הקמת מנייני תפילה חדשים

בס"ד

מנייני תפילה חדשים

צרכי הציבור העומדים על הפרק מצריכים פעמים רבות פתיחה של מנייני תפילה חדשים. בפתיחת מניינים כאלו יש מקום לשקול, באיזו מידה יש להתחשב במנייני התפילה הקיימים, על מנת שהם לא ייפגעו ממניינים חדשים אלו.

 

פיצול מניין קיים

בשו"ת הריב"ש (סימן רנג) דן בעניין דומה וכתב: "גם מה שאמרת, אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה, וקמו אנשים למנוע; אם נתן לשמוע? ודאי משתקין אותו בנזיפה, שמעכבין את הרבים מלעשות מצוה, ואין עון גדול מזה. וכבר מנה הרמב"ם ז"ל זה, באותן כ"ד דברי' שב"ד נזקקי' לנדות העובר; ואיתא בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"א): מעכב רבים מלעשות מצוה, צריך נדוי. ואם נותנין טעם לדבריהם, מפני ישוב הבית הכנסת, שלא תחרב, אז הקהל מעיינין בדבר, ועושין תקנה לקיים את שתיהן". כלומר: לנגד עינינו צריכות לעמוד שתי האפשרויות: א. החובה הגדולה לאפשר את הקמת המניינים החדשים, המזכים אנשים רבים יותר בתפילה. ב. ישוב בית הכנסת הקיים, שיש לתקן תקנות שיאפשרו את קיומן של שני המניינים.

דברים אלו של הריב"ש הובאו להלכה על ידי הרמ"א בחושן משפט (קסב,ז), אשר השמיט את התנאי השני ורק כתב: "ואם רוצים לבנות להם בית הכנסת אחר או יחידים הבאים לבנות להם בית הכנסת, אין אחרים יכולין למחות בידם, והמוחה ראוי לנזיפה". אולם המגן אברהם (סוף סימן קנד) כותב בשם הרא"ם והמשפטי שמואל, כי אם בית הכנסת מחזיק את כולם, הם אינם רשאים להיפרד; ומביא זאת במשנה ברורה (קנ,ב) ומבאר בטעם הדבר (שם בשער הציון), משום מעלת "ברוב עם הדרת מלך", וכן משום שעלולים להיות מכשולות מהפיצולים השונים, של נזק לצדקה וללימוד תורה בציבור וכדומה. והביא שם עוד בשם הרדב"ז (ג,תעב), כי במקרה שאין לב כולם שווה, ובנוכחותם יחד הם באים לידי מחלוקת, עדיף שיתפצלו.

 

איחוד מניינים קיימים

על פי הדברים הנזכרים נראה היה לומר לכאורה, כי במקרה שקיימים כמה מניינים, הרי שיש מקום לראות בהם משום פירוד, ועדיף להשתדל לבטלם, על מנת לקיים את מעלת "ברוב עם". בדומה לזה אנו מוצאים, כי הרב משה פיינשטיין נשאל (אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן מו) על מקום בו היו ארבעה בתי כנסת קטנים, שרצו לאחדם ולבנות במקומם בית כנסת אחד גדול, שיכיל את כל המתפללים. אולם תשובתו היתה, כי אין להתיר את הדבר, משום שישנה מעלה בקיומם של כמה בתי כנסת, וכל הדיון אם מותרים להיפרד, הוא כאשר קיים בית כנסת אחד: "והטעם פשוט משום דיש מעלה בעוד ביהכ"נ לאלו שרחוקים מביהכ"נ הראשון שלפעמים יקשה להם לילך לביהכ"נ וכשיהיה עוד ביהכ"נ שקרוב להם ילכו לביהכ"נ ויתפללו בצבור וישמעו קדיש וקדושה וזה עדיף ממעלת ברוב עם, וגם בלא זה לאפושי קדושה עדיף".

לפי הדברים הללו, המחשבה על זיכוי הרבים ומתן האפשרות לאנשים נוספים להתפלל במניין בצורה יותר נוחה, היא הצריכה להדריך אותנו. ממילא, אין לבטל מניין הנמצא במקום מרוחק, משום מעלת "ברוב עם" של מניין אחר. ואמנם, יש מהפוסקים הסוברים, כי ישנה מעלה דווקא ללכת למניין היותר מרוחק כאשר ישנם שני בתי כנסת באותה העיר, ובפרט כאשר בבית כנסת זה ישנה מעלה שאין בבית הכנסת הקרוב (וראה בהרחבה במאמרנו במעלין בקודש גליון כד "עלייה לרגל ברכב"); אך בוודאי שאין חיוב בדבר גם לשיטתם, ובהחלט יש להתחשב ברבים, אשר אינם מחמירים כאפשרות זו. הרב פיינשטיין מכריע, כי מעלת זיכוי הרבים ומעלת ריבוי הקדושה, גוברים על מעלת רוב עם.

 

פגיעה במניין בשביל מעלת רוב עם

בניגוד לשיטה הנוקטת שיש להעדיף ללכת לבית הכנסת המרוחק, יש מהאחרונים שכתבו, כי יש להעדיף ללכת דווקא לבית הכנסת הקרוב, משום שאין מעבירים על המצוות (ספר גזע ישי מערכת א אות כז); או שעל כל פנים כאשר עוברים בדרך ליד בית הכנסת הקרוב, אסור להמשיך הלאה לבית הכנסת הרחוק מטעם זה (שו"ת זכור לאברהם חלק א סימן י; מנחה טהורה מנחות סד,א).

הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ב סימן ט) כותב לדחות את דבריהם ומבאר, כי דווקא כאשר המצוה תתבטל ממקום מסוים, יש לחשוש לאיסור זה של אין מעבירין על המצוות: "שדוקא בדין קצירת העומר, שאם לא יקצור מן השדה הקרובה, הרי תתבטל המצוה ממנה לגמרי, לכן שייך לומר על זה אין מעבירין על המצות, אבל בבתי הכנסת שבכל אחד מהם יש מנין מתפללים, ואף אם אינו נכנס לשם, לא תתבטל מצות התפלה (והמצות הכלולות בה, קדיש וקדושה וברכו), רשאי לבחור בבית הכנסת הרחוק יותר משום שכר פסיעות" (והביא שם אחרונים נוספים שביארו כן). לפי הדברים הללו נראה פשוט, כי אם ישנו חשש שיתבטל המניין במקום מסוים, או שתתבטל שם מצוה אחרת כקריאת התורה או ברכת כהנים, מי שמתגורר קרוב לשם (ובוודאי מי שעובר ליד בית הכנסת בכל אופן), אינו רשאי ללכת לבית הכנסת היותר רחוק, בגלל איסור ההעברה על המצוות.

נראה, כי יש ללמוד מכאן בקל וחומר על החובה לאפשר קיום מניינים במקומות מרוחקים, ולהיזהר מלקבוע כללים העשויים לפגוע בהם, כאשר ידוע באופן ודאי שללא מניינים אלו, יהיו אנשים שתתבטלנה מהם המצוות הנזכרות. וכך כותב הטור (חושן משפט סימן קנו) לגבי שכנים הרוצים לעכב על אדם מלקיים דבר מצוה שקיומו מפריע להם, שהם אינם יכולים למנוע בעדו, וגם מניין לתפילה נכלל בזה: "וכן אין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות של בית רבן ואפילו הן רבים וה"ה נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה" (ובוודאי שזו כוונת השו"ע שם סעיף ג, שכתב בקיצור "כל מילי דמצוה"). וברור שדבריו נכונים במקרה שאין מניין אחר בקרבת מקום, ויש טורח גדול להגיע למקום אחר.

 

מניין מוחזק

   בשו"ת מהרי"ק (סימן קיג) כתב לגבי אדם שהיה בביתו בית כנסת והיו אנשים שרצו לשנות למקום אחר, כי מאחר שבית הכנסת עמד שם מימים ראשונים, הם אינם רשאים לשנות זאת, בדומה לערוב חצרות שאין משנים אותו מהבית בו הוא היה נתון, משום דרכי שלום; וכן פסקו השו"ע (או"ח קנג,יז) והרמ"א (חו"מ קמט,לא). כמובן, שדברים אלו מתייחסים לאדם פרטי, כמבואר בדברי המהרי"ק שם, שאם יבצעו את השינוי, יש מקום לחשוד בו שמא בני ביתו אינם מהוגנים. אולם אם הציבור רוצה להתפלל כעת בבית כנסת, לא שייך בזה משום דרכי שלום (כך כותבים הלבוש והמשנה ברורה); ומסתבר שהוא הדין אם הציבור רוצה לבצע שינוי ממניין שהיה מתקיים במקום מסוים ולהעבירו בקביעות למקום אחר, כגון בין שני חדרים של בית כנסת, או בין שני בתי כנסת באותה העיר, נראה פשוט שהם רשאים לעשות כן, והיחידים אינם רשאים לעכב בזה. זאת, כפי שכותב הרדב"ז בתשובה הנ"ל על פי הרא"ש: "כי על כל ענין של רבים אמרה תורה 'אחרי רבים להטות', ועל כל ענין שהקהל מסכימין הולכין אחר הרוב, והיחידים צריכין לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים, דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביד היחידים לבטל הסכמתם…".

אמנם, בעל שו"ת "שב יעקב" (מובא באנצ"ת ערך 'חזקה במצוות') חולק על הלבוש וסובר, כי היחיד שבית הכנסת היה בביתו יכול לעכב אף על הרבים, משום שהוא יכול לומר, כי אין רצונו לטרוח וללכת רחוק עד בית הכנסת במקומו הנוכחי (ואף טעם זה נזכר בדברי המהרי"ק, ומביאו גם בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סימן יב). כמובן, שטענה זו נכונה רק לגבי מי שבית הכנסת היה בביתו הפרטי, ולא לגבי החלטת הציבור שבבית הכנסת. בכל אופן, טענה זו מחזקת את הנזכר לעיל, כי יש מקום להתחשבות רבה במי שנזקק להאריך את דרכו על מנת להגיע לבית הכנסת, למרות שייתכן שהמרחק הנזכר כאן הוא קצר ביותר.

 

סיכום ומסקנות    

  1. לכתחילה, אם מבחינת המקום הדבר ניתן לביצוע, יש לקיים את התפילות יחד בבית כנסת אחד לקיים מעלת "ברוב עם".
  2. אם אין מקום, או שהמקום מרוחק, לכתחילה דבר רצוי הוא לקיים כמה בתי כנסת, באופן שכולם יוכלו להגיע בצורה נוחה לתפילה.
  3. במקרה שאין הציבור שוים בדעתם, אף במקום המכיל את כולם ונח לכולם להגיע אליו, יש להיפרד ולקיים מניינים שונים כדי לא להגיע למחלוקת.
  4. אין לבטל מניינים קיימים בשביל מעלת "ברוב עם".
  5. יש לחזק את המקומות בהם ישנו חשש שלא יהיה מניין כלל, וכל הקרוב למקום זה צריך להתפלל דווקא בו.
  6. תפילה המתקיימת בבית כנסת יכולה להיות מועברת לחדר אחר בתוכו או לבית כנסת אחר על דעת רוב הציבור, והיחידים אינם יכולים לעכב בדבר.