הר הבית וגדולי התורה

בס"ד

הר הבית, המקדש וגדולי התורה

ירושלמי מסכת מכות פרק ב: ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח [שמות כ כג] ולא תעלה במעלות על מזבחי ומה כתיב תמן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

רש"י שמות פרק כא: ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח].

משך חכמה דברים פרק טז: והנה באמת הקרבנות והמשפט בהצטרפותם המה דבר אחד – להדביק ולקרב לבב בני ישראל לאביהם שבשמים. וזהו "עבודה" בבחינת "ובכל מאודך" – זהו ממונו של אדם. רק המשפט הוא על ענין מה שבין אדם לחבירו, והקרבנות הוא לזכך נפשו המגואלה ממעשים רעים ומהרהורים רעים בחטאות ועולות. ולכן לא ניתן כפרה על מה שבין אדם לחבירו רק במשפט. וזה כוונו במכילתא (סוף יתרו): למה נסמכה פרשת המשפטים לפרשת המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. כי בכללות שניהם נתקיימה האומה בשלמותה.

סנהדרין דף יד עמוד ב: מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה – תלמוד לומר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. דנפוק כמה? אילימא מקצתן – דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה, אלא פשיטא – דנפוק כולהו, למאי? אילימא לדבר הרשות – מי מצו נפקי? והכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג. אלא פשיטא – לדבר מצוה. היכי דמי – לאו למדידת עגלה, ורבי אליעזר בן יעקב היא, דאמר: כולי סנהדרי בעינן! אמר ליה אביי: לא, כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות.

גור אריה בראשית פרק לה: במקום אשר דבר אתו איני יודע מה מלמדינו. ותימה לי מאד ולמה אינו יודע מה מלמדנו, דהרי משמע כי המקום הוא מיוחד לשכינתו יתברך, דהא קרא שם המקום אשר דבר אתו "אל בית אל" (פסוק ז), ולא תמצא זה בשום מקום, אף על גב שדבר עם אברהם ועם יצחק לא קרא שם המקום, חוץ מיעקב שקרא שם למקום, מוכיח כי המקום גורם, כי ידע יעקב בקדושת המקום, ולפיכך נאמר "במקום אשר דבר אתו" לומר שהמקום גורם, אם כן שפיר ידענו מה מלמד אותנו.

ספר החינוך מצוה תצו: ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.  ועובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שניתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא וכמו שכתבנו.

הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.

מאירי שבועות דף טז עמוד א: והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו…

שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרצא: שאלת ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם…

שו"ת יחוה דעת חלק א סימן כה: לפיכך צריך להזהיר את העולים לירושלים, לבל יהינו לעלות להר הבית, שהוא איסור חמור מאד. ולא יסתמכו על מי שרוצה לתקוע עצמו לדבר הלכה, ולהורות נגד רוב ככל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים. +הנה המתיר לעלות ולהתפלל בתחלת שטח הר הבית, תלה עצמו באילן גדול, הוא הראב"ד בהשגות (סוף פרק ו' מהל' בית הבחירה), וגרם תקלה ומכשול לרבים מאחינו בית ישראל שנכנסו לפני ולפנים, בניגוד לרוב ככל רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים אשר כל בית ישראל נשען עליהם. ואין כל חדש תחת השמש, כי בדור הקודם הורה חכם אחד להתיר הכניסה להר הבית, והגאון רבי יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף בתרא, בקונט' כבוד הלבנון (עמוד קצ"א והלאה), דרך קסתו להשיב על דבריו…

פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לסדר קדשים: מפני שדבר זה כלומר הקרבנות כבר אבד בעונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם, ואין עניניו נזכרים תכופות לפני האדם שיזכרם אף על פי שכבר עיין בהם, כיון שאין שם מעשה הגורם חזרתו, ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון, והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים.

שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קיט: ברם מה שכתב מעכ"ג שרוב הרבנים ובני תורה סברין שאסור לערב באמת כי נקודה זו צריך ביאור ולפענ"ד דבר זה צריך עיון גדול מהו הנקרא רוב רבנים וגם בני תורה, דלכאורה לענין הלכה הנפ"מ מהרבנים שהם מורי הוראה ובקיאין בהל' עירובין ולמשל יש כמה רבנים באמעריקא שמעולם לא פתחו הש"ע בהל' עירובין הגם שבקיאין בשאר הלכות וכמה יש רבנים הנקראים מחנכים מנהלי ישיבות קטנות או גדולות ואפילו ראשי ישיבות אשר יש מהם שלא למדו בהלכה כי הם מקדישים כל ימיהם וכל כחותיהם ללימוד התורה בגפ"ת ומפרשי הש"ס ולא הלכה למעשה כידוע בזמן הזה אשר ב"ה הצליחו הרבה עם הדור החדש אבל מ"מ מענין הלכה המה רחוקים וגם אינם פוסקים שאלות כלל אלא סומכין על פוסק מובהק כל אחד לפי דרכו ולמשל הרבה מרבנים סומכים על כג"ק מרן הגרמ"פ שליט"א והני כלהו רבנן הגם שהם הרבה במספר מ"מ לענין הלכה אפילו כחד לא נחשבין שכולן בחדא שיטה נינהו. וגדולה מזו כתב הש"ך דרבינו ירוחם והטור כיון שהיו תרוייהו תלמידי הרא"ש לא נחשבו אלא כחדא שיטה וכחד נחשבו לגבי הרא"ש. ויש הרבה בני תורה שנמשכין אחרי גדולים אחרים והנה ודאי כי אשרי חלקם של בני תורה שהם נשמעים לגדוליהם ואין לך דבר גדול מזה אבל עם כל זאת א"א לחשוב אותם שהם קובעים ההלכה בענין עירוב כי הם אינם יודעים בהלכה ולא הגיעו להוראה כמובן. גם יש הרבה מהרבנים כשהם לעצמם ס"ל שמותר לערב אמנם למען כבוד הגאון מרן הדר"ג שליט"א הם חתמו לאיסור וכן באו גם אלי בשעה שהלכו לבקש חתימות על האיסור לאסור העירוב (שהרי הדבר לא נאסר באסיפת עם אלא ג' אברכים הלכו מרב לרב ובקשו חתימתו והכי אמרו בפירוש לי ולרבנים אחרים שאין נפ"מ שאפילו אינו מסכים להלכה שאסור לערב ושיש איסור דאורייתא מ"מ למען כבוד התורה וכבוד הגאון מרן ר' משה מבקש לחתום על האיסור ורוב מהחותמים שחתמו על האיסור הם חתימות כאלו).

והנה פשוט דחתימות כאלו שחתמו רק משום כבוד אין להם שום דין של רוב ולא דין של דיינות כלל וכלל אלא אדרבה יש איסור גמור לחתום באופן כזה וכבר כתב החינוך מצוה ע"ז מ"ע שלא ילך א' מן הדיינים אחר דעת דיין אחד גדול אפילו אחר דעת הרוב על צד שיאמיניהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהי' הדבר מובן אצלו בשכלו ואם הוא דין התלוי בגזה"כ או מצד גז"ש או היקש שיהי' יודע אותו בעצמו ולא יסמוך ויבטח על א' מהדיינים ולא על הרוב שנאמר לא תענה על ריב לנטות ירצה לומר לא תאמר על הרוב דבר לנטות כלומר מצד הנטי' לבד אחר הדיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך או שתרצה להחריש מה שבליבך על הדין ולהטות אחר דבריהם לא תעשה כן "ולשון מכילתא על ריב לנטות שלא תאמר די לי שאהי' כר' פלוני אלא אמור מה שלפניך" ע"ש וכתב במנ"ח דדין זה נוהג גם בדיני ממונות וכ"ש באיסורים שכל מי שאינו יודע בדבר לא יוכל לפסוק בו ובפרט באיסורי שבת החמורים והל' עירובין וכיוצא בו.

והחינוך מצוה ע"ח כתב ובחירת הרוב זה לפי הדומה הוא כששני הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כח בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שרובי הדעות יסכימו לעולם על האמת יותר מן המיעוט הנה הודיענו מפורש החינוך דהילוך אחר הרוב הוא רק בחכמים השוים בחכמה או בקרוב זה לזה אבל מי שאינו בזה הענין אינו נמנה להרוב ומה"ט אפילו בסנהדרין אם האחד אומר אינו יודע היו מכנסין אחר תחתיו שהוא נפסל מלהיות דיין באותו דין כיון שאינו יודעו ולכן באמת תמהתי בראותי שחתמו על האיסור כמה מחנכים ואנשים שאין להם שייכות עם הלכה בכלל וכ"ש בהל' עירובין, וגם מבני תורה המסולאים מפז כי מאור עינינו הם אבל לענין ההלכה לא ידעתי אם יש להם דעת מכרעת משל עצמם והם סומכים ע"פ על ראשי ישיבה שלהם וא"כ א"א לחשוב זה לרוב…

שו"ת עשה לך רב חלק א סימן טו: יש אמנם החוששים פן ואולי היתר הכניסה יגרור אחריו הכשלת רבים באיסור כרת שייגררו להכנס גם לשטח האסור, או שיכנסו לשטח הר – הבית ללא טבילה וחליצת נעלים כדין. אך לענ"ד אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר – הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום הלא גם עתה נכנסים הם לפני ולפנים, ומי הוא המפסיד מגזירה זאת רק יראי ה' שלבם יוצא לעמוד במקום הקרוב ככל האפשר לאותה נקודת אור מופלאה, שבה נגלתה בעבר שכינת ה' באור – בהיר, ושרויה גם בהוה, אם כי בהסתר – פנים. וחזקה על אלה הרוצים לשפוך שיחם ושיגם לפני בוראם במקום קדוש זה, שיזהרו לבל יכשלו באיסור כל שהוא. זאת ועוד, הלא ידוע הוא שאין אנו רשאים לגזור גזירות מדעתנו לאסור את המותר, מאחרי תקופת התלמוד…

יומא דף ט עמוד ב: ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.

רש"י: סנינא לכו – לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני. נמשלתם ככסף – שאינו נרקב, כך לא הייתם חסרים שכינה.

רש"י זכריה פרק ז פסוק ב: וישלח בית אל שראצר… אנשים צדיקים היו ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל לבא לחלות את פני ה' בירושלים בעדם ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות.

רד"ק זכריה פרק ז פסוק ג: האבכה – כי עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים ועתה אף על פי ששמעו כי היו בונים היו קטני אמנה ולא היו רוצים לעלות מבבל כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמד מפני הצרים אותם ושאלו אם יצומו בתשעה באב כמו שעשו שבעים שנה

ספר הכוזרי מאמר ב: כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים…

כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם… כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

אור החיים ויקרא פרק כה פסוק כה: והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב.