הקרבה בטומאה בציבור

בס"ד

הקרבה בטומאה בציבור

יומא דף ו עמוד ב – ז עמוד ב

היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב – כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי, טמאין לא עבדי. כי פליגי – לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור, ולא מהדרינן. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן…

תנאי היא. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו – מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו – מרצה, אין עודהו על מצחו – אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו ומרצה! אמר לו רבי יהודה: הנח לכהן גדול ביום הכפורים, שטומאה הותרה לו בציבור. מכלל דרבי שמעון סבר – טומאה דחויה היא בציבור.

אמר אביי: בנשבר הציץ – דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה, כי פליגי – דתלי בסיכתא. רבי יהודה סבר: על מצח ונשא, ורבי שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה', מאי תמיד? אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה? מי לא בעי מיעל לבית הכסא, ומי לא בעי מינם? אלא תמיד מרצה הוא. ולרבי יהודה נמי, הא כתיב תמיד! ההוא תמיד – שלא יסיח דעתו ממנו…

 

פסחים דף עז עמוד א: סברוה: דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור, ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה.

תוספות מסכת מנחות דף טו עמוד א: והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ.

תוספתא מנחות פרק א הלכה ו: טמא מת ומחוסר כפורים וטבול יום אין הציץ מרצה על טומאת הגוף על מה הציץ מרצה על טומאת הדם ועל הקמיצה ועל הנסכים.

תוספתא נזיר פרק ו הלכה ג: כל קרבנות צבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה לטומאת הדם ואין מרצה על טומאת הגוף…

 

רמב"ם הל' ביאת המקדש פרק ד הלכות ז-ח: וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.

רמב"ם שם הלכה טו: ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.

ספר מצוות גדול לאוין סימן שה-שו: ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וקיימא לן כרבי יהודה… שאין הציץ מרצה אלא על מצחו… דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה.

כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ח: ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן.

מרכבת המשנה: די"ל כי היכי דאין כח בציץ לרצות על טומאת הגוף ביחיד מ"מ בציבור דאקלשה טומאה שדחויה, מרצה אטומאת הגוף ה"ה באין הציץ על מצחו שאין בכחו לרצות בקרבן יחיד מ"מ מרצה אטומאה דחויה דציבור. ולפ"ז דברי רבנו כאן מתפרשים בקרבן יחיד אבל בטומאה דחויה מרצה אפי' אינו על מצחו…

 

יומא דף י עמוד א: קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים – אינו בית.

ירושלמי יומא פרק א הלכה ב: ר' יוסי בי רבי בון בשם ר"י בן לוי: בכל יום כהן גדול מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר. אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו ובא ומקריב תמיד של בין הערבים ובא ולן בלשכת פלהדרין. ר' עוקבה בשם ר"י בן לוי: לא היה עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו, אית תניי תני אפי' בזוית… מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר' יוסי בי ר' בון, מ"ד אפי' בזוית מסייע לר' עוקבה.

רמב"ם כלי המקדש ה,ז: ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום…

הר המוריה: עי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד יעו"ש היטיב אבל בסוגיא דיומא י' א' לא משמע כן…

תוספות מסכת חגיגה דף יז עמוד א: שבימים טובים היה רגיל כהן גדול לעבוד בשביל כבוד היום…

שו"ת שאגת אריה סימן לח: וכיון דקי"ל טומאה דחויה היא בציבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש וכן פי' הרשב"א בתשובה וכ"נ עיקר וכמו שאוכיח לקמן. וכיון שטומאה דחויה היא בציבור וצריך ריצוי ציץ ע"כ הא דכה"ג ביוה"כ מרצה ש"מ אף על גב דאינו על מצחו מרצה כר"ש.