הפשפש הסגור – ואין זה שער הרחמים

בס"ד

הפשפש הסגור

המשנה בתמיד (ג,ז; ובמקביל במידות ד,ב), מתארת את שני הפשפשים (השערים הקטנים) הנמצאים בסמוך לשער הגדול – השער של ההיכל: דרך הפשפש הצפוני, נכנס הכהן הפותח את השער, ואילו הפשפש הדרומי, סגור בקביעות. במערכה שלפנינו נבאר את משמעותו של הפשפש הסגור – לשם מה הוא נועד?

 

השער המוזכר ביחזקאל

   המשנה מביאה את הפסוק המובא ביחזקאל (מד,ב), בביאור הפשפש הסגור: "השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש לא יבוא בו, כי ה' אלוקי ישראל בא בו – והיה סגור". אמנם, בפסוק זה לא מוזכרים פשפשים כלל, ולפי הפשט המדובר בשער כניסה מרכזי: "וישב אותי דרך שער המקדש החיצון הפונה קדים – והוא סגור". הרד"ק כותב, כי לפי פשוטו הכוונה היא לכניסה הראשית להיכל; ויש מהמפרשים שאכן מסבירים את הפסוק כמתייחס לשער חיצוני של העזרה (הראב"ד בפירושו לתמיד כז,א; המלבי"ם ביחזקאל שם).[1]

בהמשך נבואתו של יחזקאל (מו,א), מובא תיאור נוסף על שער סגור "שער החצר הפנימית הפונה קדים – יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת ייפתח, וביום החודש ייפתח". בניגוד לשער הראשון, שהוא שער המקדש החיצון, הרי שזהו שער החצר הפנימית. יש מהפרשנים המבארים, כי בניגוד לשער הראשון, ממנו נכנסים להיכל (והוא הנקרא כאן "מקדש"), שער זה הוא שער של החצר, דהיינו, של העזרה (רד"ק; מצודת דוד). לדבריהם, לעתיד לבוא, יבואו ישראל למקדש דווקא בשבתות ובראשי חודשים, ועל כן השער יהיה סגור בימי חול[2]. פירוש זה הוא בהתאם לדברי חז"ל, שהשער הראשון הוא הפשפש הדרומי. אולם לפי הפרשנים שהשער הראשון עצמו הוא שער העזרה, שער זה הוא שער פנימי יותר, של ההיכל (מלבי"ם). יש מפרשים, כי המדובר כאן בפשפש הצפוני, והוא אשר נפתח בשבתות ובחודשים, בניגוד לפשפש הדרומי, שאינו נפתח כלל (לבושי שרד יחזקאל מו,א; צורת הבית אות נג). לכאורה, פירוש זה מוקשה מהתיאור במשנתנו, על הפתיחה כל יום של הפשפש הצפוני. ייתכן שלהבנתם יהיה שינוי בדבר בבית העתידי (וראה מעין זה באברבנאל משמיע ישועה מבשר טוב, החמישי – נבואה ט).

רש"י מביא את דברי חז"ל על כך שהפשפש הדרומי אינו נפתח כלל, גם בפסוק השני. ניתן להבין מדבריו, כמו הפירוש הנ"ל, שכאן מדובר בפשפש הצפוני; אולם ניתן גם להבין, שאף הפסוק הזה מתייחס לפשפש הדרומי, והפסוק בא ללמדנו, שהסגירה אינה תמידית. כך גם משמע מדברי המדרש תנחומא (כי תשא פרשה טו), המביא את הפסוק המתאר את פתיחת השער בשבתות ובראשי חדשים, לגבי השער הסגור הנזכר בפרק מד; וכן הוא במדרש הגדול (במדבר כח,יא).

 

האם הנשיא נכנס מהשער הסגור?

   בסמוך לתיאור הראשון על השער הסגור, נאמר (מד,ג) "את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה', מדרך אולם השער יבוא, ומדרכו יצא". מדברים אלו עולה, כי לנשיא ישנה רשות מיוחדת, לאכול בחלל השער, ולשם כך השער נפתח עבורו. כך גם אנו מוצאים בתיאור השני לגבי השער הסגור (מו,ב), בהמשך לתיאור על פתיחת השער בשבת ובראש חודש – "ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ, ועמד על מזוזת השער", ובהמשך הפרק שם (מו,ח) "ובבוא הנשיא – דרך אולם השער יבוא, ובדרכו יצא". ועוד שם (מו,יב) "וכי יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לה' – ופתח לו את השער הפונה קדים, ועשה את עולתו ואת שלמיו, כאשר יעשה ביום השבת, ויצא וסגר את השער אחרי צאתו".

לפי שיטת רש"י הנזכרת, כי המדובר באותו השער בשני המקומות, צריך לפרש בכוונת משנתנו, האומרת לגבי שער זה, שלא נכנס בו אדם מעולם, כי הכוונה היא פרט לנשיא. לדברי רש"י (שם מד,ג), הנשיא המתואר כאן, הוא הכהן הגדול.

לפי הבנת הרד"ק והמצ"ד, הנשיא המתואר כאן, הוא מלך המשיח (כך גם נראה מדברי הראב"ד הנ"ל, וכך נראה להבין מדברי מדרש שיר השירים זוטא המובא בהערה להלן). לדעתם, אין הוא נכנס דרך שער זה, אלא מגיע באולם שלפניו "מחוץ" עד למזוזת השער, שם הוא משתחווה (ואוכל קדשים בתוך האולם הסמוך אליו מבחוץ) – אבל שער זה אינו נפתח כלל (בניגוד לשער העזרה הנפתח בשבתות ובמועדים).

 

"ה' אלוקי ישראל בא בו" – מתי?

פשטות הפסוק היא, כי ישנו עניין מיוחד בשער זה, דרכו כביכול ה' נכנס (וכך מסביר שם המצ"ד). לדברי רש"י ביחזקאל (מד,ב), המדובר בביאה לעתיד לבוא; וכך מסביר התויו"ט בספרו צורת הבית (אות נב), כי השער היה סגור בבית שני, לאות על הכבוד העתיד לבוא בו, בבית שלישי. לפי הפירוש שהנשיא הוא מלך המשיח, ייתכן לומר כי כבוד ה' בא לידי ביטוי במלך העתיד לקום.[3]

אמנם, יש מהמפרשים הרוצים לומר, כי המדובר בימי בית שני, שגם אז היתה קדושה מיוחדת בשער זה (ח"א מהרש"א מידות שם; וראה פירוש הראב"ד על תמיד). בפרקי דר"א (פרק נא) מתואר (בדברי ר' יהודה שם), כיצד היו השערים נפתחים מאליהם בשבתות ובחודשים; ומשמע שהתיאור האמור בדבריו, מתייחס לדברים שהיו בעבר (וראה בפירוש רד"ל שם, הרוצה משום כך לתקן את הגרסה שם). מצד שני, יש המפרשים כי הדבר שייך בתקופת בית שני, על שם הכבוד שהיה נסתר באותו זמן (שו"ת רמ"ע סימן ג); ויש מי שרוצה לומר, כי אף לעתיד, השער יהיה סגור – לאות שהשכינה לא תמיד היתה בו (פירוש בית המידות); וישראל צריכים לדאוג שהשכינה תמיד תישאר שם (ראה מאמרו של פרופ' ישעיהו נבנצל בסיני). הראב"ד מעיר, כי במשכן לא היה מקום סגור; ולדעת הכס"מ (בה"ב א,ד), תוספת זו היא מהדברים שנעשו על ידי אנשי בית שני, ע"פ הדברים הכתובים ביחזקאל.

יש מפרשים, כי סגירת השער באה להראות, שהקב"ה אינו זקוק לשער על מנת להיכנס; או שהשער בא להיות לסימן עבור הכהנים, שעליהם לגשת אל הקודש באימה וביראה, ומן הדין כל השערים היו צריכים להיות סגורים, כי ה' אלוקי ישראל בא בו (תפארת ישראל). לפי הסבר זה, פירוש "בא בו", הוא שהקב"ה בא בהיכל, ולאו דווקא בשער הנ"ל. ממילא, שייכות הדין אינה דווקא לבית ראשון או שני, אך ייתכן שבבית שני ראו לנכון להדגיש עניין זה יותר מאשר בבית ראשון.[4]

 

סיכום

משנתנו מתארת, כי בפתח ההיכל היה שער קטן אשר לא נכנס בו אדם מעולם, והוא הפשפש הדרומי, ועליו אומר הכתוב ביחזקאל, כי ה' אלוקי ישראל בא בו. בספר יחזקאל מובא תיאור לגבי שער אשר יהיה פתוח בשבתות ובמועדים, וכן בזמן שהנשיא רוצה לבוא להקריב קרבנות נדבה. הנשיא נכנס לחלל השער, ואוכל שם מן הקדשים.

חלק מהפרשנים מחלקים בין השער הראשון, ממנו נכנסים להיכל, לשער השני, שהוא שער כניסה לעזרה (רד"ק; מצ"ד). ויש הסוברים, כי השער השני הוא הפשפש הצפוני (לבושי שרד). מדברי רש"י והמדרשים נראה, כי שני הפסוקים מתייחסים לאותו השער עצמו. השער נפתח רק לצורך כניסת הנשיא במועדים הנזכרים. אולם לפי שאר הפרשנים, השער הנ"ל אינו נפתח כלל, וכניסת הנשיא לאכול בחללו נעשית מהצד השני, בעוד השער סגור. לשיטת רש"י, הנשיא הוא הכהן הגדול; ואילו מדברי הפרשנים והמדרשים נראה, כי הנשיא הוא מלך המשיח.

 

נספח: השער הסגור ושער הרחמים של ימינו

בכותל המזרחי של הר הבית כיום, נמצא שער כפול סתום, המכונה "שער הרחמים". דבר מקובל הוא במקומות שונים, כי דרך שער זה המשיח עתיד לבוא. ייתכן שהיה מי שנסתמך על מדרש שיר השירים הנזכר, והצמיד את שערי המזרח המופיעים שם, לשערים אלו; וייתכן שהיה מי שרצה להסמיך את הפסוקים המופיעים ביחזקאל לגבי כניסת הנשיא לשער הסגור, לשער שאנו רואים לפנינו. אולם לאמיתו של דבר, אין במקורותינו זכר לאגדה זו. מהיכן הגיעה ה"מסורת המפורסמת"? סברה גדולה היא, כי מקורה של אגדה זו אינה אלא נוצרית, שכן דברים בדבר כניסת אותו האיש בשער זה, מקובלים אצלם (ראה בויקיפדיה ערך 'שער הרחמים').

כיבוש ירושלים ע"י הנוצרים, התרחש בשנת ד"א תתנ"ט (המקורות ההסטוריים ע"פ ספרו של אברהם יערי 'מסעות ארץ ישראל'). קודם לכן, לא מוזכר הביטוי "שער הרחמים" במקורותינו כלל. אמנם, אנו מוצאים את המושג 'שערי רחמים', כביטוי לתפילה ותקווה, כמו לגבי מרדכי היהודי "בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו" (מגילה יב,ב). הכינוי "שער הרחמים", כמכוון למקום מסוים, מופיע לראשונה (לפי מה שמצאנו), ע"י ר' בנימין מטודלה (בשנת ד"א תתקל"ג). מקום זה, אינו שער הרחמים המוכר לנו כיום: "ושם טמפלו דומינו והוא היה מקום המקדש, ובנה עליו עמר בן אלכטאב כיפה גדולה ויפה עד מאוד… ולפני אותו מקום כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקדשים, וקוראין אותו שער הרחמים, ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה". אין וודאות בנוגע למקום המתואר בדבריו, ובהחלט יש מקום להבין, כי המדובר במקום הנמצא בתוך הר הבית (ואולי אף בתוך מקום המקדש). כמו כן נראה, כי אין הוא קורא בשם "שער" למקום המיועד לכניסה, אלא לכותל לידו מתפללים (וכביטוי לתקווה כנ"ל).[5] יש לציין, כי שנים ספורות לפני ביקורו של ר' בנימין מטודלה (בשנת תתקכ"ו), ביקר במקום הרמב"ם, המספר באיגרתו (המובאת בספר חרדים פרק ג), כי נכנס לבית הגדול והקדוש. הרמב"ם אינו מזכיר את שער הרחמים.

מציאותה של מסורת הנוגעת לשער זה, מופיעה לראשונה ב"סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג", הנכתב כעשר שנים לאחר ר' בנימין מטודלה. לפי המתואר שם: "ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים והוא ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבוא שמה וכל שכן גוי. ופעם אחת רצו הגויים להסיר ולפתוח השער, ונתרעשה ארץ ישראל, והיתה מהומה בעיר עד שחדלו. ויש מסורת ביד היהודים שדרך אותה שער גלתה השכינה ובו עתיד לשוב. והוא מכוון כנגד הר הזיתים, והר הזיתים נמוך ממנו, והעומד בהר הזיתים רואהו. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. עין בעין יראו בשוב ה' ציון דרך אותו שער. ומתפללין שם. ומגדל דוד קיים".

בתיאור זה, הנראה מתאים יותר לאגדה הנפוצה בימינו, אין מוזכר מקור למסורת או למעבירה, וגם אין וודאות, שהכוונה בדבריו היא לשער הנודע בימינו בשם "שער הרחמים". באותה תקופה לא היתה בירושלים קהילה יהודית, וברור שלא היו תפילות ציבוריות במקום – כמתואר קודם לכן "והלך לירושלים ואין שם אלא ר' אברהם הצבע, והוא נותן מס הרבה למלך שמניחו שם. והראה לו הר הזיתים". אם כן נראה, כי ר' אברהם הצבע, הנמצא במקום בחסדי המלך הנוצרי, הוא המקור למסורת האמורה.[6] מסתבר, כי התפילות המוזכרות בדבריו, מתייחסות לימים קדומים יותר, כפי שאנו רואים בדבריו בסמוך, תיאורים לגבי ימים עברו: "והיכל נאה שם שבנה ישמעאלים בימי קדם, כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים ובאו פריצים והלשינו למלך ישמעאלים – זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל ועזרה; ודחק אותו המלך עד שהראה לו. והמלך היה אוהב יהודים ואמר – אני רוצה לבנות היכל שם, ולא יתפללו בו כי אם יהודים".

הכינוי "שערי רחמים" כמתייחס למקום תפילה, ביחס לשערים המוכרים בימינו, מופיע כמאה שנה לאחר מכן, ע"י ר' אישתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פרק ו). אולם הכפתור ופרח אינו מכיר את המסורת המובאת בסיבוב ר' פתחיה, והוא מעלה השערה אחרת לטעם כינוי השערים בשם זה: "ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח שאמרנו עליו שהוא שער שושן כמטחוי קשת, יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם, וקורין להם ההמון שערי רחמים. והישמעאלים הורגלו בזה וקורין להם בא"ב אלרחמ"א. ומסתברא שהם אותם שני שערים שעשה שלמה לגמול חסדים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים כמו שנזכר מסכת סופרים… ושמא לזה קורין להם קצת שערי רחמים. אם כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר, באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו".

 

 

 

 

 

[1] במעשי למלך (בה"ב ד,ו) מסביר, כי בבית שלישי המדובר בשער חיצוני של העזרה, ואין קדושה במקום, ועל כן מותרת הישיבה שם לנשיא לאכול לחם (אף לפי האוסרים ישיבה בעזרה למלך ממלכי בי"ד – ראה בראב"ד שם); אולם בבית השני היה הפשפש הסתום בהיכל, והסמיכו את זה לאמור ביחזקאל.

[2] כמובן, שאין מדובר בסגירת כל השערים של המקדש, שהרי ישנה עבודה קבועה המתקיימת במקום, ובוודאי יהיו יחידים שיבואו להביא קרבנות חובה ונדבה, אך עכ"פ ניתן יהיה לסגור את שער הכניסה הראשי.

[3] וכך מופיע במדרש שיר השירים זוטא (ב,ט): "דומה דודי לצבי או לעפר האילים… אין לעפר אלא עולם, כמה שנאמר מי מנה עפר יעקב. מלמד, שנראה המקום לישראל כעולם. כך משל המקום את השכינה, שהיא חוזרת למקומה. הנה זה עומד אחר כתלנו [משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים]. מלמד שהמקום נראה מציץ ומפיע. ד"א משגיח מן החלונות. זה המשיח, שכיון שיבא שערי מזרח נפתחים לו כמה שנאמר מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מ"א ב'). ולמה הוא בא ממזרח, אלא מהיכן שהיום עולה, (זה משיח) [והמשיח] מבני בניו של דוד שהוא משול כחמה, שנאמר וכסאו כשמש נגדי (תהלים פ"ט ל"ז). וכמה שאמר עליו הכתוב שהוא נעור כשהוא כאלו ישן, אף הקב"ה כיון כשהגיע הקץ אמר הכתוב העירותי מצפון ויאת ממזרח שמש יקרא בשמו (ישעיה מ"א כ"ה). ולמה הוא בא מן הצפון, אלא שגלו ישראל לצפון כביכול גלה עמהם הכבוד לצפון, בשביל כך נאמר העירותי מצפון. וכן אמר יחזקאל וארא והנה רוח (גדולה) [סערה] באה מן הצפון (יחזקאל א' ד'). להיכן הוא הולך לדרום, למקום ישיבתו, לכך נאמר לפתוח לפניו דלתים (ישעיה מ"ה א'). אלו שערי מזרח, ושערים לא יסגרו (שם), אלו שערי הדרום." המדרש אינו מזכיר במפורש את שערי המזרח, אולם נראה להבין מהרמיזות על שערי המזרח ושערי הדרום, כי הכוונה היא לשערים המופיעים בפסוקים ובדברי חז"ל; אשר מתפרשים במדרש כמתייחסים לעתיד לבוא.

[4] בספר תורת העולה לרמ"א (חלק א פרק ז) מבאר, כי השער סגור מאחר שאין אפשרות להשיג את ההשגות האלוקיות שבמקום, ורק הנשיא – גדול העם, יכול להגיע לשם ולאכול מלחמה של תורה ולהתבונן בו מעט.

[5] לכאורה משמע מדבריו, כי היתה קהילה יהודית גדולה בירושלים, שהיתה מתפללת שם. ואכן, מוזכר בדבריו בית הצביעה מתחת למגדל דוד, שהיו מאתיים היהודים שבמקום שוכרים מהמלך. בספר "מסעות ארץ ישראל" כותב שזו טעות בהעתקה, וצ"ל ארבע במקום מאתיים. אמנם, בספר "מסעות משה" כותב, כי בשנת תתקל"ה גורשו כל מאתיים היהודים מירושלים, פרט לר' אברהם הצבע דלהלן.

[6] ייתכן גם שהמקור אינו מר' אברהם, אלא מגויים שספרו לו על מסורת זו; או שמא מעורבים בדבריו דברים ששמע מר' אברהם ומגויי הארץ. עכ"פ, נראה שיש להטיל ספק באמינותה של מסורת זו.