ההשתחויה בתפילה

בס"ד

ההשתחויה בתפילה

תלמוד בבלי ברכות דף לא עמוד א

אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה – מפני כריעות והשתחויות.

תוספות: תימה דאמר לקמן הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה, ותירץ הר"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות. ולא נהירא דהא מי"ח קאמר, ונראה להר"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף, ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים, ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון.

שו"ע סימן תקפב סע' ד: יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה, וצריכין הם לזקוף בסוף הברכות.

 

תלמוד בבלי ברכות דף לד עמוד ב

 תנו רבנן: קידה על אפים, שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ", כריעה על ברכים, שנאמר: "מכרע על ברכיו", השתחואה זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה". אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי.

רש"י: דמצלו אצלויי – כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם, אלא מטין על צדיהן.

תוספות הרא"ש:  וטעמא לפי שהיה שם רצפת אבנים ואית להו דאסור מדרבנן אפילו בלא פשוט ידים ורגלים…

שיטה מקובצת: אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון…

 

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד ב

מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? רצפה של אבנים היתה. ותניא: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש… דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! קמיה דרב הואי. וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה! לא בעי למיטרח ציבורא. ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד… דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים! לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני… דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון…

 

רמב"ם הלכות תפילה פרק ה הלכה א: שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש… והכריעה, והשתחויה.

רמב"ם שם הלכה יג-יד: השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה. כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה, ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש…

שו"ע סימן קלא סעיף ח: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור, אא"כ הוא בטוח  שיענה כיהושע בן נון. הגה: וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפי' אין שם אבן משכית; אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביו"כ, כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין. משנה ברורה: צ"ל או יציעו…

חיי אדם כלל קמה: נוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת… לפי שנוהגין לעשות זכר למקדש להשתחוות בשעת עלינו ובאמירת והכהנים והעם כו' היו כורעים ומשתחוין, ולפי מנהג הנכון להשתחוות בפישוט ידים ורגלים כדין השתחואה במקדש, ובמקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן… ואפילו במקום שאינו מרוצף כלל צריך להטות קצת על צדו דגזרינן אטו אבנים, לכן שוטחין עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, דאז לא גזרינן. ואם אין לו עשבים, יפסיק בטליתו או בדבר אחר.