשלו – וכן נפסק ברמב"ם (אישות טו,ו) ובשולחן ערוך (א,ז; וכך תמה באבני המילואים שם על דברי המשנה למלך הללו).

ייתכן לומר, שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בזה – ובאמת ההלכה היא כדעת הבבלי; וייתכן לומר, שחובת הפריה ורביה המוטלת על העבדים נובעת ממציאותם בעולם, שיש צורך בעוד נפשות בעולם (כפי שנאמר בעניין זה של העבדים "לא תהו בראה לשבת יצרה"), אולם חובה זו אינה נחשבת, לעומת המציאות של בן ישראל נוסף בעולם, ובזה מתחייב העבד לאחר שחרורו.

 

פריה ורביה בילדים גויים

בגמרא ביבמות שם מופיעה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, במקרה שהיו לו בנים כשהוא היה גוי, ולאחר מכן הוא התגייר. רבי יוחנן סובר, כי הוא כבר קיים את מצות פריה ורביה בבנים שהיו לו; ואילו ריש לקיש סובר, שאין כל משמעות למה שהיה קודם לכן, משום שגר שנתגייר הוא כמו קטן שנולד. אמוראים אלו נחלקו גם בעניין בנו שייוולד לו מכאן ולהבא, אם הוא נחשב לבנו הבכור לעניין הנחלה – רבי יוחנן סובר שלא, מאחר שאין זה "ראשית אונו"; ואילו לפי ריש לקיש, אין להתחשב כלל במה שהיה לפני הגיור.

בביאור הכפילות של מחלוקתם בשני העניינים, מבארת הגמרא, כי היינו עלולים לחשוב, שדברי רבי יוחנן נאמרו רק בנוגע למצות פריה ורביה, משום שקודם הגיור היתה שייכת בהם מצוה זו – "דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו", אבל נחלה לא שייכת בהם כלל; ואם היו אומרים לנו את המחלוקת רק בנוגע לנחלה, היינו עלולים לחשוב שריש לקיש מודה לרבי יוחנן בנוגע למחלוקת בפריה ורביה.

על פי המבואר לעיל נראה לומר, כי אף לגויים יש שייכות עקרונית בפריה ורביה, ועל כן יש מקום להחשיב את ילדיו הגויים כקיום מצות הפריה ורביה – ולכאורה נראה שכך ההלכה, כפי המקובל לפסוק כדעת רבי יוחנן נגד דעתו של ריש לקיש, וכדברי הפוסקים דלהלן.

 

האם צריך שהילדים יתגיירו?

הרמב"ם בהלכות אישות (טו,ו) כותב: "היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו" (וכן כותב בשולחן ערוך א,ז). משמע מכאן, כי רק אם הבנים שלו התגיירו הוא קיים את המצוה, אבל אם הילדים לא התגיירו, המצוה לא התקיימה. דברים אלו אינם נזכרים בגמרא, אולם נראה להבין בדעתו, שאין  אפשרות לקיים את המצוה בילדים גויים (וכן מבאר המגיד משנה שם). ייתכן לומר בדעתו, כי המושג האמור בגמרא "בני פריה ורביה", מתייחס לאפשרות שהם יתגיירו בעתיד, ואז יתברר למפרע, שהוא קיים את המצוה.

על פי המבואר לעיל, להבנת התוספות בחגיגה משמעות היותם "בני פריה ורביה" נובעת מכך שבני נח נצטוו על כך; וכך גם כותב רש"י ביבמות שם: "בני נח בני פריה ורביה נינהו, דכתיב: ויאמר להם פרו ורבו". כך גם עולה מדברי התוספות ביבמות (ד"ה רבי וד"ה בני), המדגישים את ההבדל בין הגויים לעבדים, בכך שבני הגויים קרויים על שמם ויש להם ייחוס, בניגוד לבני העבדים. ממילא ברור, שלדעתם אין צורך בגיורם של הגויים בשביל שהגר יקיים את המצוה.

כדברי רש"י ותוספות נראה גם מדברי הרי"ף המביא את הגמרא כלשונה, בלי התוספת של הרמב"ם "הוא והם" (וכגרסתנו מופיע גם ברמב"ן הלכות בכורות דף נה עמוד ב, ובאגודה וריא"ז ורי"ד ליבמות); וכן דעת המהרי"ל (שו"ת סימן קצו) המדגיש, כי אפילו אם לא נתגיירו בניו עמו, התקיימה המצוה.

הרא"ש במקום גרס "היו לו בנים ונתגיירו" – וניתן להבין מדבריו, שהוא התגייר עם בניו (וכן מבאר הקרבן נתנאל בדעתו), כהבנת הרמב"ם, וכן כותב בנו הטור (אבן העזר סימן א; וכן היא הגרסה גם במאירי, המבאר את הגמרא כמותם). אמנם, במקום אחר (תוספות הרא"ש על גיטין מא,א) גמרא זו מצוטטת בדברי הרא"ש כפי שגרסו שאר הראשונים (ובים של שלמה ביבמות, מבאר כדעת הרמב"ם גם לפי הגרסה שלפנינו, שבוודאי הכוונה היא, כאשר נתגיירו בניו עמו).

בערוך השולחן (א,כ) רוצה לומר, שאין מחלוקת בעניין, והכל מודים, שמבחינת החיוב הפרטי שלו, הוא יצא ידי חובת המצוה גם אם בניו לא התגיירו; שהרי בני נח הם בני "פריה ורבייה". אלא שבתור קיום מצוה לכתחילה, כל זמן שבניו לא התגיירו (או שהוא לא יוליד חדשים), עדיין הוא לא קיים את המצוה, אשר נאמרה לעם ישראל, ושייכת בבנים הנכנסים תחת כנפי השכינה.

 

לסיכום:

גוי שהתגייר והיו לו ילדים בטרם התגייר, לדעת רבים מהפוסקים כבר קיים את מצות פריה ורביה; ויש הסוברים, כי רק במקרה שבניו יתגיירו הדבר נחשב שהמצוה התקיימה.

 


פרק ו

פריה ורביה בממזר

במקרה שהילד נולד בביאה אסורה, כגון אדם שבא על אשת איש ונולד ממנה בן שהוא ממזר – האם גם במקרה זה נאמר, שהאיש קיים מצות פריה ורביה?

 

הממזר – בנו לכל דבר?

בירושלמי ליבמות (ב,ו) מופיעה שאלתו של רב אבין לגבי בן ממזר, שנאמר עליו שהוא בנו "לכל דבר" – האם גם לעניין מצות פריה ורביה יוצאים ידי חובה בבן ממזר. לכאורה, מאחר שיש לנו כאן ספק בנוגע לקיום מצוה מן התורה, הרי שיש להחמיר, ואין לצאת ידי חובה בבן כזה.

אמנם, כמה מהראשונים נוקטים על פי הירושלמי, כי הדבר מוסכם, שהוא נחשב לבנו לעניין מצות פריה ורביה (רמב"ן ורשב"א יבמות כב,ב; ריטב"א ומאירי שם כב,א), ונראה שגרסתם בירושלמי היתה שונה מהגרסה לפנינו. גם לפי גרסת הירושלמי המובאת בבית יוסף, המביא דין זה בשם הריטב"א, משמע שהממזר נחשב לבנו לכל דבר "ואפילו לפריה ורביה"; וכך כותב הרמ"א להלכה (א,ו; וכפי שמבאר הגר"א שם את דבריו על פי הירושלמי).

אבל בספר חסידים (סימן תק) כותב, שהמוליד ממזר לא קיים מצות פריה ורביה; והוסיף, כי לא זו בלבד שלא קיים מצוה זו, אלא שהוא מעכב את ביאת המשיח, משום שנאמר בגמרא כי ממזר אינו חי, ועל כן הוא גם לא יוליד עוד ילדים לאחר מכן – ואילו הוא היה מזריע זרע כשר, הרי שהוא היה ממשיך את קיום העולם.

בדומה לדברים אלו מובא בתוספות לבבא בתרא (קט,א ד"ה כיון), שיש צורך מיוחד בריבוי ממזר לפטור מן הייבום, משום שבזרע פסול עדיין נחשב ששמו מחוי. לפי דבריהם יש לומר, כי לא מתקיימת מצות פריה ורביה בבן כזה (שהרי שמו מחוי); ומובאים דבריו כראייה לכך, בתשובת הרדב"ז (חלק ז סימן ב), אשר כותב בנוגע לראשונים הנ"ל הסוברים אחרת, כי נזדמנה להם גרסה משובשת בירושלמי.

 

מצוה הבאה בעבירה

הרדב"ז בתשובתו כותב, שאין יוצאים ידי חובת פריה ורביה בבן ממזר, מפני שזו מצוה הבאה בעבירה. כך גם כותב המהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פרק ח אות ו), המציין שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם השמיטו את דברי הירושלמי הללו, משום שמציאות של בן ממזר שלא בעבירה יכולה להיות רק באונס, ומציאות כזו אינה שכיחה.

גם בברכי יוסף על השולחן ערוך כותב, כי מהשמטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נראה, כי הם לא סברו שיוצאים ידי חובה בבן כזה – אם כי הוא אינו מזכיר את הטעם של מצוה הבאה בעבירה. על פי סברת התוספות הנזכרת, כי זרע פסול אינו נקרא על שמו, הרי שגם אם הדבר היה באונס, אין מתקיימת בילד כזה מצות פריה ורביה.

גם בעל המנחת חינוך (מצוה א) נוטה לומר, שאין מקיימים מצות פריה ורביה בבן כזה שמרבה פסולים בישראל; אם כי הוא מעיר בנוגע לסברה של מצוה הבאה בעבירה, כי יש מקום לחלק בין מצוה, שבשעת עשייתה ישנה עבירה, לבין מצוה שאינה מתקיימת בשעת העבירה – וכאן המצוה היא בקיומם של הבנים אשר עתידים להיוולד, ומצוה זו אינה מתקיימת בשעת העבירה עצמה.

 

ממזר אינו חי?

במשנה ביבמות (עח,ב) נאמר, כי הממזרים אסורים ואיסורם הוא איסור עולם; ומבואר בגמרא שם, כי מה שנאמר על הממזר שהוא אינו חי, היינו על ממזר שממזרותו אינה ידועה, אבל ממזר ידוע – חי.

על פי הדברים הללו כותב בבית שמואל על השולחן ערוך שם, ליישב את דברי ספר החסידים עם דברי הרמ"א: ספר החסידים מתייחס דווקא לממזר שאינו ידוע, שהוא לא יחיה, ועל כן לא מתקיימת בו מצות פריה ורביה; מה שאין כן בממזר ידוע, שמאחר שהוא יחיה, הרי שהמצוה בו מתקיימת.

נראה, שהבית שמואל לא הכיר דעות הסוברות, שלא מתקיימת מצות פריה ורביה בבן ממזר, ועל כן הוא נדחק ליישב את דברי ספר החסידים עם דברי הרמ"א. אולם לאור המקורות הנזכרים, נראה שיש להבין את דברי ספר החסידים כפשטם, שלא מתקיימת בבן ממזר מצות פריה ורביה כלל; ומה שהוא כתב שהממזר אינו חי, הוסיף זאת בהפלגה בחומרת הולדת הממזרים, אך אין הדבר נכון בכל הממזרים, ואין הדבר נוגע להגדרת האיסור האמור בו.

כך מעיר בברכי יוסף על הבית שמואל, שהספר חסידים אינו סובר כמו החילוק האמור בדבריו; וגם בערוך השולחן (א,יז) דוחה את החילוק הזה (אלא שבעל ערוך השולחן סובר כדעת הרמ"א, שבכל אופן יוצאים ידי חובת פריה ורביה בבן ממזר – ואם הוא לא יחיה, הרי דינו יהיה כדין מי שמתו בניו).

 

לסיכום:

לפי פסיקת הרמ"א על פי כמה מהראשונים, יוצאים ידי חובת מצות פריה ורביה בבן ממזר; אולם פסיקה זו אינה מוסכמת, וכמה מהאחרונים מפקפקים עליה.

 

פרק ז

הזרעה מלאכותית

האם אנו מחשיבים כבן לעניין קיום מצות פריה ורביה רק בן שנולד בדרך טבעית, אולם בן שנולד באופן לא טבעי, בהזרעה מלאכותית, אינו נחשב כבנו?

 

המתעברת באמבטי

בגמרא בחגיגה (טו,א) נזכרת אפשרות של בתולה מעוברת, במקרה שהיא נתעברה באמבטי (והיינו, שאדם אחר רחץ שם קודם לכן והטיח שם שכבת זרע, ולאחר מכן הבתולה רחצה שם, ושכבת הזרע נכנסה למעיה – רש"י). מפרשי השולחן ערוך (א,ו) דנים בשאלה אם יוצאים ידי חובת מצות פריה ורביה בילד שנולד בדרך זו:

החלקת מחוקק מסתפק בדבר, ומדקדק מלקוטי מהרי"ל, האומר על בן סירא שהיה בנו של ירמיה, שאמו נתעברה באמבטי – והוא נחשב לבנו.  כך גם כותב בבית שמואל, המביא ראיה שהוא קיים פריה ורביה מהגהת סמ"ק (מובא בב"ח יורה דעה קצה,ה), המזהיר לאשה לא לשכב על סדין ששכב עליו איש אחר, כדי שלא תתעבר מאחר, גזירה שמא הבן ישא את אחותו מאביו, ואילו על סדין של בעלה מותר אף אם היא נידה, שמאחר שאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי (ואינו נחשב לפגום כבן הנידה), ואף בן סירא היה כשר. כך גם מופיע בתשב"ץ (חלק ג סימן רסג), כי הולד של המתעברת באמבטי כשר לכל דבר, ואם זו בת היא יורשת את נכסי אביה בהעדר בנים.

אמנם, בברכי יוסף כותב לדחות את הראייה מההגהת סמ"ק ומבאר, שהאבחנה הנזכרת שם אינה מחשש שמא הבן ישא את אחותו, מאחר שבאמת הבן אינו נחשב כלל לבנו – אלא שיש חשיבות לדעת של מי הולד, בדומה למה שגזרו במקומות אחרים, מהחשש הנזכר. גם הט"ז כותב לדחות את הראייה מהגהת סמ"ק, וביאר, שייתכן כי רק לחומרא אנו אומרים שהוא בנו (ועל כן יש להחמיר שלא יישא אחותו מאביו), אבל לא לקולא, לומר שיצא בו ידי חובת מצות פריה ורביה.

 

כוונה במצות פריה ורביה

לדעת הט"ז, אין יוצאים ידי חובת המצוה בבן שנולד למתעברת באמבטי, משום שהמצוה צריכה להיות בקום עשה, וכאן היא התעברה מעצמה. כך גם כותב בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן צז), שצריך שתהיה לאדם כוונת בעילה, ובלי זה לא יוצאים ידי חובת המצוה. מסיבה זו, לדעתו, הבא על אשה בשינה – לא יצא ידי חובת המצוה.

על סברה זו הקשה בשו"ת הר צבי (אבן העזר סימן ד), מדברי רבי יוחנן בגמרא ביבמות (סב,א) על מי שהתגייר והיו לו ילדים בהיותו גוי, שיצא ידי חובת מצות פריה ורביה – למרות שבוודאי לא היתה כל מצוה במה שהוא עשה בהיותו גוי; ורק כעת למפרע מתברר שהמצוה התקיימה ממילא.

ייתכן להשיב על קושייתו, שבכל אופן במקרה זה הוא אכן עשה מעשה בפועל – שהרי אף בני נח שייכים בפריה ורביה, כפי שנתבאר (ונראה שראייתו היא רק לשיטת הרמב"ם, שכאשר הבנים יתגיירו, יתברר למפרע שהמצוה חלה). אולם לענ"ד יש מקום להוסיף ולהקשות, מהאמור במי שהיו לו בנים ומתו, שאם נולדו לו נכדים הוא קיים מצות פריה ורביה. בלידת הנכדים, בוודאי שהוא לא עשה מעשה בפועל; וממילא ברור, שקיום המצוה אינו תלוי במעשה הנעשה על ידו (ובוודאי שהמכשירים ממזר, ואינם סוברים שיש בכך מצוה הבאה בעבירה, הולכים בשיטה זו, שקיום המצוה אינו בשעת המעשה, כפי שנתבאר בפרק הקודם).

 

הבדל בין אמבטי להזרעה מלאכותית

גם לשיטת הט"ז והיעב"ץ שהמצוה אינה מתקיימת במי שנתעברה באמבטי, יש מקום לומר, כי בהזרעה מלאכותית הם יודו, שמצוה זו התקיימה – שהרי כאן נעשה מעשה בפועל לצורך הלידה, וממילא אין זה בשב ואל תעשה, ובניגוד להתעברות מעצמה באמבטי, שלא היתה בכוונת מעשה, כאן יש כאן כוונה לקיום המצוה; וכך כותבים בשו"ת הר צבי שם, ובשו"ת עמק ההלכה (חלק א סימן סח).

ואף על פי שהיעב"ץ הזכיר "כוונת בעילה", נראה שהכוונה צריכה להיות לשם הולדת ילדים, והוא נקט "בעילה" כי זו הדרך הטבעית המקובלת לכך; אך הוא הדין אם הדבר נעשה באופן אחר בו ניתן להוליד (בפרט כאשר לזוג אין אפשרות אחרת להוליד).

 

לסיכום:

גם בילדים שנולדו בהזרעה מלאכותית מתקיימת מצות פריה ורביה.