הסבת האיטר

בס"ד

הסבת האיטר

נאמר במשנה בתחילת הפרק העשירי בפסחים: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", ומדברי הגמרא (קח,א) עולה, כי הסבה זו מסמלת את דרך החירות. מדברי חז"ל עולה, כי בעבר היה מקובל לאכול בהסבה על גבי מיטות, אולם כיום, אין הדבר מקובל, ועל כן, פעולת ההסבה הנעשית בליל הסדר היא פעולה חריגה מבחינתנו. על פי הפסיקה המקובלת, כפי שיבואר להלן, יש להסב דווקא על צד שמאל, ואין להסב על צד ימין, מחשש סכנה של הקדמת קנה לושט. להלן נעמוד על דינו של האיטר, ונברר אם אף הוא צריך להסב לצד זה או לא.

 

הסבת ימין אינה הסיבה

הגמרא בפסחים שם אומרת על שני אופנים, שאין יוצאים בהם ידי חובת ההסיבה: "פרקדן – לא שמיה הסיבה, הסיבת ימין – לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה". הגמרא אינה מבארת מדוע אופנים אלו אינם נחשבים להסיבה, והיא גם אינה מבארת מדוע יש לחשוש להקדמת הקנה לושט. נראה, כי אופני הסיבה אלו הם אופנים השונים מדרך ההסיבה הרגילה, שלא היתה נעשית באופן של שכיבה פרקדן, ולא היתה נעשית בהסיבה לימין אלא לשמאל. בנוגע לשכיבה פרקדן נראה פשוט, שאין דרך להסב ולאכול כן, ועל כן אין זו הסיבה; כפי שכותבים שם התוספות (ד"ה פרקדן). אולם מה הבעיה בהסיבה לימין?

הרשב"ם במקום מבאר, כי הסיבת ימין אינה נחשבת להסיבה, משום שהאדם צריך לאכול בימינו. לפי ביאור זה יש לומר, כי כל ההסיבה שהיתה נעשית בימיהם, היתה נעשית באופן שיהיה נח לאכול, וממילא האיטר היה מיסב על צד שמאלו, שהיא הסיבת הימין של שאר האנשים – ואדרבה, הסבת שמאל (של שאר האנשים) אינה נחשבת עבורו להסיבה. כך מבאר הרא"ש לפי שיטה זו; וכן מבאר המאירי: "הסבה זו – אם עשאה בצד ימין אינה הסבה, שהרי האכילה בימין, ובאיטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין". באור זרוע (חלק ב הלכות פסחים סימן רנו) כותב בשם רב האי גאון, שאף בלי קשר לאכילה, דרך החירות היא דווקא בהסיבה על צד שמאל, וכפי שבנפילת אפיים נופלים דווקא על צד שמאל (אם כי ראה בטור סימן קלא, שבאשכנז נהגו להטות בנפילת אפיים דווקא לימין).

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז,ח) כותב: "והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה" (נעיר, כי פירוש 'פרקדן' לשיטת הרמב"ם והשו"ע הוא שכיבה בין גבו ובין על פניו, בניגוד להבנת רש"י ותוספות והרשב"ם, שהכוונה היא לשכיבה על הגב בלבד). הרמב"ם אינו מזכיר את הסכנה הנזכרת בגמרא, שמא יקדים קנה לושט, וכהנהגה של דרך האכילה הרצויה והבריאה אנו מוצאים בדבריו בהלכות דעות (ד,ג) המלצה עקרונית לכלל ימות השנה: "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל…".

 

לאיזה צד היו נוהגים להסב האיטרים?

בנוגע למנהג ההסבה בכלל ימות השנה אנו מוצאים בגמרא בברכות (מו,ב), כי ישנו סדר מיוחד להסבה: "בזמן שהן שתי מיטות, הגדול מיסב בראש והשני לו למטה ממנו, וכשהן שלוש מיטות, הגדול מיסב בראש, שני לו למעלה הימנו ושלישי לו למטה הימנו". על פי המבואר שם, האדם המיסב למטה מאדם אחר, אינו יכול לדבר באופן ישיר עם המיסב למעלה ממנו בלי להסתובב. משמע מכאן, כי כל האנשים היו מסובים לאותו הכיוון – ובפשטות, הכוונה היא לצד שמאל. אין מכאן ראייה מוכרחת לדינו של האיטר, משום שניתן לומר, כי הגמרא עסקה במציאות הרגילה, ולא התייחסה לאנשים החריגים.

סדר ההסבה הנזכר בגמרא מובא בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (ז,א) כתיאור למנהגי דרך ארץ הנוהגים בסעודה, והוא אינו מזכיר כל חלוקה בין האיטר לבין שאר האנשים, וניתן להבין מתיאורו הנ"ל בהלכות דעות, שגם שם הוא אינו מחלק, כי אף דרך האיטר היה להסב לצד שמאל. וראיתי מי שרצה לדקדק מדברי רב האי גאון המובאים בשיבולי הלקט (סימן ל), האומר כי הסבת שמאל היא "הסבת בני חורין ומלכים", כי אף האיטרים היו נוהגים להסב לשמאל, שהרי הוא לא חילק (ספר חבל נחלתו הנזכר להלן). אמנם, ודאי שאין ראייה מדברים אלו, שהרי לא נזכרת בהם התייחסות לאיטר, ובפשטות הכוונה היא לאנשים הרגילים; ובוודאי שהשבולי הלקט עצמו לא סבר שהיו נוהגים האיטרים להסב כן, כפי שיבואר להלן.

בגמרא בברכות (סב,א) מובאים כמה טעמים לכך שאין מקנחים בימין בבית הכסא אלא בשמאל, ואחד מהם הוא, מפני שאוכל בה. טעם זה מובא על ידי רבי אליעזר, החולק עם רבי יהושע, המביא את הטעם, מפני שכותב בה. קודם לכן מובאים כמה טעמים על ידי האמוראים, וביניהם טעם המקביל לטעמו של רבי אליעזר – מפני שקרובה לפה (שאר הטעמים: מפני שהתורה ניתנה בימין, מפני שקושר בה תפילין, מפני שמראה בה טעמי תורה). דין זה שלא לקנח בימין מובא ברמב"ם (דעות ה,ו) ובשו"ע (או"ח ג,י), והם אינם מחלקים בין איטר לאדם אחר. נושאי כלי השו"ע מתלבטים בביאור דינו של האיטר, ולדינא המשנה ברורה כותב בשם האחרונים, כי על האיטר לקנח ביד שמאל שלו, שהיא יד ימין. הנחת יסוד הנזכרת בדברי כמה מהאחרונים (ט"ז, מגן אברהם ועוד), היא, כי לפי הטעם, שיד זו קרובה לפה (וכטעמו של רבי אליעזר – מפני שאוכל בה), הרי שעבור האיטר, דווקא יד שמאלו היא היד הקרובה לפה, ועל כן עליו לקנח בימינו, כפי שבאמת מסיק המשנה ברורה. אם גם האיטר היה נוהג להסב על שמאלו (כפי שאולי סובר הרמב"ם), הרי שדברי האחרונים הללו לגביו לא היו נכונים, ואולי גם הכרעת המשנה ברורה היתה שונה (וראה בהמשך דברי פוסקים הנוקטים כדבר פשוט, שהאיטרים היו נוהגים להסב לימין).

 

"שמא יקדים קנה לושט" – מתי?

דברי הגמרא על הסכנה "שמא יקדים קנה לושט", מובאים כטעם נוסף לאיסור ההסבה באופן הפסול. מאחר שדברים אלו מופיעים מיד לאחר שלילת ההסבה על צד ימין, נראה לכאורה, כי הם מתייחסים לסכנה בהסבה על צד ימין; וכך סובר הרשב"ם, אשר מסכים לפירוש רבותיו שביארו כן (וכך עולה מלשונו של רבינו חננאל שם; ולזה מסכים גם האור זרוע הנ"ל). אולם מאחר שהובאו לפנינו שני פסולים בהסבה, יש מקום לעיין, אם אומנם יש סכנה גדולה יותר באכילה בהסבה על ימין, מאשר באכילה תוך כדי שכיבה פרקדן. על פניו נראה, כי הסכנה בשכיבה פרקדן הרבה יותר גדולה. ובאמת, רש"י במקום מבאר, כי החשש "שמא יקדים קנה לושט" נאמר רק על השכיבה פרקדן, ולא על ההסבה לימין. אכן, לדברי רבותיו של הרשב"ם, הושט של האדם נמצא בצד שמאלו, ועל כן בהישענות לימין יש חשש שמא יקדים קנה לושט, ומסיבה זו הגמרא מביאה את החשש לסכנה זו ביחס לדין ההסבה לימין – אך אין הכרח ללמוד מכאן, שאין כל סכנה לדעתם באכילה פרקדן; ובמאירי הביא גם את שיטתם וכתב: "ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה" (הסכנה שמא יקדים קנה לושט; וגם בשיבולי הלקט סימן ריח כתב, שהסכנה נאמרה על שניהם אלא שביאר את הסכנה בהסבת ימין באופן אחר, כפי שיבואר).

הרדב"ז בתשובה (חלק ג סימן תקפד) תמה על שיטת רבותיו של הרשב"ם ומעיר על פי מה שראה (בבעלי חיים), כי הושט אינו נמצא לשמאל הקנה, אלא הסימנים נמצאים אחד על גבי השני (ואף על פי שהוא עצמו מעלה אפשרות שאין הדבר כן בבני אדם, לפי מה ששמעתי מאנשי רפואה, הדבר שווה בבני אדם גם כן – אם כי ראה במאמרו של הרב ד"ר דוד אפלבוים הי"ד תורה שבעל פה מא, כי יש תועלת רפואית משמעותית להסבה על צד שמאל). ובכל אופן כותב הרדב"ז, כי ראה אנשים רבים המסבים על ימין ולא ניזוקים, וברור, שלא שייך לומר, שדווקא בשעת קיום המצוה תהיה סכנה (אפשרות הנזכרת במור וקציעה סימן תעב, שהוא עצמו כתב עליה שהיא דחוקה, וראה להלן; ובאמת בקובץ "תפארת ישראל" לא, נדפס מאמר של הרב בן ציון שפירא, הוחלק וטוען כי מותר להסב בשאר השנה לימין, למרות שבפסח יש בזה סכנה), ואדרבה – שלוחי מצוה אינם ניזוקים. ודווקא לגבי שכיבה פרקדן יש יותר מקום לומר שיש סכנה מצויה בדבר, ובמקום שהנזק מצוי לא אומרים ששלוחי מצוה אינם ניזוקים – ועל כן הרדב"ז כותב שיש להכריע כדעת רש"י (והוא מציין שלזה גם מסכים הר"ן; אם כי בר"ן שלפנינו הדברים אינם מופיעים). ומה שכותב הרשב"ם להוכיח, מסמיכות האזהרה "שמא יקדים" לדין של הסיבת הימין ולא לדין של פרקדן, כותב הרדב"ז שאין בזה ראייה, שזו דרך הגמרא, לומר את הכלל ואחר כך את הטעם, גם אם טעם זה אינו שייך לפרט האחרון שהוזכר.

באופן אחר מבאר בספר שבולי הלקט (סימן ריח), שהסכנה אינה נובעת ממיקום הקנה והושט, אלא דווקא מהשינוי בצורת האכילה מהרגיל: "שדרך ההסיבה להסיב על גבי המטות המוצעות על גבי קרקע אצל השלחן, ומטין ושוכבין על צדו, ולפיכך הסיבת שמאל הוא עיקר ההסיבה, שידו הימנית הקרובה לפה הוא למעלה, ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה. אבל אם היה מסיב בצד ימין כיון שידו הימנית מלמטה, שהוא שוכב ומסיב עליה אי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן אלא אם כן זוקף את עצמו ועוקם את הראש, ושמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה". בדומה לזה כותב גם היעב"ץ בפירושו מור וקציעה על הטור (סימן תעב): "גם לעניות דעתי נראה, דליכא חששה דסכנתא, אלא כשמסב על אותו צד, שמשתמש באותה יד שבצד ההוא, שמפני טרדת שמושו ביד שמסב בה יכול לבוא לידי סכנה זו". גם המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק מח) כותב, כי נראה לו לפרש, שהסכנה היא בהסבה על הצד שבו עיקר כח האכילה, וכאשר האדם מיסב על צד ימינו, ישנה סכנה שלא יוכל לבלוע כראוי, ועל כן הוא עלול להקדים קנה לושט.

המור וקציעה כותב, שאם אכן היתה סכנה בהסבה לימין, היה צריך לאסור את ההסיבה לימין גם בשאר ימות השנה ולא רק בפסח. הנחת היסוד של המור וקציעה, שאיסור זה נאמר רק בליל הסדר, נראה כמקובל על הרדב"ז הנ"ל; אם כי ייתכן לומר בדעת רבותיו של הרשב"ם, כי באמת גם בשאר ימות השנה יש לאסור את ההסבה לימין, ובדומה להמלצתו הנזכרת של הרמב"ם, להסב תמיד על צד שמאל בזמן האכילה.

יש לציין, כי ישנו דין נוסף המופיע בגמרא, מחשש שמא יקדים קנה לושט – שלא להסיח בסעודה; וגם דין זה מובא ברמב"ם כהנהגה של דרך ארץ (ברכות ז,ו) – ומשמע, שאף על פי שיש חשש סכנה בזה, אין חובת ההקפדה בזה שווה לחובת ההקפדה מפני דברים מסוכנים (כמופיע בדבריו בהלכות רוצח ושמירת הנפש יב,ו, שלא לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע ולא להיכנס לחורבה וכדו'). וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בהר בחוקותי) התמה מדוע אין נזהרים בזה כיום (והביא הסבר על פי הפרישה, שרק בימיהם, שהיו מסובים בסעודתם היה צריך להקפיד על כך; ומסיק, שעל כל פנים בליל הסדר כאשר מסובים, יש להחמיר בזה).

 

דין האיטר

הרא"ש והמאירי כותבים לפי סברת רבותיו של הרשב"ם החוששים לסכנה בהסיבה לימין, כי אף האיטר צריך להסב על שמאלו, משום שמיקום הקנה והושט באיטר אינו שונה מהמיקום שלהם בשאר האנשים. ממילא, פירוש דברי הגמרא על הסבת ימין שאינה הסבה, צריך להתבאר באופן אחר מדברי הרשב"ם לעיל, התולה זאת באכילתו הרגילה; וייתכן לומר, כי אין דרך האנשים להסב על ימינם מאחר שיש סכנה בדבר, ועל כן אין זו הסבה, ופרט לכך, באמת יש סכנה בזה (ומפרש כן המהר"ל שם בשיטתם).

הרא"ש אינו מכריע למעשה כיצד על האיטר לנהוג – ומלשונו ניתן להבין שהוא מעדיף את פירוש רש"י, משום שבתחילה הוא כתב, שהאיטר הפוך משאר האנשים, ואז הוא סיים "ולאידך פירושא", והביא את פירוש רבותיו של הרשב"ם, לפיהם האיטר שווה לשאר האנשים; אם כי אין הכרח לדקדק כן מדבריו. גם מהמאירי המביא את שני הפירושים בלי הכרעה, ומאריך תחילה בביאור סברת רש"י, נראה להבין כי הוא סובר כמותו, שהרי את הדעה השניה הוא מביא רק בתור "ויש מפרשים"; אך גם כאן, אין בזה הוכחה שכן סבר לדינא.

בשו"ת תרומת הדשן (סימן קלו) כותב, כי למרות שהרא"ש לא הכריע, נראה לו להכריע למעשה, שעל האיטר לנהוג כשאר האנשים ולהסב לצד שמאל, משום שלפי שיטת רבותיו של הרשב"ם יש חשש סכנה בהסבה לימין, ועל כן אין לנהוג באופן שעלול להיות מסוכן. דברי התרומת הדשן מובאים בבית יוסף וברמ"א (סימן תעב סעיף ג). דברי התרומת הדשן מנוגדים לדברי השבלי הלקט, אשר מדגיש שעל האיטר להסב דווקא על צד ימינו, וכמותו סוברים הרדב"ז והמור וקציעה, התמהים על דברי התרומת הדשן ומעירים, שאין זה דרך חירות עבור האיטר לאכול בצורה שאינה נוחה לו, וכך גם כותב המהר"ל הנ"ל. המור וקציעה אף מדגיש, כי בכל מקום הגדרת הימין עבור האיטר, היא הימין שלו – שהיא השמאל של שאר האנשים, והוא הדין במקרה זה (וראה מחלוקת שו"ע ורמ"א בדין טלטול הלולב לאיטר – תרנא,ג; ובשיבולי הלקט סימן קנו כותב לגבי כוס של ברכה, כי האיטר צריך להחזיקו בימינו שהוא שמאל כל אדם – ומביא השו"ע את דבריו להלכה קפג,ה, בשם "יש מי שאומר", בלי להביא דעה חולקת; ואולי דברי השיבולי הלקט הם לשיטתו).

בביאור הלכה שם מסתפק בדינו של אדם שיש לו מום בידו הימנית ואינו יכול לאכול בה, אם עליו להסב על ימינו, או שמא לאדם כזה חכמים לא תקנו הסיבה כלל. בסוף דבריו מפנה הביאור הלכה לדברי השיבולי הלקט, אשר מתייחס ישירות למקרה כזה, וכותב שעליו להסב על ימינו: "ומכאן יש להוכיח שהאיטר שאינו שולט בידו הימנית או מי שהיתה ידו הימנית גדומה או שהי' בהן מומין ואי אפשר לו להביאה לפיו, שידו השמאלית החשובה ימין שלו, שהוא צריך להסב מצד ימין של כל אדם, שהיא חשובה שמאל שלו, שהרי איפשר לו להביאה אל פיו". מאחר שהביאור הלכה מפנה לדבריו, נראה, שהוא היה רוצה להתחשב בהם לו דעתו לא היתה דעה חריגה, אלא שהוא כותב על דברי השיבולי הלקט, כי פירושו בנוגע לסכנה של הקדמת הקנה לושט משונה מדברי כל המפרשים, ואף פוסק לא כתב כדבריו. נראה, כי דברי הרדב"ז והמהר"ל והמור וקציעה לא היו לנגד עיניו של הביאור הלכה, אחרת לא היה נוקט בלשון כה חד משמעית, ואולי גם לא היה מסתפק עוד בעניין (וייתכן שהיה מביא אפשרות זו כאופן של הנהגה לכתחילה).

 

הסבת האיטר בדיעבד

על פי דברי הגמרא, בדיעבד אם אדם לא היסב הוא לא יצא ידי חובתו, וכך פוסק השו"ע (תעב,ז). אמנם, לפי שיטת הראבי"ה, בזמן הזה, שממילא לא נוהגים להסב בשאר ימות השנה, אין כל כך היכר של חירות בעצם ההסיבה, ועל כן לא צריך להסב; ועל כן יש המכריעים, כי על כל פנים בדיעבד יכול לסמוך על שיטתו ואינו צריך לחזור ולאכול אם לא היסב (אגודה פסחים פרק י סימן צב), ומביא הרמ"א שם דעה זו – וכותב לסמוך עליה על כל פנים בנוגע לשתי הכוסות האחרונות, שיש חשש אם יחזור וישתה, שנראה כמוסיף על הכוסות (ולדברי המשנה ברורה על פי כמה אחרונים, גם בנוגע לכוס הראשונה יש לסמוך עליו. וראה בערוך השולחן הכותב, כי אדרבה, יש מקום להסב בימינו למרות שאין נוהגים כן, כחלק מהשינויים הנעשים להיכר עבור התינוקות, כדי שישאלו). מאחר שהסבת ימין אינה נחשבת להסיבה, הרי שהאדם המיסב לימין לא יצא ידי חובתו (לפי השו"ע לגמרי, ולפי הרמ"א, על כל פנים בשאר הדברים חוץ משתי הכוסות האחרונות). אולם מה דינו של האיטר אשר מיסב על הצד שהוא אינו צריך להסב עליו?

המשנה ברורה במקום כותב על פי הפרי מגדים, כי בדיעבד אם האיטר הסב לימין הוא יצא, שהרי הימין שלו הוא כשמאל כל אדם; והוסיף בשער הציון שם, כי לפי דברי הפרי חדש אין הדבר ברור. הפרי חדש אינו מתייחס באופן ישיר לדין האיטר, אלא שהוא כותב כי הדבר ברור, שאדם המיסב על צד ימינו לא יצא, משום שלא עשה כתיקון חכמים – אף אם תקנה זו היא רק בגלל הסכנה. כמובן, שאין הכרח לומר כן בנוגע לאיטר, שכל הפסיקה עבורו להסב לשמאל נובעת מספק בהכרעה בין הפוסקים, ובפשטות, גם אחרי הכרעה זו – עדיין אין יודעים אם הוא קיים את מצוה ההסיבה או לא. ובאמת, על פי דברי רש"י וסיעתו יש מקום לומר, כי אדרבה: דווקא במקרה שהאיטר מסב לצד שמאל הוא לא יצא ידי חובתו (ואולי בגלל ספקות אלו נמנעו הרא"ש והמאירי להכריע באופן ברור).

בספר אמרות טהורות (הרב דניאל וולפסון, ירושלים תש"ס; סימן מט) כותב, כי האיטר יוצא ידי חובה בדיעבד, מסיבה אחרת – שספק דרבנן להקל. עוד הזכיר המחבר בדבריו, כי בספק זה – אף לאחר שכבר קיים את אחת האפשרויות, הוא אינו יודע אם יצא ידי חובה בזה, ועל כן אן צורך להחמיר בזה; והזכיר שיש מי שכתב כן בנוגע לחיוב הטלת תכלת בציצית, כאשר זיהוי התכלת מסופקת (תשובות והנהגות חלק א סימן כו). אכן, יש להעיר על דבריו, כי דווקא בנוגע להטלת התכלת, שהיא מצוה מן התורה, בוודאי שחובה לעשות זאת גם אם נאמר שיש ספק בזיהוי, וכפי שהרחיב בזה האדמו"ר מרדזין בספרו עין התכלת (סימן מא), והביא הוכחות כנגד הסברה הנזכרת.

לכאורה, ניתן לצאת ידי חובה לכל הדעות, אם יאכל וישתה כמות כפולה, ויסב פעם לימין ופעם לשמאל. אולם נראה, שאין להחמיר באופן זה של אכילה ושתייה כפולה, גם מצד שנראה כמוסיף על הכוסות, וגם שנכנס לידי סכנה לדעת רבים מהפוסקים (הן לדעת רבותיו של הרשב"ם כפי הפסיקה המקובלת, והן לדעת השבולי הלקט; ורק לא לשיטת רש"י וסיעתו, הסוברים שהסכנה היא רק בפרקדן); וייתכן לומר, שאף על פי שאין זה מציאות ששכיחא היזיקא, כאשר מתקנים כך באופן כללי לכולם, עלול הנזק להיות יותר מצוי – ובכך יש גם להסביר את הפסיקה שלא להסב לימין בליל הסדר מצד הסכנה, גם אם נאמר, שבשאר ימות השנה אין בכך איסור. ובכל אופן, מאחר שדין ההסבה אינו אלא מדרבנן, וגם יש הסוברים שכיום אין חובה להסב, ויש פוסקים כותבים להקל על כל פנים בדיעבד (האגודה פרק י סימן פב), ומביא הרמ"א את דבריהם; הרי שבנידון זה האיטר יכול לסמוך על דבריהם, ולהסב באופן בו הוא יוצא ידי חובה לשיטת פוסקים רבים, למרות שיש כאלו לשיטתם הוא אינו יוצא ידי חובה (ובפרט, שחובת ההסבה אינה אלא מדרבנן). גם דברי המשנה ברורה בטעם ההיתר בדיעבד עבורו, משום שזה שמאלו, יכולים ללמדנו, שהפסיקה כגישה זו אינה דחויה מההלכה; ונראה לענ"ד שהאיטר רשאי לסמוך על הפוסקים הסוברים שעליו לעשות כן לכתחילה, שדבריהם מסתברים.

 

האם ניתן לפטור את האיטר מלהסב?

בספר חבל נחלתו (חלק יד סימן טז), מביא את דברי הרב גיורא ברנר, הסובר להלכה ולמעשה, שבימינו אין לאיטר להסב כלל, משום שאין זה דרך חירות עבורו. הרב ברנר נסמך על שיטת הרשב"ם מחד גיסא שיש סכנה בהסבה לימין, ומאידך גיסא על דברי הרדב"ז, שאין לאיטר להסב בדרך שהיא צער עבורו – והוא גם מסתמך על דברי הראבי"ה, הסובר שכיום שלא נהגו להסב, אין צורך בהסבה כלל. אך יש להעיר על דבריו, שהרי אף שהאגודה (פסחים פרק י סימן צב) קיבל את דברי הראבי"ה, וסבר שבדיעבד יש לסמוך על דבריו ולא להצריך את האוכל ושותה לחזור ולאכול ולשתות פעם נוספת – והרמ"א מביא את דבריו; הרי שהשו"ע לא קבל את דבריו כלל, וגם הרמ"א לא קבל את דעתו אלא רק בדיעבד בשתיית שתי כוסות אחרונות (שאז יש חשש הוספה על הכוסות; וממילא ההסבה בשתיית הכוסות נעשית רק מספק הנזכר בגמרא אם צריך להסב בשתיים הראשונות או בשתיים האחרונות), והמשנה ברורה הסכים שאף בכוס הראשונה כך הדין בדיעבד – אבל לכתחילה, לדבר שרוב הפוסקים סוברים, שאין יוצאים ידי חובה בזה, לא ראינו מי שמיקל, ולא מסתבר לענ"ד להקל בזה (ואף שהרמ"א מקבל את דעת הראבי"ה לגבי שתיית הנשים, הרי זה משום שמדין הגמרא נשים אינן שותות, אלא שהחמירו להחשיב את הנשים באשכנז כנשים חשובות, שמדין הגמרא צריכות להסב, אך סמכו על הראבי"ה להקל בזה ולא להצריכן הסבה).

ועוד מביא בספר חבל נחלתו שם מהספר זכרון יהודה (אות קכט) על המהר"ם אש, שהיה איטר והנהיג עצמו לאכול תמיד ביד ימינו, לחשוש לדעות המצריכות את האיטר להסב על שמאלו שלו, שהוא צד ימין של שאר האנשים. אולם מה שכתב במסקנת דבריו, שאיטר הרוצה לצאת כל הדעות צריך ללמד עצמו לשלוט בשתי ידיו, אינו נראה לענ"ד, שהרי יכולות להיות לכך השלכות בעייתיות לעניינים אחרים, כמו לעניין הנחת תפילין, שצריכה להיות דווקא בידו הכהה, החלשה; והנהגת המהר"ם אש היתה רק לעניין האכילה ביד ימין, ולא לעניינים אחרים.

יש להעיר עוד, כי בעניין נפילת אפיים יש מנהגים שונים אם ליפול בשחרית לצד ימין (הרמ"א) או לצד שמאל (הגר"א), וכתבו החיי אדם (כלל לב סעיף לג) והמשנה ברורה (קלא,ו), שאין לאדם לשנות מהמנהג של הציבור, משום "לא תתגודדו". לפי זה ניתן לומר לכאורה, כי איטר המתארח אצל אנשים אחרים, ורוצה לנהוג כשיטת הפוסקים המחייבים אותו להסב לימין או לא להסב כלל, עלול לעבור על איסור זה; אם כי ההשוואה אינה מוכרחת, שהרי בנפילת אפיים ברור שהוא יוצא ידי חובה, מה שאין כן בהסבה, שאם לא היסב כראוי, לא קיים את המצוה כלל (ובכל אופן, הוא שונה מהאחרים בהיותו איטר; אלא אם כן גם הם איטרים, והם אינם מעוניינים לנהוג כמותו). אכן, כאשר הוא נמצא בביתו, בוודאי שלא שייך איסור זה.

 

סיכום:

מצות ההסבה מתבצעת בליל הסדר על ידי הסבה על צד שמאל. אין להסב באמצעות הישענות לאחור או לפנים, וגם אין להסב לצד ימין. לפי ההבנה המקובלת באחרונים, גם האיטר צריך להסב על שמאלו ולא על ימינו, מחשש סכנה (תרומת הדשן ורמ"א). לפי הבנה זו נראה, כי לא רק בפסח יש להימנע מהסבה לימין אלא אף בשאר ימות השנה. ואמנם, מצאנו ברמב"ם המלצה להסב לשמאל בשעת האכילה, אך הדברים אינם מובאים בתוך סכנה שיש להיזהר מפניה; ומכמה מהפוסקים נראה, כי האנשים האיטרים היו נוהגים להסב לצד ימין.

יש ראשונים לשיטתם אין כל חשש סכנה בהסבה לימין (רש"י), ולשיטתם האיטר צריך להסב דווקא על צד ימין; ואף יש הסוברים, שיש סכנה דווקא לאיטר המיסב לשמאל (שבולי הלקט). וכך יש שהורו למעשה (רדב"ז ומור וקציעה), והדגישו שדווקא זו היא דרך החירות עבור האיטר, ואין לו להסב באופן הגורם לו צער (וכן כתב המהר"ל). ואף על פי שאין זו הפסיקה המקובלת – נראה לענ"ד שהרוצה לנהוג כן, יש לו על מי לסמוך. ובכל אופן, בדיעבד יש לומר, כי האיטר יוצא ידי חובה בכל אופן בו הוא יסב.