הסכמים על יישובים בארץ ישראל

בס"ד

הסכמים על יישובים בארץ ישראל

מלכים א פרק ט: (יא) חִירָ֣ם מֶֽלֶךְ־צֹ֠ר נִשָּׂ֨א אֶת־שְׁלֹמ֜ה בַּעֲצֵי֩ אֲרָזִ֨ים וּבַעֲצֵ֧י בְרוֹשִׁ֛ים וּבַזָּהָ֖ב לְכָל־חֶפְצ֑וֹ אָ֡ז יִתֵּן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֤ה לְחִירָם֙ עֶשְׂרִ֣ים עִ֔יר בְּאֶ֖רֶץ הַגָּלִֽיל: (יב) וַיֵּצֵ֤א חִירָם֙ מִצֹּ֔ר לִרְאוֹת֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָתַן־ל֖וֹ שְׁלֹמֹ֑ה וְלֹ֥א יָשְׁר֖וּ בְּעֵינָֽיו: (יג) וַיֹּ֕אמֶר מָ֚ה הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י אָחִ֑י וַיִּקְרָ֤א לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ כָּב֔וּל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

רלב"ג: אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל – כבר נזכר בספר ד"ה כי חירם נתן גם כן לשלמה עיירות הושיב בהם את בני ישראל וראוי היה להיות כן כי לא יתכן למלך למעט ארץ ישראל.

אברבנאל: השאלה הראשונה מדוע נתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל? ואין לנו שנאמר שנתנם אליו חלף עבודתו אשר עבדו בעצי ארזים וברושים, כי כבר נזכר קודם זה שנתן לו בעבור זה עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן מכולת לביתו שנה בשנה ונתפייס בו חירם. ואם אמרנו שנתנם לו בעבור הזהב אשר נתן לו, הנה יקשה מאד איך היה מוכר שלמה עשרים עיר וממעט מלכותו ונותן ארץ ישראל לעממים (אשר לא כדת) בעבור זהב וכסף?…

ורחוק הוא אצלי שיתן חירם עיירות לשלמה ויקח עיירות ממנו ולא יזכור הכתוב זה עם זה, ויזכור שם מה שנתן חירם לשלמה וכאן מה שנתן שלמה לחירם, גם אינו מתישב אצלי מאמר חירם מה הערים האלה אשר נתת לי אחי ויקראם ארץ כבול, והיה בזה מבזה מתנת שלמה, ואיך נשארה אם כן אחריהם האהבה שנזכ' בכתוב? ולכן אחשוב אני ששלמה נתן לחירם בכל שנה ושנה כמו שנזכר למעלה חטים ושמן כמות רב למאכל ביתו, ואחרי שכלה את כל מלאכתו ראה לתת לחירם עיירות מארץ הגליל, לא שישתעבדו העירות ההם לחירם ולא שיהיה אדון עליהם וישתעבדו בם ישראל הדרים בהם אל מלך צור, כי יהיה שלמה בזה עובר על מצות התורה, אבל היה ענין המתנה שבאותה העיירות יגבה בכל שנה ושנה החטים והשמן אשר היה נותן אליו, והיו אם כן הפירות לחירם ומשפט הערים ואדנותם היה לשלמה, ולכן נתתם אליו בארץ הגליל שהיא ארץ חטה ושעורה ארץ זית שמן ודבש. ואולי היה הענין שעבדי חירם יזרעו ויקצרו שמה ויהיו עובדי אותם הארצות, שיהיה פרים שוה יותר ויותר מאשר התנדב לתת לו… ואמנם בספר דברי הימים הודיע שלפי שהעיירות ההמה לא ישרו בעיני חירם בנאם שלמה, ולזה אמר שם אשר נתן חירם לשלמה, שהכוונה שהחזירם אליו, כי ממנו היו בראשונה, והוא בנאם אח"כ להראות שאינם רעות כמו שנראה לחירם, ויושב בהם את ישראל כי מפני שאנשי חירם לא נתישבו בהם לחרוש ולזרוע הושיב בהם שלמה את בנ"י לעשותו, והיה נותן משלו אל חירם שנה בשנה החטים והשמן אשר נדר לתת לו.

פנים יפות דברים פרק ז פסוק ב: לא תכרות להם ברית. הקשו התוס' בפרק כיצד [יבמות כג. ד"ה ההוא בשבעה אומות] האיך כרת שלמה ברית עם חירם, וה"ה דהוי מצי להקשות מלא תחנם לא תתן להם חניה כידוע, וכתיב [מ"א ט, יא] אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, הרי שנתן לו חניה בא"י וזה אסור בכל אומות כדאיתא בע"ז ספ"ק [כ א] וצ"ל כתירוץ שני שכתבו שם התוס' דחירם מלך צור גר תושב הוי, ובגר תושב ודאי מותר חניה כדכתיב [יד, כא] לגר אשר בשעריך תתננה, ונראה שכן צ"ל מה שכרתו ברית אברהם ויצחק עם אבימלך מלך גרר, אף על גב דגרר מא"י הוא שהרי יצחק לא היה רשאי לצאת מא"י כפרש"י [בראשית כו, ב] ודוחק לומר דאבימלך עצמו לא היה מז' אומות, ותו דהא הכריתות הברית היה עמו שלא יגרשו מא"י, כמ"ש חז"ל [מכילתא בשלח יג, יז] כי קרוב הוא שעדיין לא נשלמה השבועה מאבימלך, וכן אחז"ל [פרקי דר"א, לה] ביבוסי שבירושלים לא היו יכולים לכבשו מפני שבועתו, והם אמרו אברהם קיים כל התורה כולה, אע"כ צ"ל שהיה אבימלך גר תושב.

שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן א: וראיה לסברתנו שאין איסור לא תחנם שייך לממשלת ישראל הרוצה לותר מטעמים מדיניים, יש להביא משלמה שנתן עשרים עיר לחירם מלך צור… והאמת היא שידידותו של חירם מלך צור היתה נחוצה אז לשלמה מאד, כנראה בגלל המצב הבטחוני, שכך מבואר (בדברי הימים שם), שבנה שלמה ערי מסכנות, ערי מצור חומות דלתים ובריח, ערי הרכב וערי הפרשים וכו'. ומכאן שאת השקט והשלוה בממלכתו השיג שלמה ע"י ביצור גבולות הארץ. ולכן את ידידות חירם מלך צור רכש ע"י ברית ידידות, שנעשתה כנראה באותם ימים ע"י חילופי שטחים, ונתן לחירם עשרים עיר תמורת עשרים עיר שקבל ממנו, וכדברי הרד"ק "וזה היה לחזק הברית ביניהם". ומכאן שלצרכים בטחוניים לאומיים ומדיניים, אין חלות איסור "לא תחנם".

שו"ת יביע אומר חלק י – יורה דעה סימן מא: ואנכי הרואה להגאון המפורסם כמהר"ר ראובן כ"ץ ז"ל הרב הראשי ואב"ד דפתח תקוה… כי לצורך כריתת ברית מותר להעניק כברת אדמה בארץ ישראל, אם בחילופה נמסרת כברת אדמה בחוץ לארץ, שבחילופין אלו לא חל האיסור של "לא תחנם". וסיים, ומעתה אפשר למצוא פתרון לבעיית רשות מכירת קרקעות בארץ ישראל לגוים, שחוקת המדינה תקבע באופן מפורש מתן רשות כללית לרכישת קרקעות על ידי כל התושבים. בתנאי שחוק דומה ביחס לזכות היהודים לרכישת קרקעות יהיה קבוע גם במדינות אחרות שבחוץ לארץ, וכתוצאה מחוקי גומלין אלו, הרי בסופו של דבר לא תהיה כאן מכירה מוחלטת של קרקע ישראל לצמיתות, אלא כל מכירה תיחשב כעין חילופין, ובכהאי גוונא ליכא איסור לא תחנם. ע"כ. ובמחכ"ת דבריו תמוהים מאד, מלבד שאין כל דמיון בין ענין החילופין שנעשו בין חירם לשלמה לקביעת חוק משפטי בדבר, דדוקא בחילופין ממשיים בעת ובעונה אחת הוא דשרינן, אבל בקביעת חוק בלבד, הרי על כל פנים בשעה שנעשית פעולת המכירה של הקרקע בארץ ישראל, מבלי לקבל אחרת באותה שעה, מיד עבר על איסור לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, ומה תועלת יש במה שישנו חוק במדינות שבחוץ לארץ שיוכל ישראל לרכוש קרקע בחוץ לארץ בזמן אחר, והרי אין כל קשר בין מכירת קרקע זו למכירת הקרקע שבחוץ לארץ, וגם מי יאמר שיהיו כל כך קרקעות נרכשים על ידי ישראל שבחוץ לארץ, כמדת ושטח וערך הקרקעות שבארץ ישראל. ובר מן דין אפילו יהיבנא ליה כל דיליה, באמת שאין שום סברא להתיר להחליף קרקע שבחוץ לארץ תמורת קרקע שבארץ ישראל אפילו בחילופין ממשיים, שהרי סוף סוף הוא נותן לעכו"ם חניה בקרקע בארץ ישראל. אלא שאני חירם שקיבל עליו שבע מצות, והוה ליה גר תושב שבזה אין דין של לא תחנם, וכמו שכתבנו לעיל…

שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן לא: וקצת בדומה לזה כותב לומר החזון אי"ש בשביעית פכ"ד שכותב בלשון: ואין חילוק בין אם כבר יש לו להעכו"ם קרקע בארץ או לא דבכל בית ושדה שמוסר להם הרי הוא נותן חניי' לעכו"ם בקרקע זה וכו' עיין שם. והגם שיש מקום להסתפק דאולי כוונתו לאסור רק בהוספת בית לו אבל לא גם בדרך של חליפין, הגם דמסגנון הרצאת דבריו שם לא משמע כן, אבל עכ"פ זאת אנו רואים שמזכיר ג"כ מסברא זאת שיש איסור במה שנותן לעכו"ם חנייה בקרקע זה. עוד זאת, סיפר לי ידידי הגר"ב זולטי שליט"א כי פנה פעם אל החזו"א ז"ל בשאלה כזאת של חליפין להלכה למעשה, והואיל להמציא לי העתק מכתב תשובתו הקצר על כך מתאריך כ"ח אדר תש"ה, וזה לשונו: אחדשה"ט, איני מוצא היתר למכירת המגרש לא לא"י ולא לישראל חשוד למכור לא"י לא בכסף ולא בחליפין, ואחתום ברכה באהבה, הדוש"ת אי"ש עכ"ל. הרי שדעת החזו"א היה באמת לאסור אפילו בדרך של חליפין.