השירות הצבאי וקיום מצוות

הדברים הבאים נכתבו בשנת תשע"א והופצו בפורום נרחב של רבנים דתיים לאומיים (חלק מהדברים כאן גם נכתב כתשובות לשאלות שנשאלתי בעניין על ידי חלק מהרבנים). היו רבנים שלא אהבו את הדברים והתבטאו בחריפות כנגדם, אולם כעבור שנים ספורות, כאשר המציאות הלכה והתבררה, כמה מהרבנים שאז יצאו נגד הדברים, חזרו להודות ולומר כן בעצמם.

 

בס"ד

השירות הצבאי וקיום המצוות

   בשנים האחרונות עולה לסדר היום הציבורי פעמים רבות נושא שמירת המצוות במסגרת הצבאית. רבנים בכירים בציונות הדתית קראו לתלמידיהם לסרב לפקודות המנוגדות לתורה, בהקשרים שונים: גירוש יהודים מבתיהם, חילולי שבת, שירת נשים. לעומתם, הדגישו פעמים רבות העומדים בהנהגת המדינה (נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, פיקוד בכיר בצבא, בג"ץ), כי חובה על כל חייל למלא את כל הפקודות המוטלות עליו, ללא יוצאת מן הכלל, גם כאשר הן עומדות בסתירה להלכה. חיילים אשר סרבו לפקודות שהוטלו עליהם מטעמים דתיים נענשו בחומרה.

שאלה עקרונית הנשאלת בידי החיילים המתגייסים לצבא היא: כאשר ניתנת פקודה המנוגדת לדברי התורה, מתי ישנה חובה לסרב לפקודה זו, ומהי שעת הדחק בה ניתן למלא את הפקודה, מאחר שהאדם הוא אנוס והוא מוכרח לבצע זאת בעל כרחו. השאלה שאינה נשאלת בדרך כלל, היא: האם לאור המדיניות הברורה של רשויות השלטון, מותר לשרת בצבא? האם אין אנו מכניסים את עצמנו מרצון למצב שאחר כך ישנה סבירות גבוהה שנקבל פקודות הנוגדות את התורה?

נראה, כי הסיבה ששאלה זו אינה נשאלת, נובעת מהנחת היסוד הברורה, שבשירות הצבאי ישנה מצוה של הצלת נפשות, וברור שיש להתגייס לצבא ולשרת שם באופן הנבחר ביותר. נכון הוא שישנה ביקורת על דברים רבים במסגרת זו, אולם מאחר שהמטרה העקרונית של הצבא היא להגן על חיי עם ישראל בארץ ישראל, אפשרות ההימנעות מגיוס אינה נשקלת בדרך כלל. לענ"ד, במצב בו הממונים על המערכת הצבאית הם אנשים שהכריזו באופן הברור ביותר, כי לו הם היו נולדים כערבים, הם היו מצטרפים לארגוני המחבלים, ושדמם של אזרחים ערבים שאינם שותפים באופן ישיר לדבריהם ללחימה, יקר בעיניהם יותר מאשר דמם של חיילי צה"ל, עצם ההיתר להיכנס למרותם על מנת להילחם יחד עימם, הוא כניסה לסכנה שההיתר אליה אינו ברור כלל. מכל מקום, בדברים הבאים נשתדל נבאר, אם מבחינה הלכתית ישנה הצדקה להיכנס למצב שבו יכריחו אותנו לעבור על מצוות, משום שאנו רוצים לבצע מצוה חשובה של הצלת נפשות.

 

החובה לברוח ממקום מעבירי על דת

בגמרא במסכת בבא בתרא (נז,ב) מובא: "ועוצם עיניו מראות ברע – א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה". כלומר, אף במקרה שאין לאדם ברירה, ואין לו אפשרות לעבור במקום אחר, עליו להתאמץ ולהימנע מלהסתכל בנשים המכבסות הנמצאות בדרכו. אולם אם יש לו אפשרות לעבור במקום אחר, ובכל זאת הוא בוחר לעבור במקום בו הנשים עומדות על הכביסה, אף אם הוא משתדל לעצום את עיניו, הוא נקרא רשע.

דברים אלו נכונים, לא רק כאשר האדם בא להכניס את עצמו למקום האיסור, אלא אף כאשר הוא נמצא במקום בו ישנו חשש גדול שיעבירוהו על דתו, וכפי שכותב הרמב"ם באגרת השמד בהרחבה: "והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס, ולא יפחד ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה, וחיובה קודם לכל המקרים הבזויים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים ויראת ה' היא שעומדת. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגותיה ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת, שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים לאותה מדינה טובה…וכל זה כשיהיו שתי מדינות ישראל, אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות ואף על פי שמפיל עצמו בסכנה, עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי, וילך עד שמגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים, שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם (שמואל א' כ"ו י"ט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'", הנה שקולה דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים. וכן חייבו החסידים ויראי השם שימאסו הרע ועושיו. וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים קל"ט כ"א): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט", וגם אמר (תהלים קי"ט ס"ג): "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך". וכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להנצל מדעת הכופרים. וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם, שצריך האדם לצאת מביניהם, אבל בשכופים אותו לעבור על אחת מן המצוות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב!

והתנצלות מי שטוען בענין ביתו ובניו – אינה טענה לפי האמת, (תהלים מ"ט ח'): "אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו". ואין ראוי אצלי מי שיטען זאת הטענה כדי לדחות מעל נפשו, אלא יגלה למקום ראוי, ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד, וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים, והוא קרוב למזיד".

כלומר: אדם הנמצא בחברה שמעשיה מקולקלים, צריך לצאת מהם ולעבור למקום מתוקן יותר, גם אם לא מכריחים אותו לעשות כמעשיהם, על פי יכולתו. אולם אם הוא נמצא במקום בו ישנה כפייה לעבור על אחת מהמצוות, הוא מוכרח לברוח ממקום זה בהקדם האפשרי, ואסור לו להישאר שם, אף על פי שהוא מכניס את עצמו למצב של סכנה בכך, ואף על פי שהוא לא יוכל לפרנס את משפחתו, ויכניס אותם לכדי סכנה. ממילא, על אחת כמה וכמה שאין לאדם להכניס את עצמו למקום כזה מלכתחילה, משום שהוא סבור שהוא ימנע מצב של סכנה לו ולאחרים.

ברבים מספרי המוסר מרחיבים בחובה להתרחק מחברתם של אנשים מקולקלים, וההבנה הפשוטה היא שזה גם אם הכוונה היא לבצע יחד מצוה: כך מרחיב החפץ חיים בספרו (הלכות לשון הרע כלל ו) בגודל החיוב להתרחק מחברתם של אנשים שבטעם הם "מבעלי הלשון", ולדבריו, היושב עמם, נחשב לפושע כמותם. וכך כותב בספר אורחות צדיקים (שער האהבה): "ואפילו לדבר מצוה אסור להתחבר לרשע, שנאמר (משלי ג לא): 'ואל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו', ואמרו חכמים (אבות דרבי נתן פרק ט): 'אל תתחבר לרשע – ואפילו לדבר מצוה'. ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים".

 

מהי העברה על דת?  

יכול הטוען לטעון, כי יש לחלק בין מציאות שישנה גזירה כללית על כל הנמצא בתחום מלכותו, שאז המטרה המוצהרת היא העברה על דת, לבין מציאות מסוימת בה רוצים להכריח אדם לעבור על עבירה מסוימת, שבמקרה זה הדבר לא יוגדר "העברה על דת". אולם נראה, שבנידון דידן נשנתה גמרא מפורשת, המוסיפה כי פרט למציאות של "שעת השמד", ישנה חובה למסור את הנפש במקרה של 'פרהסיא': כלומר, כאשר רוצים להכריח מישהו לעבור על מצוה קלה בפרהסיא – גם אז צריך למסור את הנפש.

   בגמרא בסנהדרין (עד,א) נאמר, כי בניגוד לשלושת העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, עליהם האדם מחויב להיהרג ולא לעבור, בשאר המצוות יעבור ולא ייהרג. אולם הגמרא מוסיפה: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד [ובהרבה גרסאות: גזירת המלכות], אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור". כלומר: כאשר כופים על האדם בפרהסיא לעבור על דברי התורה, אף אם המדובר במצוה קלה, עליו למסור את נפשו על כך. ממילא פשוט, שהעובדה שהוא רוצה להציל נפשות אינה מתירה לו לעבור על איסור בפרהסיא.

הגמרא מקשה על כך מאסתר המלכה, שהלכה לאחשורוש על מנת להציל את כלל ישראל, ומובאים שני תירוצים: א. אביי: אסתר קרקע עולם היתה. ב. רבא: הנאת עצמן שאני. כלומר, לדברי אביי אסתר לא עשתה איסור בעצם היבעלותה לאחשורוש, מאחר שהיא היתה פסיבית; ואילו לדברי רבא, ההיתר נבע מכך שאחשורוש עשה כן להנאת עצמו, ולא מתוך כוונה להעבירה על דתה. מעצם הקושיה מאסתר מוכח, שפרהסיא אינה דווקא כאשר נוכחים שם אנשים רבים, אלא גם כאשר הדבר יוודע אחר כך לאנשים רבים (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן צב; ש"ך יו"ד קנז,ד).

הרמב"ם בהלכותיו (יסודי התורה ה,ב) מחלק בין גוי שנתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת, שאז יעבור ולא ייהרג, לבין גוי שנתכוון "להעבירו על המצוות בלבד", כלומר, בלי שיש לו הנאה מדבר זה, שאז ייהרג ולא יעבור (ובאגרת השמד הוא מבאר, שפסק כרבא ולא כאביי; ובאופן זה יש להבין את דברי השו"ע יו"ד קנז,א המביא רק חלוקה זו). התוספות ביומא (פב,ב) מעלים אפשרות שרבא לא בא לחלוק על אביי, אלא רק להביא תירוץ נוסף. לפי אפשרות זו, במקרה שהאדם אינו מבצע פעולה בידיו, אין חובה למסור את הנפש; וכך כותב הרמ"א (שם), המוסיף שהרשות בידו למסור את נפשו במקרה כזה, אם לדעתו השעה צריכה לכך.

המאירי בסנהדרין שם כותב, כי כל הנידון שלפנינו הוא בגוי הבא להכריח ישראל. אבל בישראל הבא להכריח ישראל אחר לעבור עבירה, אין כל היתר מצד הנאת עצמו, ובכל אופן הדבר נחשב כהעברה על דת (וייתכן שכך גם דעת הרמב"ם, המדגיש שהמדובר בגוי האונס את ישראל, ושהגוי מתכוון להנאת עצמו; אם כי מלשון השו"ע "שאומרים לו" ייתכן שלא"ד, ולמרות שבהמשך דבריו מזכיר עכו"ם, אולי זהו אורחא דמילתא).

 

גזירה מיוחדת באומה אחת

לדברי הנימוקי יוסף המובאים בבית יוסף שם, הסיבה שהגמרא הקשתה על אסתר "פרהסיא הוי" ולא "שעת השמד הוי", משום שהגדרת שעת השמד היא גזירה החלה דווקא על ישראל, אבל אצל אחשורוש הגזירה לא היתה רק על ישראל; ומביא דברים אלו הרמ"א. כמובן, שבענייננו שאנו עוסקים בגדר 'פרהסיא', אין כל הבדל אם הכפייה נעשית דווקא על ישראל או גם על עמים אחרים. אמנם, דברים אלו לכשעצמם נראה שטעונים בירור, שהרי בגמרא לא נזכרת כל חלוקה בעניין, ולא ברורה גם הסברה לחלק בדבר. כמו כן, גם אצל אחשורוש, לא ברור באיזו גזירה מדובר. בשאלה זו עוסק הרב קוק (משפט כהן סימן קמח), הכותב דברים ברורים בביאור הדבר, ובבירור ההבדל שבין אסתר לדניאל:

"לע"ד מעולם לא נתכוין הר"ן (=הנמוקי יוסף) לומר, שאם יבא איזה מלך ויגזור על כל הדתות שבמלכותו שיבטלו, ובתוכן תהי' הגזירה ג"כ על ישראל, שלא יהי' נחשב בכלל גזירה ושמד. וכל גזירות המלכיות היו באופן זה, ועיקר השמד של היונים הי' מפני שרצו להעמיד את אלילי יון לנעבדים בכל ממלכתם, וכל הגויים, שהיו עובדים לאלילים שונים, עזבו עצביהם והלכו אחרי אלילי היונים, והם חשבו שככל הגויים בית ישראל. אבל רוח ד' אמת אשר על עמו הופיע להראות לכל באי עולם, כי לא כצורנו צורם, וכמאמר חזקי' ע"ד רבשקה, כי כל הגויים עזבו את העצבים אשר לא אלהים המה, וימירו הבל בהבל, ומה איכפת בזה לישראל, ההם יעזבו ח"ו מקור מים חיים מלך עולם אל אמת ב"ה, ללכת אחרי ההבל? ע"כ בגזירת איסור התפילה מן כל אלה שבדריוש יש בזה כבר ביטול עבודת הדתות כולן, ולעשות להמלך חטיבה אלילית, כמנהג התועים בימי קדם, וכיון שפגע בזה ג"כ ביסוד העבודה האלהית של תפילה בישראל ודאי חשובה שעת הגזירה. ולא אמר הר"ן כ"א על ענין אסתר, דעצם הכנסת הנערות בעד המלך, אצל כל עם ולשון, לא היתה כלל ענין להעברת דת, ומה שהיתה אשת איש לא כיון ע"ז כלל, ומצדו הי' יכול גם לגרשה, ואפילו אם נאמר, שעצם האיסור של החיתון עם נכרי הוי בכלל גזירה זו, לא נתכוין כלל בזה לענין העברת דת, כיון שהי' כולל הכל, באין שום יחש לדתיות. אבל אצל דניאל הי' הדבר נחשב לשעת הגזירה ממש".

 

העברה על דת לשם הנאה עצמית

יש כאלו הרוצים לומר, כי אף שאין הנאה עצמית למעבירים על הדת במסגרת הצבאית, מאחר שהמטרה בהעברה על הדת היא לכבודו של המפקד או הצבא, יש להגדיר פעולה זו כהנאת עצמן (כל זה כמובן, אם נאמר שלא מקבלים את דברי המאירי הנ"ל). בדברי הגמרא נזכר הנאת עצמן רק על הנאתו של אחשורוש מאסתר, שהיא הנאה פיזית ממשית, ולא משמע שהנאה רוחנית מעצם הציות תוגדר כהנאת עצמן; וגם מפשטות דברי הרמב"ם הנ"ל לא משמע כן. וכך כותב הרב קוק באופן נחרץ בתשובתו הנ"ל ביחס לאפשרות זו:

"ובענין שתוף של הנאת עצמו עם העברה על דת אין מקום לומר, שאנו הולכים לתור, אחרי הסבה הרחוקה, שגרמה להמלך המאנס לגזר את הגזרה, שדבר פשוט הוא, שכל ממלכות הרשעה, שגזרו גזירות על ישראל להעבירם על תורת ד', עיקר עיניהם ולבם היה רק על בצעם, כדי שעי"ז תתפשט יותר ממלכתם, שהיתה קשורה עם התקף של הבלי האלילים בהמוניהם, וזה ידוע לכל יודע משפט דברי הימים. והיה היסוד העקרי להנאת עצמם, ומ"מ כיון שמצאו שההנאה ההיא דורשת העברת דת בתור העברת דת, כלומר לא רק למלא את המעשה הפרטי שהם יהנו בזה, אלא שהסבה תהי' מעברת על דין תורה, שכחת הדת ובטולה, בכלליותה או בפרטיה, כפי מה שראו להם ע"פ צרכיהם, שהי' להם הקוצים בעיניהם ולדברים מזיקים, לדעתם, להשלמת ממלכתם, מה שישראל מחזיקים בכל עז במעז דת קודש, זה ודאי נחשב בכלל להעביר על דת. וזהו ממש הענין של רוב השמדות, שתכליתם אצל הרשעים הי' גשמי, אלא שחשבו, שכדי לבא למטרתם הם צריכים לעצם העברה על דת, והוי ודאי שמד ממש."

   דברים מעין אלו כותב גם בנו הרצי"ה קוק, אשר הדגיש פעמים רבות בנוגע למסירות הנפש על ארץ ישראל, כי ישנו חיוב ייהרג ואל יעבור בכל כפייה בעניין: "הטוענים שהכפייה היא מצד הנאת עצמם ולא מעצם ההעברה על דת, כל אלה הם דברים בטלים ומבוטלים, כי הנאת עצמם זאת היא, שהם יהיו שולטים בארץ הזאת ולא אנחנו. ועל כן הננו מצווים כהרמב"ן לכל הדורות בדבר ה', שלא הם יהיו השולטים פה…" (וראה בהרחבה בחוברת "עם ישראל קום וחיה", בעריכת ידידי ושכני הרב יעקב אנטמן).

 

מסקנות

  1. יש להתרחק מחברתם של אנשים רעים.
  2. אסור להימצא במקום בו כופים אנשים שלא לקיים מצוות.
  3. לא רק במקרה שיש גזירת מלכות צריך למסור את הנפש, אלא אף במקרה שרוצים להעביר על הדת בפרהסיא.
  4. כל זמן שאין למצווה להעביר על הדת הנאה פיזית, הדבר נחשב כהעברה על דת.
  5. אין הדבר משנה אם הפקודה ניתנה רק לישראל או אם ניתנה לכל האומות.

 

נ.ב. בשולי הדברים, מן הראוי להביא מדברי הרב קוק לנושא העומד על הפרק.

הראי"ה קוק: גיוס בני הישיבות – שעת השמד

   באגרות ראי"ה (חלק ג סימן תתי) מובא מכתבו של הראי"ה קוק שנכתב לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, לרב הראשי לאנגליה הרב ד"ר יוסף הרץ. הרב קוק במכתבו, מבקש ממנו להתערב למנוע חקיקת חוק אשר תחייב את בני הישיבות להתגייס לצבא:

"ובשעה שתבטל הממשלה את ישיבותינו, הרי היא כאילו גוזרת עלינו גזירת שמד. מסירות נפשו של רבי עקיבא היתה בעיקרה על הגזירה שלא יעסקו ישראל בתורה, אע"פ שגם אז לא כל ההמון כולו עסק בתורה… וכשהיו אבותינו עומדים במעמד הצבאי היותר נמרץ, בכיבוש הארץ, נאמרה ליהושע התוכחה על אשר ביטל את הישיבה יום אחד…

…תלמידי החכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החיל הלוחם…"

ואמנם, הרב צבי יהודה מחה בתוקף על ציטוט הדברים הללו במלחמת השחרור, כאשר היה צורך דחוף בגיוס הבחורים לצבא; אולם לאחר מכן אף הוא עודד את בחורי הישיבות ללמוד תורה על פי יכולתם ולא למהר ללכת לצבא, ומבאר את הדברים בהרחבה תלמידו הרב משה צבי נריה זצ"ל בחוברת מיוחדת המוקדשת לנושא.