הערות הרב נבנצל לספר שמירת המקדש

זכינו, והרב אביגדר נבנצל שליט"א קרא את הספר בטרם הוא יצא לאור, אמר דברי שבח על הספר, וגם העיר עליו את הערותיו. חלק מההערות שולבו בגוף הספר, ושאר ההערות עם תשובותי (המסומנות בקו תחתון) מובאות כאן:

 

בהקדמה פסקה 2 – בסנהדרין איתא דגבריאל הכה את מחנה אשור.

כוונת הרב לגמרא בסנהדרין צה,ב. אמנם, לשון המדרש שמות רבה פרשת בא פרשה יח: "וכיון שבא סנחריב מיכאל יצא והכה בהם", ונראה שאלו מדרשות חלוקות.

 

בחלק ההלכות, ליד הערה 35 – י"א שלכהנים מותר להרדם. מבואר בפרק ה

 

פרק ב עמוד 4 שורה 3 – אזהרה זו היא רק לכהנים.

כך הוא אכן ברמב"ם ביאת המקדש ב,ב; אולם מפשטות הגמרא מנחות כז,ב משמע שאזהרה זו נאמרה אף לישראלים, וראה באנצקלופדיה תלמודית ערך ביאת מקדש הערה 11, שכך דעת רש"י וראשונים נוספים (ודברי בקטע זה הם בביאור שיטת רש"י).

 

ובסוף עמוד 6 – מתחת למילים 'ערים על משמרתם' קו תחתון ובצד כתב – שנוי במחלוקת.

דעת הרמב"ם אכן אינה כן כמבואר להלן בפרק ה, אולם דברים אלו נכתבים בביאור דעת הרא"ש.

 

פרק ג עמוד 3 שורה 3 – מוטלת על מי שמינוהו לשמור.

כשליח של הכלל.

 

ובעמוד 5 ד"ה על פי, שורה 3 – אולי ממנה בינתיים אחר במקומו.

לענ"ד אינו מסתבר לומר כלל, שדברי הרא"ש להקל על המתעייף נאמרו דווקא כשיש סביבו אנשים אחרים שהוא יוכל לבקש מהם להסכים לעשות זאת, כאשר הרא"ש בעצמו לא הזכיר הגבלה זו על היתרו.

 

שם בהערה 5 – אולי הוא רואה בזה חלק ממצות בל תוסיף. הרמב"ם בהלכותיו (תפילין ד,יא) אינו כותב 'בל תוסיף' אלא רק מזכיר את הפסוק "ושמרת", ומסתבר שהדברים מתאימים לשיטתו שלשון שמירה היא אזהרה. מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (ב,ט) נראה לכאורה, שלדעתו איסור 'בל תוסיף' אינו אלא בתוספת קבועה, ולא בפעולה חד פעמית.

 

פרק ד עמוד 4 אחרי הפסקה הראשונה – הואיל ולמדו בג' שאהרן ובניו שומרים בג' מקומות, ובתחלה לא היו כהנים נוספים, אם ישמרו גם ביום, מי יעשה את העבודה? ואם נניח שלכהן אסור לישון בשעת השמירה – מתי יישנו?

ייתכן לומר שנוכחותם של הכהנים במקומות עבודתם יכולה להיחשב לשמירה (שהרי שלושת מקומות השמירה שבמשנה אינם לעיכובא); וייתכן שכשאין ברירה (כמו גם בזמן השינה) התורה לא החמירה, ולא הצריכה שיהיו שומרים באותו הזמן – בפרט על פי הגישה המקובלת בראשונים (כמבואר בפרק ג), שאין איסור לאו בביטול השמירה. אמנם, גישה זו מנוגדת לדעת הרמב"ם, אך גם ההבנות שהשמירה היא גם ביום, ושאף הכהנים אסורים בשינה, מנוגדות לדברי הרמב"ם.

אם נאמר כדעת הרמב"ם, שהשמירה היא רק בלילה, ושיש איסור בביטול השמירה, אולם נאמר כי הכהנים אסורים לישון בשמירתם, ניאלץ לומר, כי אהרן ובניו היו ישנים ביום – בזמן שהם לא היו עובדים (כגון אחרי הקרבת התמיד של בין הערביים ועד לצאת הכוכבים, או בשעות שלא היו מקריבים במשכן הרבה קרבנות).  

 

ובעמוד 4 – קו מתחת למילים "לימודם של התינוקות ולא של רבם", והערה בצד – אם הרב יבנה ממילא יתבטלו התינוקות.

לשון השו"ע יו"ד שסא (בנוגע לביטול תורה בשביל הוצאת המת): "ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל"; ולדברי הטור שם, דין זה נלמד בקל וחומר מכך שאין מבטלים את התינוקות אפילו לבנין בית המקדש. כמה מהראשונים מביאים כמקור לדין זה, את דברי הירושלמי בפסחים (פ"ג ה"ז, ובנוסחאות שלפנינו יש כמה שינויים) על שמואל שאביו שלחו ללמוד תורה, אולם במקום ללמוד תורה שמואל היה גומל חסדים שם, ואביו טען כלפיו שאין לו להתבטל, שהרי אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין המקדש (ראה בביאור הגר"א שם). אם כן, כלל זה מובא ביחס לביטולו של התלמיד עצמו העוסק במצווה, ולא לביטולו של רבו.

כמו כן, אין אנו יודעים מה היה גילו של שמואל באותו הזמן, ויש מקום לומר, שהוא לא היה קטן ממש, כפי שלומד מכאן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מט, ובספרו אבן יעקב פרק ג סימן כא), כי כל זמן שהתלמיד נוהג לשבת בקביעות לפני רבו המלמדו, הרי הוא כתינוק של בית רבן, אף כשכבר הגיע לגיל מצוות (על כל פנים עד גיל עשרים). ממילא, אין הכרח שבעצם היעדרותו של המלמד ייגרם ביטול לתינוקות, שהרי רבים מהם יכולים ללמוד בעצמם עד שובו.

 

פרק טז בסוף העמוד הראשון – למה? משום שפעולה הכשרה בקטנים אינה יכולה להיחשב לעבודה, כמבואר בפרק יט.

 

פרק כא ליד הפסקה המתחילה ד"ה בכל – לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו.

ייתכן שיש לחלק בין הבנייה לבין השמירה.