הקריעה על מקום המקדש

בס"ד

הקריעה על מקום המקדש

מועד קטן דף כו עמוד א

ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה… ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים… ורמינהו: אחד השומע ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים – קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! לא קשיא: הא דפגע במקדש ברישא, הא דפגע בירושלים ברישא.

רש"י (כתב יד): אם ראה מקדש תחילה כגון שבא בקרון ולא הוציא ראשו עד שנכנס למקדש…

מאירי: שאם בא לו מצד אחר שפגע בירושלם תחלה כגון שבא דרך הר הבית, קורע על ירושלם וכשרואה בית המקדש חוזר וקורע קרע אחר ולא די לו בתוספת. אבל כשבא דרך מדבר שרואה מקדש תחלה קורע על המקדש וכשרואה ירושלם די לו בתוספת.

רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יז (וכן הוא בשו"ע או"ח תקסא,ד): כל הקרעים האלו כולם בידו ומעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם…

השגת הראב"ד: א"א לא נראה כן מן הגמרא שהרי שנו בתוספתא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד אבל בכלי, כל הבגדים שעליו עד שיגלה את לבו, לא השוו…

 

תלמוד ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב: שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר בא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שנה מהו שנקרע. אמר ליה אם בתוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע.

שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרמו: ולענין הדר בירושלם ועברו עליו שלשים יום שלא ראה בית המקדש אם חייב לקרוע או לא. הדבר ברור אצלי שחייב לקרוע כשרואה אותה כההיא דגרסינן בירושלמי… ודכוותה אמרינן גבי הרואה את הים הגדול ושאר הברכות שחייבו רז"ל לברך בתוך ל' יום אין צריך לברך אחר שלשים יום צריך. וכבר ידעת דקדושת בהמ"ק עדיפא מקדושת ירושלם וא"כ כ"ש שצריך לקרוע. וליכא למימר דשאני נ"ד שהוא דר ודעתו על ב"ה חדא דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בראיה. ותו דכל הני ברכות שחייבו ז"ל בכל גוונא איירי וליכא למימר כיון דטעמא הוי משום עגמת נפש ומי שהוא שכן לב"ה הרי נפשו עגומה בכל שעה דא"כ מי שקרע על ירושלם ונפשו עגומה למה הוא קורע על המקדש אלא מאי אית לך למימר דעל המקדש איכא עגמת נפש יתירה הילכך כיון שעברו עליו שלשים יום ולא ראה את המקדש בשעה שהוא רואה אותו מתחדש אצלו עגמת נפש יתירה וחייב לקרוע. וכתבתי כל זה אף על פי שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהיה מן הנזהרים.

שערי תשובה או"ח שם: וכתב הרדב"ז… אך לא זהירו בזה ע"ש והברכי יוסף כתב גם כן שלא נהגו כך.

שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן קי: ועלה בדעתי ללמד זכות קצת אמה שלא זהירי העולם וקלקלתם זהו תקנתם…   והמבואר דמצות קריעה הוא משום עגמ"נ שנתחדש בו בכל שלשים יום אבל בעונ"ה אריכת הגלות גרמה שכבר הורגלו יום יום ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עגמ"נ יתירה וא"כ למה יקרעו ואדרבה אם יקרעו הבגד יש להם עגמ"נ על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים אדרבה אולי יש כאן משום בל תשחית על הבגד וד"ל. אבל מי שיראת ה' נוגע בלבבו ולבו עליו דוה על חורבן בהמ"ק שיבנה במהרה בימינו ונתוסף עליו עגמ"נ בכל פעם שרואה מקום המקדש וירושלים ודאי יעשה כהלכה…

שו"ת דברי יציב או"ח סימן פט: ואולי מרוב הדחקות והעניות ששררו, וחששו חכמי הזמן שאם יצטרכו לקרוע, ולהמבואר בסעיף ד' שמה קורע כל כסותו עד שיגלה לבו ואינו מאחה לעולם, לא יוכלו רוב הציבור לעמוד בה, ויחרב ח"ו הישוב של ירושלים.

 

שו"ת בית מרדכי חלק א סימן לג: הקריעה היא הביטוי של אבלות קודרת ונוקבת ולכן אם כיום, אחרי התשועה הגדולה שעשה צור ישראל לעמו ישראל, לארצו ונחלתו, קורעים למראה הכותל המערבי והר הבית, הרי זה כאילו הקורעים עדיין שרויים באבל ובצער והם כפויי טובה ואינם מכירים בנסים שעשה אדון הנפלאות לעם בחירו…

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן עח: ומה שהמנהג שהעולם משתמטים אפילו מחיוב קריעה על מקום המקדש ועושים תחבולות שונות להפטר מזה – אין זה מנהג ותיקים – ודברי הש"ס מו"ק כ"ו, וטור ושו"ע סי' תקס"א מטפחים על פניהם. והואיל והדברים פשוטים אין מקום להאריך.

שו"ת באהלה של תורה חלק ב סימן עו: כיום כשאנו רואים את ההר בשממונו ובהשתלטות נכרים עליו, ואין גם שום נכונות ויכולת לבנות את המקדש, קשה לפטור מקריעה.